...

משפחתי

בית סבי
סבי, בעל אחוזה היה בפלך מינסק, מחוץ לתחום המושב, לפני מלחמת העולם הראשונה. באותה עת, הישיבה מחוץ לתחום אסורה הייתה על היהודים. זכות זו הוענקה לסב ע"י הצאר, בהיותו בעל זכויות שטבען לא הובררו לי עד כה. סבי ניהל בעצמו את אחוזתו, שהשתרעה על שטח רחב ידיים, אותו עיבד בעזרת איכרים, שרובם דיירי האחוזה היו ומיעוטם שכירים מהכפרים הסמוכים.

לפי השמועה, היה סבי איש חכם, מאמין, ירא-שמיים, תקיף ובעל נכסים, ולפיכך יצאו לו מוניטין של בעל דעה ובורר בעל ניסיון. יהודים ונכרים באו לשאול בעצתו, הרחק ממקום מגוריו. כאשר פסק – לא סבל כל ערעור. כך גם נהג בבני ביתו: ביד קשה ומשמעת ברזל.

סבתי, אשה רכה, כנועה ועדינה הייתה, סרה למשמעתו של סבי, וכן רוב בני משפחתו. ילדיו חייבי השכלה היו, ואמנם את כולם – כולל 5 בנותיו, שלח לרכוש השכלה הרחק מהבית.

בנו הבכור של סבי, אח אימי, נפטר בגיל צעיר, עת למד רפואה בפטרוגרד. הייתה זו תאונה בנסיון שעשה לפגוע בבריאותו, על מנת להימנע מלשרת בצבא הצאר. הייתה זו דרך מקובלת של צעירי היהודים בהשתמטם משירות צבאי.

על אסון כבד זה התקשה סבי להתגבר, מה עוד ובנו השני לא סר למרותו, ובעת לימודיו בטכניון, אף הוא בפטרוגרד, התחבר עם קבוצת שמאל, הושפע מהשקפות המהפכנים והצטרף למחתרת בניגוד לדעתו של סבי, שמאוהדי הצאר היה. אף בנו זה לא חזר לביתו, ונאלץ להימלט בזמן המהפכה, בהיותו חשוד על קבוצה עוינת שביקשה את נפשו.
סבי, עד יום מותו לא ידע על מקום הימצאו של בנו זה. מאוחר יותר התגלה בקובה, ומשם חזר ונמלט לארה"ב, עם עלותו של קסטרו לשלטון. הוא ששרד יחידי מהמשפחה המורחבת.

בנו השלישי של סבי – בן זקונים היה, ויתום נשאר בהיותו עול-ימים, עת נאסר סבי ע"י הקוזאקים ומת בבית-הסוהר, אחרי שהעלו באש את אחוזתו על תכולתה ושדותיה.

אלה היו ימי מלחמת העולם הראשונה, ימי המהפכה ומלחמת האזרחים ברוסיה, עת הקבוצות בשלטון התחלפו תכופות. לכל אחד צבא משלו, ואלה בזזו, שרפו והרסו כל מקום בו דרכו רגליהם.

היו אלה, בראש ובראשונה. היהודים המרוכזים בתחום- המושב, שסבלו ביותר מחילופי השלטון השכיחים. פרעו בהם הרוסים, האוקראינים והקוזקים – שחטו ובזזו את רכושם.

הפרעות בקהילות היהודים הפכו אותם לפליטים בהמוניהם. מחוסרי- כל נדדו ממקום למקום, בבקשם מקלט בו יוכלו להיאחז. נדידה המונית זו נמשכה כל שנות המלחמה, ובאה בחלקה לקצה, את עלו הבולשביקים לשלטון ואיתם המחסור והרעב.

כאמור, באותה עת חרב בית סבי, ואימי לא הייתה עוד בבית. סבתי עם חמשת בנותיה ובין הזקונים שעולל היה, נדדו אף הם מערבה משך כל אותם שנות מלחמה, עד אשר עצרו והתיישבו בעיירה סמוכה לגבול רוסיה-פולין.
אחרי שנים של מחסור ומצוקה, נקלטו שרידי המשפחה בקהילה המקומית. כל הבנות התחתנו, הקימו בית, ילדו ילדים, ולצידן חיה סבתי עם בן הזקונים דודי הצעיר, שלימים גדל, בגר והתחנך בבית הורי והיה לנו כאח גדול.

לעיתים שימש דודי זה נושא לקנאה לי ואחי, מפאת זכויותיו בהיותו מתבגר, ויחסיו האינטימיים יחסית עם אומנתי, שהייתה אישה יפת תואר, בעלת אישיות מקסימה, וכולנו נאבקנו על אהדתה וחסדיה.

מחמשת בנות סבי - אמי האהובה הייתה עליו משום יופייה, כישרונותיה ואופייה הנחוש, שסבי זקף לזכות היותה דומה לו. הוא ראה בה יורשת טבעית לתכונותיו, ואף היא העריצה את אביה, לפי סיפוריה שנשתמרו בזיכרוני. היא מרדנית הייתה, ועזבה את בית הוריה כעלמה צעירה, וסירבה לקבל את מרות סבי, עת המשפחה עוד ישבה בביתם והאחוזה עמדה על תילה.

סבי שמר את ביתו האהובה לאיש כלבבו, אותו בדה לעצמו. הוא אמור היה להיות משכיל, עשיר ובעל מידות טרומיות. סבי התאכזב קשה כאשר אמי התאהבה בצעיר, בן כפר אף הוא נעים למראה, אוהב חיים ובעל השכלה שלא תאמה את שאיפות סבי. היות וסבי סמכותי מאוד היה ועמד על עקרונותיו, לא השאיר לבתו האהובה מוצא, אלא לעזוב ולהתרחק מהבית, ולנדוד עם בחיר-לבה, אבי לעתיד, לעיר הגדולה מוסקבה, והיא על סף המלחמה ולאמי מלאו רק שש-עשרה.

הורי התחתנו הרחק מביתם, בעיר זרה, ללא הסכמת וברכת הורים. זרים, ללא אמצעים, נקלע הזוג הצעיר לתוך המלחמה ובעקבותיה המהפכה. המחסור והרעב היו מנת חלקם של הרבים. בהיותם עקורים, מנותקים ממשפחה, ללא משענת ומחוסרי ניסיון, הציבה אותם התקופה במבחנים קשים. לבושי סחבות שבקושי כיסו על מערומיהם, ללא קורת-גג, בקור חורף רוסי, כאשר הטמפרטורה לעיתים עשרות מעלות מתחת לאפס. הפרוטה לא היתה מצויה בכיסם, אך גם ערכה לא היה רב משום שבטל, והציבור נהג להחליף חפציו בזול, תמורת מזון שהיה יקר מפז. את לחמם הם מצאו מידי כפריים, שלפעמים גם הסכימו להלינם. אם זה לא במקרה וללא ידיעה על קרוביהם, נסחפו אף הם בזרם הפליטים הגואה מערבה, בבריחתם מהרעב והרס מלחמת האזרחים, בעברם על פני עיירות וכפרים שרופים, מדוללי אוכלוסייה שדודה ומורעבת, הגיעו ברגל, ובחלקו ברכב שנקרה בדרכם לווילנה, איפה שעצרו באפיסת כוחות ויוזמה ולהם עדיין לא מלאו עשרים, והשנה היא 1919. בלא ברירה, החליטו להשתקע בה. גם וילנה הייתה באותה עת הרוסה, רעבה ומשותקת, הציבור חי בה על מה ששרד באמתחתו.

בית הורי
נולדתי בוילנה, בראשית שיקומם והתבוססותם של הורי במקום כפליטים, לאחר שנות נדודים על פני ארץ גדולה, חרבה, ידועת רעב, סבל ושכול.

לידה רביעית הייתה זו להורי, אחרי אחי שגדול היה ממני בשנתיים, ולידתו ל"משיח" דומה, לאחר ששכלו שתי פעוטות, זו לאחר זו בתקופה קצרה, מחלות שהגדירון "ילדות". על פי המסופר, חרב עולמם של הורי ודיכאם עד יאוש. רק הולדת אחי החזיר להם את התקווה, ועודדם לעשות מאמץ לבסס את המשפחה. ואמנם, חלה תפנית בגורלם, ששינתה את מסלולו. הבן המוצלח והיפה - הביא אושר לביתם. בהיותם צעירים, בריאים ובעלי תושייה, התאוששו מהר, עבדו קשה, ולא רחק היום וגם ראו עושר. היתה זו אמי בעלת המרץ, תושייה וחריצות בלתי נדלים, שתרמו להצלחה, מה שגם הניע אותה לא לחזור למשק ביתה. את הטיפול וחינוך ילדיה הפקידה בידי אומנת, שאיפשרה לה להתמסר ולהשקיע בעבודתה את כל זמנה ומרצה.

ואז, בצורה בלתי מתוכננת, מנוגדת לכל הגיון, לא קרויה לא צפויה, הייתי מגדירה נסבלת, באתי לעולם והחזרתי את אמי למשק ביתה, בניגוד לרצונה, במה שגם יכולתי לחוש, בהיותי ילדה רגישה וכמהה לאהבה.

אחי- למרות היותו גדול ממני בשנתיים, המשיך לגלם את תפקיד "המשיח". מקומו המרכזי במשפחה מובטח היה לאורך שנים. ואני הפעוטה-כסרח נגרר, עתידה הייתי שנים להיאבק על מקומי במשפחה. חיש מהר פיתחתי חוש לעצמאות, צורך לעמוד על דעתי, להיות שונה וגם למרוד למדתי.

עם חלוף הזמן, הרחיבו הורי עסקיהם, העסיקו עובדים - רובם נוצרים.

בגלל העובדים שהיו נוצרים ובגלל האיסור להפעיל עסקים בימי ראשון, בחרו הורי לעבוד בשבתות ולשבות ביום ראשון, זנחו את דת אבותם ומנהגיהם, לא שמרו מצוות ומסורת - נהיו חילוניים. את אורח החיים וסדרי הבית קבעו שכירים.

העוזרת - נוצרייה מזדקנת, גרה בביתנו מאז הולדת אחי, כמו כן האומנת. שתיהן היו בביתנו שמרווח היה ולכל אחד חדר משלו. בבוא הזמן בא לגור בביתנו אחיה הצעיר של אמי, שלצורך לימודיו הגיע לווילנה. יחד היווינו משפחה בת שבע נפשות, וחלל הבית מלא חיים ושמחה.

העוזרת - מכורה ליי"ש, משתכרת אחת או פעמיים בשבוע, הזניחה לא-אחת את עיסוקיה בבית. במקרה הטוב, הייתה מסתגרת בחדרה עד אשר התפכחה. ואז השכימה עם בוקר והשלימה את שהחסירה וברוח טובה. למרות שגדלנו בהיותה בבתינו - לא התרגלנו להתקפות השכרות שלה, והדבר גרם לנו לא אחת לפחדים. בתור ילדים למדנו לחיות עם התופעה ולהתנהג בהתאם. ביום שהשתכרה התהלכנו על בהונות רגלינו, נמנענו מלעבור על-יד חדרה, והעדפנו לא לראותה בשכרותה. בהיותה ישרה, דואגת ומסורה - סבלנו את נוכחותה בביתנו. התקפות השכרות נעשו שכיחות יותר עם חלוף השנים, היא נחלשה, חלתה, ונפטרה ממחלת השכרות עוד בהיותה בביתנו.

קרן-אור הייתה לי האומנת: רוסיה תמירה, שחורת עיניים, שערה אסוף גבוה ובעלת הופעה מרשימה, סמכותית ונעימת הליכות. לא זכור לי ואולי גם לא ידעתי, אם הייתה משכילה. בזכרוני שמור לה מקום מכריע באשר לגילוי וטיפוח כשרונותינו ואורח חיי הבית. בגיל צעיר מאד איבחנה את אחי ברוך הכשרונות בציור, מוסיקה וזימרה, הנהיגה את הוראת הנגינה בביתנו, צירפה את אחי לחוג ילדים מחוננים שליד בית הספר לאמנויות היפות, ואותי לחוג מחול. עוד בטרם ידענו קרוא - לימדה אותנו לדקלם; הביאתנו להצגות תיאטרון ומופעי אמנות; דאגה לטיפוח טעמנו האסטטי; הקפידה; על לבושנו שיהיה הולם והטביעה בנו רגישות ואהבה ליופי. אמי מסרה לידיה את הסמכות והמשאבים, והיא השתמשה בהם בהצלחה. הודות לה הייתה לנו ילדות מוגנת, מאושרת, מלאת אור, צלילים ושמחה.

דודי הצעיר שגר בביתנו – חיזר אחריה בכל מאודו. מארגן ערבי מסיבות וריקודים ומזמינה בצורה ביישנית אך מלאת חן, לריקוד הוואלס והטנגו. ליוויתי כרגיל תנועותיהם במבטי אהבה וקינאה, כי אני ואחי, אף שילדים היינו, רצינו את כולה לעצמנו. אחי השתמש בתחבולות מתוחכמות על מנת להפר ולשבש את האווירה הרומנטית, ובכך זכה לשיתוף פעולה מצידי. אף אבי פזל לעברה של האומנת וליווה את דמותה במבט אוהד. אך היא – גאה ומוסרית, ידעה לשמור על המסגרת ומקומו של כל אחד מאיתנו בתוכה. היא אף דתית הייתה בצורה המיוחדת לה. לא אחת לקחה אותנו לביקוריה בכנסייה, לימדה אותנו לכבד את אווירת ההוד וקדושת המקום ולהאזין לצלילי העוגב. אני זוכרת את עצמי רוכנת לצידה על ברכיי בכנסייה, בחקותי את מעשיה. כאשר הגיעה העת לגן ולבית הספר – נפרדתי ממנה עם בוקר באי רצון, וציפיתי בקוצר רוח שתבוא להחזירני לביתנו, ובראש וראשונה לחברתה.

מאמי כמעט ונגמלנו באותה עת. ראיתיה לעתים רחוקות בבית. אותה אישה חכמה, יודעת ספר ושירה, דוברת במשלים, מצוטטת את טובי משוררי רוסיה – זנחה את עולמה הרוחני. את ניהול הבית וחינוך ילדיה העבירה לידיים זרות, ושיקעה עצמה מעל לראש בעבודתה. בחלקו – גרמה לכך אכזבתה מחיי האישות שלא עלו יפה ומרצונה להיות אדון לעצה ולגורלה. אמי האמינה כי כך תוכל לספק את צרכי ילדיה ובני ביתה. ואמנם, לכאורה הצליחה, אך לא זכתה לתמיכת אבי שאוהב חיים, תענוגות ומותרות היה, ובעזרת אמי השיג את מבוקשו. אבי נהג לאחר קום עם בוקר. בעוזבנו לבית הספר – היה שרוי עדיין בשינה טובה. אהב את הארוחה מוגשת לשולחנו לפי כל כללי הטכס, כולל כוסית להגברת התיאבון. אבי מטופח היה, לבוש בטעם וקפידה בכל שעות היום, הופיע גם לעבודה באותה צורה ובשעה מאוחרת. הוא נהג גם לפרוש למנוחת צהריים, בניגוד לאמי, שלא הפסיקה את עבודתה עד הערב. גם ארוחותיה ומנוחתה נהגה לבלות במקום עבודתה. אבי מצא עת לכל צרכיו, אהב לבלות בחברה, בידור, קלפים וגם נשים. אך "אהבות" אבי, לא רציניות היו, תחליף לאמי שאהב, והיא לא השיבה לו אהבה. טבעה השונה, צרכיהם, תחום התעניינותם ואורח חייהם - הפרידו ביניהם, עד כי לשנים עמדה המשפחה לפני פירוד, עת מצאה אמי אהבה בחיקו של גבר זר , ולי טרם מלאו 7 - ילדה עליזה, מזמרת ומדקלמת בפני כל מי שמוכן להאזין ולהפנות לי תשומת לב.

אמי נהגה לעת קיץ לצאת כעצת הרופאים לחופשת ריפוי קצרה, בסובלה ממחלת השיגרון. אך גם בין החופשות לא הייתה אמי שרויה בבית. כל הווייתה בעולם אחר הייתה. מכתבים שהגיעו וגלויות - הכילו לכאורה מספר שורות של איחולים ותשומת לב. עיטוריהן נשאו תמיד את ריח ואווירת הרומנטיקה על גבן. עם התבגרותי, הייתה לי הזדמנות לקרוא את תוכנם ולהבין שהיה זה מאיש שאהבה. אהבתי להפוך בהם ומצאתי בתוכם עולם קסום של אהבה וכיסופים. באהבתה הכמוסה של אמי - עמדתי, בלי להבין לצידה. חשתי שאהבה זו מגיעה לה, והיא ראויה לחסדיה.
עם כל חסך-האם שגרמה לנו באורח חייה והתנהגותה- גאה הייתי באישיותה ומעשיה. אני יודעת בביטחון , ואף שלא ניצלה את כישרונותיה בתחום הרוח בהם התברכה – אישה חכמה, חזקה, גאה ומודרנית הייתה בדרכה. באשר עשתה - הצליחה וזכתה להערכה ולהוקרה. אמי חקוקה בזיכרוני כדמות דומננטית במשפחה, שראוי להדמות ולהתגאות בה. עם כוח רצונה ונחישות החלטתה – גם רכה ,רחמנית ומתפשרת הייתה לטובת יקיריה.

היו לה ימי חוסר ודאות שלא ארכו. חושי ילדותיים אך מחודדים, בישרו לי שפורענות עומדת להתחולל על סף ביתנו. ואומנם, ניסה אבי לשים קץ לחייו עם החלטת אמי לעזוב את הבית, ואני אמורה הייתי להתלוות אליה. את חיי אבי אומנם הצליחו להציל - ועלי חשכו ימי. קשות משאת היו לי מחשבות על פרידה מכל מי ומה שיקר היה וקרוב ללבי. בכל יישותי חשתי שרע ולא צודק הדבר שעומד להתרחש. הייתי זו אני שנקטתי עמדה בלתי מתפשרת: לא הסכמתי לעזוב את הבית ואת אחד מהורי. רציתי בשלמות משפחתי. בתחינותי ביקשתי רחמים מאמי על כל היקר והיא ריחמה, ויתרה ונישארה למעני ואחי. לימים הבנתי את גודל העוול שנעשה לה, והקורבן שהקריבה. והימים לא חזרו להיות מה שהיו. היה זה ניסיוני הילדותי הקשה הראשון.

עדיין לא הספקנו להסתגל לאווירת הבית השונה קיצונית מקודמתה- וכבר באותה שנה פקד את משפחתי אסון נוסף. הבית והרכוש כולו אוכלו באש, עת פרצה בקומה מתחת לביתנו, בו שכן בית – חרושת בבעלות המשפחה. הייתה זו תאונת נר שהצית חומרי אריזה דליקים בעת הפסקת חשמל באזור עם ערב. האש התפשטה כהרף -עין ואחזה בקומת המגורים ומבואותיה, מקום בו ישנתי עם אחי. ללא השגחת מבוגרים. מכבי- האש פרצו בעזרת סולמות דרך החלונות לקומה העליונה, וזרקו אותי ואת אחי ישנים החוצה דרך החלון, לתוך ההמון שהתקהל. כל שנחרת בזכרוני מאותו מאורע מחריד, בעופי ארצה משמיים בוערים לידי ההמון שקלט אותי לזרועותיו, עת צנחתי מתוך כבשן לוהט. הלהבות ליחכו וצרבו מכל עבר את גופי, גיציו התעופפו סביבי והאירו לפני את השטח כביום בוקר בהיר. כאשר שבה אלי תודעתי והוסבר לי את שמתרחש - מצאתי עצמי עטופה וחבוקה בזרועות אמי, כאשר מסביבי ממשיך הכל לבעור עד כלייה. חזיון מחריד זה חקק בנפשי הילדותית חרדה טראומטית בפני אש, הנמשכת לאורך כל חיי.

השריפה כילתה את הבית, תכולתו ומקור הפרנסה, והמשפחה נותרה ללא אמצעי קיום. הורי ניסו להציל שרידים מהשריפה ולזכות בפיצויי ביטוח הנכסים, מה שפתח תהליך משפטי מטעם חברת הביטוח על הצתה, ברצונם להימנע מתשלום פיצויים. חברו יחדיו קבוצת סחטנים, שרצתה לזכות בחלק מהפיצויים. אמי סירבה לשתף עמם פעולה ותלונתה במשטרה גררה איומים ברצח. המשפט ארך 3 שנים מרות, מלווה מעצרים חוזרים לצורך חקירה. מחוסרי בית ומקור פרנסה - עברנו לגור בדירה שכורה, טחובה, מרוהטת בדלות, כאשר המצוקה הציצה מכל קרנותיה. היו אלה ימי רעב, מחסור ואימים שהגיעו לקיצם הטוב בקבלת פיצויים על הרכוש, שיקום הורי ומאסר הכנופייה, מהם נשקפה סכנה למשפחה.

עייפים ודוויים, אך מאוששים מנצחונם במשפט- נרתמו הורי שוב למשימת השיקום. בעמל רב הצליחו לבנות את הבית והעסקים מחדש. מזלם האיר להם פנים. זכו שוב לשיגשוג ורווחה, וגם השלימו עם עצמם ומאחורי שבע שנות ילדות מאושרות ומצוקה שלובים זה בזה.

הורי, משום-מה מסרוני לבית ספר דתי לבנות, שם לימדוני תורה, משניות ושמירה מחמירה על קיום מצוות, בניגוד לאורח החיים בבית. לראשונה הועמדתי בהתנגשות וסתירה עם כל מה שידעתי במציאות ביתי. למדתי להתבייש ולהסתיר את האמת מפחד פן תתגלה וירחיקוני מבית הספר. קשה וכמעט בלתי אפשרי היה להסתיר מחברותי שכולן בנות משפחות דתיות היו. בביתן לראשונה נפגשתי בהווייה הדתית יהודית שהייתה זרה למשפחתי וביתי.
לא אוכל היום לפרש את שיקול הורי ברצותם לחנכני ברוח הדת, בניגוד להתנהגותם, מה שכמובן לא עלה יפה וגרם לסתירה, שקר ופגיעה בחינוכי לעקרונות ולאמת. בהיותי על סף בית ספר תיכון - סירבתי להמשיך בחיי הכפולים, ועמדתי על דעתי לעבור לבית ספר חילוני ששפתו עברית. הדבר חולל שינוי יסודי בחיי. באותו עת הצטרפתי לתנועת "השומר הצעיר" - תנועה שחרטה על דגלה את הציונות, סוציאליזם ואחוות עמים. לא הבנתי באותה עת מאותן סיסמאות. הן קסמו לי על אשר עוסקות בנושאים שנראו בעני נעלים, ומקובלים על ציבור שרציתי להשתייך ולהידמות לו. תנועה זו כמובן אסורה הייתה על בנות בית הספר הדתי. גם הורי אסרו השתייכותי לתנועה ציונות סוציאליסטית הם ציפו, כהמשך טבעי לתפנוקי הילדות, שאגדל לעלמה "מעודנת", משכילה ונאה, באה בחברה "טובה" כיאה ל"בת טובים". החלטתי לעמוד על דעתי, ובניגוד לרצון הורי ללכת בדרכי, שהייתה שונה מאוד מציפיותיהם. שנים אמורה הייתה להסתיר אמת זו. נאלצתי לחיות את חיי בשקר. הפעם היו אלו הורי בפניהם נמנעתי לגלות את צפונות נפשי. חיי פנו לראשונה מהבית החוצה, מלווים שינוי רעיוני מהותי, שמצא ביטוי בהווי השומרי.

גיליתי עניין בנושאי חברה וצורך בהגשמה עצמית. לימוד השפה העברית הפך להיות אמצעי לשאיפתי להגשים עלייה לישראל, שעוררו את התנגדות הורי. "מרד הבת" הפך לי ידע ראשון במעלה, ואת סמליו החיצוניים של אותו מרד גייסתי לצורך מאבקי בהורי וסביבתי. המטרות נראו לי רחוקות - אך ראויות לשאוף להגשמתן. מה עוד, והדרך שזורה חלומות וכמיהות והחברה - שותפה מלאה לכל הכיסופים. היינו חבורה צעירה של חולמים בהקיץ, שמצאו ביטויים בשירים, טיולים, משחקים, מושבות שיחות ודיונים סביב במדורה. כל הפעולות כולן מכוונות היו לאותו היעד, שלא היה נעלה ממנו - הגשמת עלייה לישראל והקמת חברה צודקת בה. היו אלה חלומות שהעשירו את חולמיהם, וחיי חברה ודרך ראויים שנלך בה, אם גם לא כולם הגשימוה. מאבקי עם הורי על דרכי היה קשה וארוך, ואיש בעצם לא זכה בו. נעמדתי בפני בעיות שטרם התנסתי. השתתפותי בפעולות, שיחות ודיונים, מסיבות ערב שבת הפכו למשימה כמעט בלתי אפשרית. נאלצתי להמציא שקרים ותחבולות על מנת להצדיק את היעדרי בשעות הערב, שהיינו רגילים עד אז לבלות בבית. יצאנו בערבים בחברת מבוגרים בלבד. קשה במיוחד היה לצאת למחנה צופים ומושבות קיץ, שארכו לפעמים שבועיים ויותר. יצאתי לאלה במסווה של טיול בית ספרי לחופי ים או הרים מרוחקים. הפלגות כאלו ידועות היו כיקרות. הורי סיפקו לי את התמורה בנדיבות - ואלו כיסו חלק נכבד של הוצאות מושבת קיץ צנועה.

לראשונה השתחררתי מעיני מחנכת בגיל שתים עשרה. אומנתי הנערצת עזבה את ביתנו בהיותי בת שמונה. היא שהתה וטיפלה בנו ללא תמורה שנה תמימה, כל עוד הייתה המשפחה במצוקה, חילקה עמנו את הסבל והמחסור. רק אחרי שרווח מעט למשפחתי – עזבה את ביתנו וחזרה לעיר מולדתה על גבול רוסיה. לא ראינו אותה עוד. המחנכת שבאה מאוחר יותר במקומה – לא הייתה לרוחי, אף על פי שידעה שפות, בין היתר עברית ואמורה הייתה לעזור לנו בלימודים. על פי הוראות אמי, החמירה בקטנות ודאגה במיוחד להקניית השכלה ונימוסים. נוכחותה בביתנו חידדה את מרדנותי. מצאתי לנכון להפסיק את שיעורי הפסנתר, שהיו לחובה בעייני הורי, כסמל "המעמד" שבחלתי בו. במקום לשעורי נגינה – הלכתי לתנועה, עד אשר גילו הורי את האמת. החלטתי להיאבק בגלוי על דרכי. גם למען חופש בחירת חברי שלא היו לרוחם של ההורים. עם שיפור מצבנו הכלכלי, דאג אבי לצייד אותי ואת חדרי בסמלי "המעמד". קיבלתי מתנות בצורת בדים יקרים ועדיים שלא היו לטעמי. החלפתי אותם ברצון בחולצה עם שרוך, חצאית ועניבה צבעונית – מהם הייתה מורכבת תלבושת התנועה. הורי סירבו להסתגל למציאות החדשה ולהשלים עם דרכי. מה עוד שהחלו להגיע ידיעות שראוני לשטוף רצפות בקן, ולמכור עיתונים בקרן רחובות. עם אלה הורי ובמיוחד אבי לא רצה להשלים. קרה, וקנה ממני את כל העיתונים שהיו למכירה על מנת למנוע מעצמו את "הבושה" שהנחלתי לו בהתנהגותי. יום אחד החלטתי לסלק מחדרי את הריהוט שהיה אלגנטי, יקר ומנוגד לרוחי. הוא סימל בעיני כל מה שלא רציתי עוד. מה עוד, וחברי בנעליהם המסומרות, השאירו לעיתים את עקבות השלג והבוץ בשטיח המהודר שקישט את חדרי למגינת לבי. הורי ראו בי עתה בת-סוררת שיש לשבור את עקשנותה ויהי מה, וככל האפשר מוקדם.

הורי לא ראו בעין יפה חבר קבוע נכנס לביתנו, ולי טרם מלאו שלוש-עשרה. באותו גיל נראה חבר-נעורי כאביר החלומות. השוני בינו ואחי - עשה אותו מיוחד בעיני. בן-גילי, זריז, קל – תנועה ובעל תבונת – כפיים - הצטייר בעיני כבן הפרולטריון אליו שאפתי להצטרף. חבר תנועה, שותף לדרך- אימץ בעקיפין את ידי והיה לאיש סודי. בהסתר ערכנו טיולים מחוץ לעיר. הפלגנו עם זרם הוילייה, הרחקנו לרכב על האופניים לנופים הקסומים של וילנה, שהיו משופעים בהרים מוריקים ואגמים עטורי שיחים. בילינו הרבה בחיק הטבע – לרוב בחברת חברי הקבוצה. הקשר האסור וסמוי מעיניי ההורים – נעשה יקר לי שבעתיים ושווה להיאבק על קיומו. הוא העניק לי אומץ לב וטעם להפעילו. קשר זה נימשך לאורך שנים. מאוחר יותר, עם כיבוש הנאצים את וילנה, עת הוכנסו לגיטו, קיבל קשר זה לגיטימציה במשפחתי. אבי לא היה עוד בחיים, אמי למדה להעריך את סגולות חברי ומסירותו, שהעניקה לה גם משענת בזמן קשה.

הימים היו ימי משבר כלכלי מחמיר של שנות השלושים בעולם ובאירופה. יהודי וילנה, כמו רוב הקהילות האחרות- מבוססים היו. רובם עסקו במסחר, במקצועות חופשיים, במלאכה ותעשייה זעירה. רבים העסיקו פועלים נוצרים, שבעת משבר וחוסר עבודה ראו ביהודי מנצל, מנשל ומתחרה על מקורות הפרנסה המעטים. האנטישמיות שרחשה תמיד במקומות אלה הרימה עתה ראש. עוצמתה גברה והחריפה כרגיל בימי משבר כלכלי. באירופה לבשה ממדים קיצוניים. בהגיעה לביטויה השטני, בדמות הפאשיזם בגרמניה ואיטליה, וביטויו התיאורטי בחוקי נירנברג. החרם על היהודים, הנישול, פרעות והשמדה - קיבלו בגרמניה גושפנקא חוקית יזומה ומיושמת ע"י השלטון. עם התפשטות הכיבוש מזרחה, הגיעה גם לווילנה בעוצמה שהחרידה את הקהילה היהודית התוססת חיים ויצירה.

היו אלה ימי מלחמת העולם השנייה. תקופת הרת-גורל, שקיפלה בתוכה את השואה- את החורבן ומאבק על חייו של חלק גדול של העם היהודי.

וילנה חיה עדיין את החרדה לבאות מפי השמועה, אליה הגיעה עם זרם הפליטים ממרכז אירופה שנע מזרחה, בדרכם לארצות שהסכימו לקבלם. אך גם מפי חלקו הצעיר ומאורגן של נוער ציוני, שפניו היו לארץ ישראל.

בפרוץ מלחמת העולם השניה

בפרוץ מלחמת העולם השנייה טרם מלאו לי שש-עשרה. תקופת בשלותי המוקדמת הושפעה בצורה ניכרת מפרק הזמן הסוער בו בגרתי, ולנוף סביבת הולדתי-עקבות בנשמתי.

יפה,יפה הייתה וילנה. שופעת נוי, אותו סיפקה ביד נדיבה למבקשיה. סביבתה המוריקה, רכסי הריה מתנשאים במרכזה ונושאים על גבם מסתורי מבצר עתיק, שקסם למבקשי מסתור. יערותיה ואגמיה הרבים הקיפוה, ובחיבוקם קרצו לבני-גילי לשוטט בם בערבי אביב, כאשר ירח מלא מכסיף משתקף במימיו, ובימי קיץ מרהיבים ביופיים. נהר הוילייה ויובלו הווילנקה, חצו במימיהם את העיר בהדר ורוגע. כבמראה השתקפו במימיהם הוד עתיק, על כנסיותיו וצריחי מבצריו, ובבוקר שבת ובחופשים סיפקו מחבוא סבכיו שהיו למאוויים של בני הנעורים.

וילנה - ירושלים דליטא העתיקה, על אוכלוסייתה היהודית הפעלתנית, תוססת חיים ויצירה הייתה בכל התחומים. רחובותיה מתמשכים ובוהקים לאור שמש, כבלובן שלג בימי חורף קרים. סימטאותיה העקלקלות מאוכלסות בצפיפות, הומות אדם ורוחשות חיים בימי חול ושלווה במועדים. בתי כנסת עתיקים רבים הצטופפו בסימטאותיה, אך גם במרכז העיר הפגינו נוכחותם בגאווה. קהילה יהודית יוצרת הייתה וילנה. מוסדותיה מפוארים, מערכת חינוך יהודית ועברית עניפה, הקימה דור חולמים ומגשימים. עתונות יהודית לכל טעם. ספריות עטורות נכסי רוח ומדע, קונסרבטוריון ותיאטרון יהודיים, ועדת יוצרים מהוללת של סופרים, עיתונאים,שחקנים ואמנים למיניהם - העשירו את חיי עירם והפרו חיי קהילות רבות מקרוב ומרחוק.

תנועות נוער ציוני מהשמאל והימין צמחו בווילנה כבקרקע עידית דשנה. הנוער היהודי מצא בהן פורקן למרידותיו, תשובות לספקותיו, וכלי לסיפוק מאווייו הלאומיים, אשר קהילת וילנה לא לאחרונה הייתה בית טיפוחיו.

בפרוץ המלחמה, עת כבשו הנאצים את פולין, נעצר צבאם לפני וילנה, על פי הסכם חלוקת שלל עם ברית המועצות והעיר הפכה לבירת ליטא.

כאי שאנן בים סוער הייתה וילנה אותה עת. החיים זרמו בה לכאורה באפיקם הרגיל. המסחר פרח, המזון היה בשפע, חיי היצירה הושפעו אמנם לא מעט ממאורעות המלחמה, אך עבודה הייתה לכל דורש. למרות החרדה שעוררו הדי המאורעות ממערבה לה – המשיכה העיר בעסקים כרגיל, ואף הגדילה אוכלוסייתה היהודית ואת קצב חייה.

המוני פליטים מהמערב זרמו לווילנה במנוסתם מאימת הנאצים. העיר קיבלה אותם בזרועות פתוחות וקלטה אותם לתוך חייה. גלים-גלים הם באו: מאירופה הכבושה, מפולין התיכונה ומדרומה. יהודים בני כל השכבות, מקצועות וגילים. בליל של שפות וניבים ובתוכם נוער ציוני רב, שראה בווילנה גשר בדרכו לישראל.

בחלקם הצליחו להגשים את שאיפתם ולרבים הפכה וילנה בית לתקופה הרת-גורל, מאבק אכזר וסוף הדרך. לא ארכו הימים ווילנה הפכה רפובליקה סובייטית על כל המשתמע מכך, בפרט ליהודים. חנויות נסגרו, רכוש הולאם, התעשייה שותקה והציוד בחלקו הגדול נשלח לברית המועצות. מבעלי הנכסים נשללה הזכות לעבודה וישיבה במקום, ממה שנפגעו רבים יחסית מהיהודים, שגם הוגלו לעומק ברית המועצות. שותקה כליל מערכת החינוך העברית המפוארת של וילנה, שהייתה נושא הדגל וכור ההיתוך של הנוער הציוני. צלילי השפה העברית נדמו, כלו כלא היו בכותלי בתי הספר.

מערכת החינוך עברה שינוי יסודי, גם אידיאולוגי.
המורים הוחלפו לדוברי יידיש שמוצאם הפוליטי "הבונד", או המפלגה הקומוניסטית. הרגשנו את עוינותם של המורים. בתור תלמידי בתי ספר עבריים לשעבר, ראויים היינו "להינזף". לא אחת שמענו את הביטול והלעג לשפה העברית והרעיון הציוני, שהיו שלובים זה בזה. נאסרה פעילות ארגונים ותנועות נוער ציוניות, ורובם ירדו למחתרת. אנו - השכבה הצעירה, בני 16 היינו באותה עת, בעצם לרחוב יצאנו. בהיותנו שכבת נעורים, התבטאה פעילותנו על פי רוב בפגישות שוטטות, טיולים והפלגות לחיק הטבע, שם חיפשנו את "היחד", את השייכות ורגש החופש לבטא את עצמנו, להתרפק על העבר ולרקום תכניות לעתיד שהיה מעורפל, והמחשבה עליו הייתה אסורה. טיול אחד כזה נקטע בראשיתו, עת נפגשנו ברחובות העיר. 5 היינו בני טיפש-עשרה, ולא נתנו את הדעת שאנו עלולים להיות תחת מעקב. בבת אחת הוקפנו שוטרי חרש. כ"אויבי המהפכה" דחפונו ללא הסבר לתוך מכוניות שציפו לנו מראש והובילונו לבנין גדול, רב אגפים ומסתורי. מראהו בחוץ היה מאיים ומרתיע כל בר-דעת. אנחנו צעירים מדי היינו, מחוסרי ניסיון - פחד לא ידענו משום שגם אשמה לא הרגשנו, ואת הצפוי לנו לא חזינו. לראשונה נחרדתי עת הובלתי תחת משמר בפרוזדורים ארוכים, חשוכים, הועליתי וירדתי קומות למרתפים, שלעומקם נדמה לא היה סוף. לא ידעתי היכן אני מצויה, מנותקת מהסביבה ומהמציאות, מה גם, ואחרי חקירה ואיומים לא ירדתי לסוף דעתם של החוקרים במה האשימוני, ואלו סודות רצו לגלות מפי. היו אלו שעות ארוכות ומפחידות שמא לא אראה עוד את הורי וחברי. הוזהרתי שיחידה אני יוצאת לחופש ואת חברי לא אראה עוד. אסרו עלי לספר על מקום המצאי וחקירתי , לא להקים קשר עם משפחות חברי שאמורים היו להישאר במאסר. הלאו היה מלווה באיומים שבהעצרי שנית - לא אשוחרר וגורלי דומה יהיה לזה של חברי. גם דרכי לחופש עת שחררוני – ארוכה ומתמשכת הייתה כבעת המעצר. שוב פרוזדורים, עליות, ירידות ומרתפים, תאים ומבוכים ולצדי שוטר – דומה הייתי פושעת מסוכנת. פתאום סונוורתי באור יום ובחוסר אמון שאמנם אני חופשית – התחלתי במנוסה בכל כוחותי הביתה. דרכי התמשכה ללא סוף ולבי מלא חרדה לגורל חברי שלתומי האמנתי שנשארו במאסר. פרצתי את הדלת ביתי ומה גדולה הייתה שמחתי והפתעתי, כאשר חברי להרפתקה הקדים אותי, וחיכה לי בביתי וסיפורו דומה לשלי.

הייתה זו שיטה להרתיע צעירים בלתי מנוסים מלהצטרף לארגונים אסורים ולגלות מפיהם מידע על קיומם. ואמנם, היקשה עלינו ניסיון זה בעתיד ואילץ אותנו לחפש צורות שונות של מפגשים. גם ריכוזי הנוער החלוצי בקיבוצים פוזרו. החיים בצוותא נאסרו, ובחלקם נשלחו לסיביר. והימים ימי חרדה לגזירות צפויות שטרם ידענו.

היות והורי היו בעלי בית חרושת שהולאם – נשללה מהם זכות העבודה והישיבה במקום. אבי נאלץ לנדוד לעיר אחרת, זרה, לשם קבלת עבודה, על מנת להבטיח לנו זכות קיום וישיבה במקום למשפחה. בוקר אחד נלקחו הורי ללא התראה לצורך הגלייתם לסיביר. אחי ואני ניצלנו מהניסיון, בהיותינו באותה שעה מחוץ לבית. נמענו מלהתקרב למקום, שמה מצפים לבואנו. הסתובבנו בין החברים. אך מזלם של הורי לא שיחק להם, התקפת הפתע של הנאצים על ברית המועצות חסמה את דרכם של קרונות הרכבת, הוחזרו לווילנה והושמדו מאוחר יותר ע"י הגרמנים. גורל דומה נפל גם בחלקה של משפחתי המורחבת ובהיותם תושבי עיירות רוסיה הלבנה, נכבשו ע"י הנאצים והושמדו עד האחרון בהם, יחד עם כל קהלם.

זה היה נוף נעורי. חניכת "השומר הצעיר" על צווייה ולווייה המחמירים, העשירה את אשיותי והזינה ברומנטיקה את נפשי הרגישה, טיפחה רגישותי לצדק חברתי, הביאה למודעתי את מצוקת עמי, כאן בשלו נעורי, בתוכה חישלתי כוחותי עם בוא הכיבוש הנאצי, על השכול וההשמדה שנשא בחובו. הוא שהכחיד את משפחתי עד אחרון אבריה, השמיט קרקע צמיחתי וקיצץ בחלומות נעורי. הוא שהציבני אובדת משענת, יחידה ממשפחה, בפני אתגרים שטרם בשלתי והוכשרתי להם.

משפחתי סיפקה בשפע צרכי החומריים ואפשרה לי ילדות מוגנת, נוחה, מאושרת ומהנה בכל תפנוקי הילדות – וגם נטעה בי והצמיחה את ניצני מרד הבת לאורח חיים זעיר-בורגני, שלא במעט עיצב את נפשי החצויה.

אבי בשנות הארבעים היה, עת נלקח מהמשפחה על ידי הנאצים למקום ממנו לא חזר. דרך מותו ומקום קבורתו לא נודעו.

היו אלה ימי הכבוש הנאצי הראשונים, עת הדי השואה וההשמדה המתקרבת ממערבה הגיעו כדבר ערטילאי, ובטרם למדו יהודי העיר להכין להם מסתור.

היה זה בוקר קיץ נאה, רחובות העיר ריקים נשמו פחד של הווה ועתיד מבשר רעות. השמש בשלל קרניה נתנה ידה להסוות את המזימה. אבי נהג ביום קיץ כזה ( אפילו לא בישר טובות), להתקשט בחליפה בוהקת בלובנה. איש טרזן היה אבי בחייו וכזה נשאר בזכרוני. ממעריצה של התרבות הגרמנית, כפי שנשתמרה בזכרונו מאז מלחמת העולם הראשונה, הוא בטח בתרבותם והתנהגותם הרשימוהו. הירבה לספר לנו על חריצותם, דיקנותם ויחסם האדיב, בלי לחשוד נתלווה אליהם ולפי פקודתם, בהיותו בטוח שהיותו איש אמיד ובעל נכסים, נרדף ע"י הרוסים – ישוחרר אחרי חקירה קצרה. לפי הבנתו היו אלה הפועלים והקומוניסטים שאמורים היו לחשוש בפני שלטון הגרמנים. ברוח זו גם הרגיע אותנו – ילדיו, ברצונו למנוע את בריחתנו מהגרמנים מזרחה, בעקבות נסיגתם של הרוסים. כמובן שהתבדה באמונה זו.

כאמור, ימי יוני 1941 היו, עת פלש הצבא הנאצי האדיר וכבש את ווילנה, שטף אותה בציוד רב וכוח עצום – בדוהרו בעקבות הצבא האדום הנסוג.

כעיר ללא אדם הייתה ווילנה למחרתו. בתי העסק והמלאכה נעולים, בטלים ממלאכה, מסוגרים בבתים, אחוזי חרדה בפני יום שטומן בחובו כל סכנה אפשרית, ואם זאת לא מוגדרת. מעבר לחלון – עיר רפאים שטופת שמש. רק שאטות צעדי הגרמנים ומשרתיהם הליטאים – משוטטים ורודפים אחרי טרפם. בבוקר כזה הופתעה המשפחה במספר נקישות קצרות אך איתנות על הדלת. מייד נפרצה וחשפה אותנו מפני הקלגסים. שניים הם היו: רחבי כתפיים, בעלי קומה מרשימה ובמדי צבא מטופחים עד לפרט האחרון. בטוחים בעצמם שלא צפויה להם סכנה – לא ביקשו לשאול או להסביר, עברו בחדרים, פתחו דלתות הארונות, לקחו דברי זהב וכסף שלא היו מוסתרים. בהתעלמם מנוכחותי ואימי שמבוהלות היינו וחשנו בסכנה – פנו ישר אל אבי שבקושי הבין את מבוקשם, ופקדו להתלוות אליהם. כאמור- יותר לא חזר אלינו. רק פיסת נייר שנשמטה מידי הגרמנים ונמצאה אחרי עזיבתם את הבית, כאשר נטלו עמם את אבי, נשאה את שם ומשפחה וכתובת ביתנו, שקשרה מאוחר יותר את היעלמו של אבי עם קבוצת בעלי נכסים בעיר, שנלקחו באותו יום ונעלמו בלי להשאיר עקבות. סברה אמרה, שנלקחו לפי רשימות יהודים אמידים שהופנו ע"י הרוסים לשם הגלייתם לסיביר. ואמנם, נלקחו הוריי ע"י הרוסים לשם הגלייתם - סמוך מאוד לפלישת הנאצים לווילנה.
במנוסתם - לא הספיקו הרוסים להשלים את תוכניתם, והוריי הוחזרו לביתנו. אבי, כאמור, נעלם בימי הכיבוש הראשונים, אמי נותרה איתנו עוד שנתיים נוספות.

סמוך מאוד להילקח אבי - נפוצו שמועות שהגרמנים מעבידים אותם על פסי - הרכבת סמוך למינסק. באו אפילו למסור ד"ש ולקבל חבילות. אך הסיפור התבדה מהר. הסתבר שיהודים נוספים רומו ע"י מי שקיבל לעצמו חבילות בשם הקורבנות.

אחי יחידי, גדול ממני בשנתיים, איסקה היה שמו - לפי הנוהג בגולה לתת את השם ישראל ולעשותו ערב יותר לאוזן. גם שמי שובש ומאותה סיבה, לאסיה. שנים לא ידעתי את שמי האמיתי, עד אשר גיליתי לראשונה בתעודתי והופתעתי לדעת ששמי חסיה. כדרכי- בשנות מרד- הבת, החזרתי לי את שמי המקורי, בניגוד לרצון הורי שלא כיבדו את רצוני והמשיכו לכנותנו בשם החיבה, אף שהיום הייתי מעדיפה את הצליל הרך והערב יותר לאוזן- אסיה.

איסקה גדל לעלם יפה - תואר. גבה - קומה, שחור עינים ומבט רומנטי, גנדרן, אוהב בילוי, חיי נוחות ומותרות , מקובל היה על בנות גילו. זכור לי כעל פי רוב מוקף נערות, ואלה החמיאו לו וניפחו את גאוותו. לא העסיקוהו האנטישמיות, מצוקות היהודים לא הטרידוהו, גם צדק חברתי לא רדף. הוא חי בעולמו המוגן לכאורה. הציונות - לא הייתה בשבילו דרך. שפתו פולנית הייתה - בה דיבר, למד ובילה. חבורתו - "נוער הזהב" של וילנה. שפתינו השונה, מסגרות הבילוי והשקפותינו הנוגדות - עודדו לעתים ביקורת וריב קולני, גרמו בינינו לקטטות, עד כי נאלצים היו להפריד בין חדרינו. מה עוד, וגיל ההתבגרות הקרב, החריף את הניגודים וגרם ליריבות. מתחרה רב עוצמה היה איסקה אחי על אהבת ההורים. הוא ידע להחמיא להם, לעודד את אהדתם וליהנות משפע, הגנה ונוחות שסיפקה המשפחה. הוא הכיר בערכם ולא נמנע מלהפיק מכך תועלת. איסקה היה מחונן וברוך כשרונות. קולו הערב והחם מילא את ביתנו שיר, עת תירגל שעוריו בזימרה ומלווה את עצמו בפסנתר. שעות אלה רבות ומתמשכות, מילאו את הבית בצלילים. איסקה גם צייר, פיסל ובנה. מעשי ידיו עוררו בי תמיד פליאה, אם כי גם קינאה. שאפתן בעל אמונה היה איסקה. שאיפת חיוו הייתה במת האופרה, אליה שאף לבצע את יצירות גדולי המלחינים ויתחרה בטובי הזמרים. ואמנם, נראה היה שהדרך פתוחה לפניו להגשים את שאיפותיו, לולא פרצה המלחמה והוא עודנו בן 18.באותו יום, עת יהודי וילנה הפכו בהמוניהם לפליטים, בהשאירם מאחוריהם אתת ביתם וכל רכושם בבריחתם מזרחה לעבר מינסק, הלך גם איסקה בעקבות הצבא האדום, הנסוג בבהלה. איסקה לא שאה לשכנוע אבינו להימנע מלהצטרף לנחשול האדם הבורח מזרחה. מעטים יחסית עברו את הגבול לברית המועצות, בטרם השיג אותם הצבא הגרמני. רבים מצאו את מותם בדרך מידי הנאצים, אך גם מידי הרוסים, הפולנים והליטאים. גדול היה ההרג, הרצח וההרס בדרכים. הפצצות הגרמנים את הצבא האדום הנסוג ואת המוני הפליטים, הפילו חללים רבים.

עדיין לא ידענו שאלפים הצליחו לחמוק מידי הגרמנים ולהגיע לעורף הרחוק בברית המועצות. לעת קצרה נראה ששפר גורלם של אלה שהצליחו לחזור חיים, וגם אנו שמחנו לחוזרו של איסקה, עת חסמו הגרמנים את דרכם מזרחה. בין החוזרים היה גם אחי איסקה, ואביו – לא היה כבר בחיים וגם וילנה לא הייתה עוד דומה לעיר שעזב. לעיר רפאים דמתה. השוד ברכוש היהודים הותר. אנשים נמנעו לצאת החוצה, פן יחטפו אותם. מלבד אלה שהיו נאלצים לרגל עבודתם, או להצטייד במזון. החנויות נסגרו. רק פה ושם נראו תורים ארוכים של מחכים לחלוקת הלחם. כבר בימי הכיבוש הראשונים, הוצאו צווים ע"י הגרמנים שהורו ליהודים לענוד את אות הקלון על החזה והעורף, את הטלאי הצהוב, להלך בטור עורפי בצדי הכביש ולא ברחובות ראשיים. אסרו על היהודים לנסוע בכלי רכב, ואף בתור למזון הפרידו. לא אחת גורשו היהודים ע"י הנכרים, בראותם בנו יצורים מיותרים, פיות מתחרים על מעט הלחם. בתורים נראו רק נשים, זקנים וילדים. את הגברים הכשרים לעבודה – חטפו. בהתחלה מהרחובות וכאשר נמנעו לצאת החוצה, פשטו לבתים ורוקנו רחובות ורובעים שלמים מגברים. חטיפות היהודים לעבודה נעשו מעשה יום יום, ובמספרים הולכים וגוברים. בהתחלה, לעבודות בסביבה והחזירום עם ערב. עד מהרה שינו נוהג זה ואנשים החלו להיעלם. בחלקם נשלחו לעבודה הרחק מהבית, אחרי הובלו לפונאר והוצאו להורג, על כך נודע לנו רק בהמשך המאורעות. החלו להגיע שמועות מפי איכרים שהזדמנו לעיר, שיורים ביהודים. עם חלוף שבועות, החלו לספר על הוצאות להורג בפונאר, לא הרחק מווילנה. פה ושם הגיעו גם נמלטים. סיפורם על רצח היהודים בהמונים לא נקלט בקלות

באוזנינו. הייתה נטייה לראות הכך הגזמה, או רצון הנכרים להטיל פחד על היהודים. יהודים החלו לשחד גרמנים שיסכימו להעביד אותם קבוע במקומות שנראו להם כבטוחים וקרובים לבית.

באותה עת היינו עדיין שלושה במשפחה. אחי הצליח איכשהו להימלט מהחטיפות ע"י שסודר באמצעות "קשרים" בעבודה פחות או יותר קבועה. הייתה זו כמובן עבודת כפייה ובלא כל תשלום, שעשינו "מרצון". עזרו לנו בכך שני דיירינו לשעבר, פליטים שבאו לגור בביתנו. אחד מהם הנריק, הגיע ממרכז פולין והשני יצחק, מהרוסים, מהעיר קובל, איפה שציפתה לו הגלייה לעומק ברית המועצות. הייתה זו תקופת מעבר קצרה בה שלטו הליטאים בווילנה. באותה עת הגיעו אליה פליטים גלים - גלים מארצות אירופה שנכבשו ע"י הנאצים, במיוחד מגרמניה, צ'כיה, פולין וגם משטחי הכיבוש של ברית המועצות. הצפיפות בווילנה הייתה באותה עת רבה, משפחות יהודים רבות ויתרו על חדרים על מנת לאפשר מגורים לנמלטים. יצחק והנריק מצאו במשפחתנו בית, גרו בחדר אחד והתיידדו. כיבוש ווילנה ע"י הגרמנים, מצא אותם בביתנו ללא אפשרות לחזור למשפחתם.

עדיין גרנו בביתנו המרווח, שהלך והתרוקן מחפציו בהחליפנו חפצים ודברי ערך תמורת מזון. החנויות היו נעולות, פרט לחלוקתן של מנות מזון זעומות ע"י שלטונות הכיבוש, לא ניתן היה להשיג בכסף דבר. מקור המזון היה בידי האיכרים. שוויו היה גבוה וערכם של חפצי יהודים, שבלאו-הכי היו אמורים לנטוש, היה זול. עד כניסתנו לגיטו נשללו מאיתנו רובם. "עזרו" לנו בכך ידידינו-מכרינו הפולנים שבעבר רובם עבדו בעסקינו, או עמדו עם הורי בקשרי מחסר. אלה גם אלה התייחסו לרכושנו כלדבר שבמילא ישרוד אחרינו וחשוב רק מי יירש אותם. הם דאגו שאיש לא ישגיח בקשריהם עם היהודים, בהביאם כיכר לחם או מעט תפוחי אדמה תמורת חפצים יקרי ערך. פה ושם הביעו גם השתתפו בצער היהודים, הבטיחו לשמור על קשר, על רכוש, ולהחזירו עם חלוף הזמן הקשה. בעומק ליבם רובם ציפו ואף האמינו שלא נזכה לכך. אמי האמינה בכנות כוונותיהם ונאמנותם. היא בטחה שתמורת רכושנו נוכל למצוא לנו מסתור בבית אחד ממכרינו הפולנים, ואף החלה לתכנן את הדבר. את החפצים בעלי הערך העבירה מראש לידיהם. הודעתי לאמי שאין בדעתי להצטרף למחבוא שיתכננה, מה שגם מנע מאמי ואחי להמשיך בהכנות.

הייתי באותה עת בשכבת הצעירים בתנועה. עדיין לא היינו בין מחליטי החלטות ומעצבי דרך. הבוגרים ששרדו, שמתוכם צמחה ההנהגה, חיו בצוותא ברובע מרוחק, והקשר איתם היה כמעט בלתי אפשרי. הניתוק וחוסר המגע עם אלה שציפינו מהם שיורו לנו את הדרך, גרם לתחושת בדידות וחוסר אונים.

בגיל צעיר מאד חינכה אותנו התנועה להיות מעורבים ורגישים לבעיות העם, החברה והתנועה. ואמנם, חשתי שאין להמשיך בניתוק וחוסר מעש. חייבת להימצא תשובה, אם כי לא ידעתי את מהותה. האמנתי ששאלות דומות מטרידות גם את חברי. יחד נרגיש בטוחים יותר ונטכס עצה.

המאורעות התרחשו במהירות הבזק. כל יום הביא עמו פורענות חדשה.חטיפות, פרעות ורצח. הגזירות הופיעו כל בוקר בפרסומים גדולים על קירות הבתים, בהם הכריזו על איסורים חדשים ליהודים, מסירת רכוש או קונטריבוציה. כל פעם הגדילו את הסכום שדרשו, על ידי שנקבו את המועד ואת הסנקציה, במקרה וועד הקהילה לא יספיק למלאות אחרי ההוראה. והיה ולא הצליחו לאסוף את הסכום כנדרש ובזמן, הוצאו להורג מספר אנשי וועד הקהילה וזה, על מנת שידעו היהודים שאין להפר את פקודות הגסטאפו. באותה עת הלכו וגברו היעלמויות של קבוצות יהודים. אלה נלקחו לכאורה לעבודה מחוץ לעיר ולא חזרו. הידיעות על הירצחם נעשו עקשניות יותר ומקורן התרחב. להבדיל מחטיפות ברחוב, פנו הגרמנים לראשי הקהילה בדרישה לספק להם יהודים למשימות מיוחדות. בין היתר, השתמשו ביהודים כמתקן חי לגילוי שדות מוקשים שפוזרו ע"י הרוסים. גילוי המוקשים נעשה ע"י שהריצו את היהודים הלוך וחזור בשטח חשוד כממוקש. יהודים לא מעטים נהרגו בביצוע משימות אלה. ראש הקהילה דאז, ד"ר ויגודסקי, שהיה עסקן ותיק, איש יקר ובעל שאר רוח וזקן מופלג, סירב לספק לגרמנים את היהודים ל"משימות" אלה. הגרמנים אסרוהו,זרקוהו לצינוק בית הסוהר המרכזי בעיר. בהיותו חולה ומתקרב לשנותיו התשעים הוציא את נשמתו על רצפת בית הכלא.
------------- - באותה עת קצרה שלפני הגיטו, נרצחו ו"נעלמו" קרוב לעשרים אלף יהודים. אלה שטרם נחטפו, נמנעו מלצאת החוצה בשעות היום והסתתרו. בשעות הערב המוקדמות נהגו השלטונות הגרמנים להכריז על עוצר, לסגור רחובות ורובעים, על מנת לנתק קשר בין האוכלוסייה ולמנוע מידע על המתרחש. הדבר סייע בידם לבצע את זממם ביתר קלות,בלי להסתכן.

הגיטו

הכניסה לגיטו
וילנה הייתה באותה עת מנותקת מערים אחרות ומחוסרת מידע מדויק על המתרחש בהן. הידיעות מערי בשדה הגיעו טיפין - טיפין, מפי הנוצרים, שבחלקם גם נהנו להטיל אימה על היהודים. קשה היה לבור את האמת משפע השמועות.

בהתחלת ספטמבר 1941 פשטו שמועות על סגירת היהודים בגטו, מה שבינתיים התרחש בערי פולין האחרות. אנשים ידעו לספר, שהמקום אותו הועידו לכך הגרמנים יהיה הרובע היהודי העתיק. רחובות הרובע שהיה מאוכלס בצפיפות ביהודים, רובם עניים מרודים.

לא מעטים ראו בגטו את הרע במיעוטו. האמינו שבהיותם יחד עם קרוביהם, יקל עליהם לשאת את הסבל והמצוקה. לפי השערות היהודים, אמורים היו הגרמנים לבנות בגטו בתי מלאכה לעבודות חיוניות ומשום כך להפסיק את החטיפות והמשלוחים להורג, מה שיאפשר לעבור את הזמן הקשה שחייב אי פעם להגיע לקיצו. כך האמינו. אף אני מסיבה שונה, האמנתי שבהיותנו בגטו מרוכזים, נוכל ביתר קלות לקיים מגע עם החברים ולהקל על האין אונים.

סמוך מאד לאותה עת, עשו הגרמנים פרובוקציה על רצח חייל גרמני ברובע היהודי. עם ערב הקיפו, יחד עם המשטרה הליטאית, את רחובות הרובע מכל עבר. אין יוצא ואין נכנס. סתמו כל סדק דרכו ניתן היה להימלט. עשו מצוד מבית לבית, במרתפים ובעליות הגג, מצאו והוציאו את כולם, כולל ילדים, עוללים, זקנים ונשים, העמיסום על עגלות והובילם לפונאר, שם הוציאו אותם להורג. היה זה פינוי הרובע היהודי מדייריו, על מנת למלאותו שוב ביהודים ולקבוע בו את הגטו. יום לפני שהכניסונו לגטו, פרסמו הגרמנים צוו בדבר חובת מסירת כל הרכוש היהודי לידיי השלטון. עם ערב התמלא הרחוב בשאון סוסים, עליהם ציוו להעמיס את הרכוש. ואמנם, עשו כך כולם במו ידיהם. לנו הרשו ליטול צרור לנפש, בגודל שמסוגל אדם לשאת בידו. הייתה זו אימי שנשברה ראשונה, בהתייפחה על שרידי הרכוש שאין באפשרותה ליטול עמה. הייתה זו האכזבה מכל מה שהאמינה ולמענו טרחה כל ימיה. עמדנו שלושתנו באמצע הבית, בלי יכולת להחליט במה לבחור. בשארית כוחות הנפש ארזנו שלושה צרורות. אמי לקחה עמה את מה שהחביאה ל"שעה שחורה" וירדנו החוצה לתוך החושך הסמיך. איש מאתנו לא טרח לסגור את הדלת מאחורינו, לפתחה שחרו לטרף ובקוצר רוח שכנינו הפולנים. הם חמדו את הרכוש היהודי. כעורבים נמשכו לריח המוות, כעיט הושיטו ציפורניהם לטרף. השארנו מאחורינו את כל מה שידענו, חווינו ואת כל שארית רכושנו, את האתמול.

לא היינו עוד בעלי שם משפחה וכתובת. ברחוב הצטופפו המוני יהודים. לעדר גדול דמינו: אובד דרך, חסר ישע ורצון משלו. ללא מנהיג ומורה דרך התנהל המסע הארוך לאטו, אל הלא נודע, לכל אורך הכביש, עד אשר אבד באופק. עדיין לא ידענו בוודאות היכן ישכון הגיטו ובלב כונן הספק. את החושך פילחו קריאות אמהות לילדהן ובני משפחתן שאבדו או נותקו. בכי ילדים ואנחות זקנים שקרסו תחתם. רבים נטשו בדרך את צרורותיהם. צריחות הליטאים האיצו בהולכים, הרביצו, דחפום שיזרזו צעדיהם ושמרו על השורות פן יברחו היהודים. אך ההולכים לא חשבו לברוח. לא היה להם לאן ולא עמד להם הרצון והכוח. כל תקוותם הייתה לברוח מהאימה ולהגיע אל המנוחה, אותה קיוו למצוא בגיטו ואף אני רציתי בכך. קיוויתי שבתוכו לא יפרידו בינינו העוצר והגדרות. נהיה יחד עם אותם חברים, שבהם ראיתי שותפים למחשבה ולדרך.

הייתי באותה עת בת שמונה-עשרה ואמי בשנות הארבעים שלה, וכבר זרקה בה השיבה. התלאות כופפו את קומתה, בשרה נפול וחוסנה נסוג וקרס תחת מאורעות הזוועה. הרגשתי חובה להטות לה שכם, לעודדה ולעורר בה הרגשה שאנו זקוקים להגנתה. אחי גדול היה ממני כמעט בשנתיים. חולה- פונק וטופח משך חייו הקצרים. הדבר פגע בכושרו להתמודד עם צרכי הקיום הקשים והאכזריים. הוא זקוק היה לתמיכת האם ודאגתה. צורך זה הוסיף לה כוח להמשיך במאבק על חיי השעה. היא שאפה אותו מתוך עצמה בגוננה עלינו. כל מצוקותי באותו מסע קצר לגיטו, שדומה היה נמשך שנות דור, השתקפה בדמות אמי. בראותי אותה קורסת על יד שער הגיטו וכוחותיה עוזבים אותה, הפעלתי את כל תחבולותי על מנת לבקש תמיכתה, כעזרתה ובכך עוררתי את כוחותיה.

כאשר הגענו סוף סוף לשער, ונוכחנו שאני אמנם בפתח הגיטו שאיש לא ידע מה תהיה חזותו, הוקל לנו והוסר מאתנו אותו פחד ראשוני של הבלתי נודע .

היה זה עם הנץ שחר, יום בוקר סתווי גשום, רבצה העדה מקובצת בצפיפות ועיני כולם נשואות לעבר השני, דומה משם תבוא הגאולה.

הגיטו
ברגע שהיינו מעברו השני של שער הגטו, בתוך הדוחק הבלתי נסבל, הפעלנו את כל כישרונותינו על מנת למצוא לנו קרן זווית מקורה שאפשר יהיה להטיל בה את צרורותינו המעטים, ולהפיג את עייפות ליל הבלהות. פנינו לחצר ראשונה הסמוכה לשער הגטו לא עמדו לנו כוחותינו להמשיך לחפש ולבחור מהמועט המצוי, עליו שאט המון רב. עלינו לקומה בתוך המון מסתער ונכנסנו לדלת הראשונה שהצלחנו להידחק לתוכה. לא היינו ראשונים באותו חדר שעדיין נשמה בו רוחם של אלה שגורשו מביתם ימים מעטים לפני בואנו והוצאו להורג. החפצים ששרדו, התמונות על הקיר, מיטות שאיש לא טרח לכסות מצעיהן ואביזרי הבית המועטים שהבוזזים לא מצאו בהם חפץ, התגלגלו ללא בעלים, עזובים, ועשו לנו להרגיש פולשים למקום שאיננו שייך לנו והפריע לעשות בהם שימוש.

שבע משפחות היינו באותם שני חדרים ומטבח. סה"כ קורב לשלושים בני אדם. אחרינו ניסו עוד רבים להצטרף, אך לא מצאו חלקה בה יוכלו להטיל את גופם. דרכנו איש על רעהו. הכל נראה לא ממשי, כחלום בלהות. בני אדם שחררו מתוכם את הפחד העצור, הצער, הכאב והיאוש. ביטויים היה איבוד כל שליטה על מעצורים, הידחקות, צעקות, בכי ויללות.

דומה לבית מטורפים נקלענו, בו אמורים היינו לגור חודשים רבים. מאוחר יותר גילינו כוך ללא חלון מאחורי הכותל שלצידו רבצנו. כנראה שימש בעבר את דיירי הבית לאכסון מזון. גודלו הספיק בקושי למקם בשכיבה על הרצפה ארבעה בני אדם, זה לצידו של זה. ראינו בפינה זו את שיאה של הפרטיות, אליה יכולנו לשאוף באותו מצב.
בנתיים מצא אותנו יצחק, אחד מבני ביתנו לשעבר. אחד משני הפליטים שמצאו מחסה בביתנו. יצחק עמד בראש קבוצת יהודים שעבדו במפעל אצל הגרמנים, ואף נהג להשאר ללון במקום העבודה ברשות הגרמני הממונה עליו, איתו קשר קשר של תועלת הדדית. מאוחר יותר הגדיר יצחק את הגרמני כידידו, ואני עדיין לא הבנתי את מהות ידידות זו. יצחק בן גילם של הורי היה, נשוי ואב לבת בגילי, אותם עזב בביתם עת ברח מהרוסים והגיע לווילנה כפליט, שפוט לעשר שנות גלות בסיביר. משפחתו נהגה לבקר אותו בביתו, וקשרנו עם המשפחה יחסי ידידות כנים. בגטו זכר לנו יצחק את החסד, אימץ את משפחתי ודאג לנו כאב. היות והיה בעל "שיין" של יהודי "מועיל", רשם אותי ואת אחי כילדיו ואת אמי כאשתו, מה שעשה את חיינו לגיטימיים למספר חודשים, עד אשר בוטלו אותם "שיינים" והיהודים שעבדו במפעל חוסלו וגם את יצחק לא ראינו עוד.

באותו זמן עבד גם אחי במפעל לצידו של יצחק, מה שעזר לא מעט לקיים את צרכינו, בהבריחו מדי פעם כיכר לחם או תפוחי אדמה. הברחת המזון לגטו הפכה אז למלאכת מחשבת וסכנה בצידה, היות ואסורה הייתה תכלית האיסור. הייתה זו תקופה "רווחה וביטחון" יחסי למשפחתי, שהגיעה מהר לקצה. לאחי שיחק המזל ובאותו יום בו חוסלו עובדי המפעל היהודים, נשאר בבית בגלל מחלתו שפקדה אותו באותה עת לעיתים קרובות. אף אני יצאתי לעבוד מחוץ לגטו, כל פעם עם קבוצה אחרת ובהתאם למה שסיפקה לשכת העבודה בגטו, בהתאם לדרישתם של שלטונות הכיבוש הגרמניים.
מיד עם כניסתנו לגטו, החילותי לחפש את חברי שאמורים היו להגיע מכל קצוות העיר. הייתה זו משימה לא קלה, לאתר אדם בצפיפות ואנדרלמוסיה ששררה באותה עת. המקום דמה למכוורת. לא כולם מצאו מיד קורת- גג. רבים שרויים היו על צרורותיהם בחצרות, כניסות ומדרגות. מאוחר יותר הסתבר שבאותו ליל כניסה לגטו, הוצאו מביתם כל יהודי העיר, אך רבים לא הגיעו אליו לעולם, הועמסו והובלו ישירות לפונאר, שם הוצאו להורג. אחרים נשלחו למחנות עבודה והשמדה, עליהם נודע לנו רק אחרי השחרור. ביניהם חברים לתנועה, ללימודים וידידי המשפחה. גם חברי הקרוב לא הגיע באותו שלב לגטו הראשון, התגלה להיות בשני עם אחיו ואמו.

מכל שכבת בני גילי בתנועה, למעלה מחמישים במספר, פגשתי בגטו רק שבעה. מחברי בלימודים, בבודדים בלבד. באותה עת עדיין לא ידענו לאן נעלמו. היינו מפוזרים בכל קצות העיר והקשר היה כמעט בלתי אפשרי. הגורל לחיים או למוות הוכרע במקריות בלבד. לפעמים לפי מקום מגורים, או המצאותו של אדם במקרה במקום.

מכל יהודי וילנה, כשמונים אלף במספר, הובלו לגטו כחמישים אלף והגיעו אליו רק כארבעים אלף בלבד. חלק נמלט לברית המועצות בעקבות הצבא האדום הנסוג, אחרים הסתתרו אצל הפולנים, או הכינו לעצמם ניירות מזויפים ויצאו את הארץ. אלה היו מעטים. אחרים הובלו למחנות עבודה או השמדה, מהם חזרו מעטים בלבד אחרי השחרור. כעשרים אלף יהודי וילנה נרצחו ע"י הגרמנים עוד בטרם הוכנסו לגיטו, רובם בפונאר, על כך כמובן, למדנו לדעת רק מאוחר יותר.

על מנת לבצע רצח המוני בלי להסתכן בהתנגדות מצד הקרבנות, ואף לזכות לשיתוף פעולה מצידם, הכינו הגרמנים "תוכנית פעולה" מדורגת ויעילה למופת. תורת הרמייה וההטעיה הייתה מבוססת היטב על ידיעת נפש האדם והתנהגותו בתנאי לחץ קיצוניים והם אמנם יצרו תנאים אלה, בהשאירם תמיד את האשליה, שסתום פתוח על מנת להפחית את לחץ "הקיטור". מכוני הרצח, ככל שהיו יעילים, משוכללים ומותאמים למשימה, לא יכלו לעמוד בהספק של ריכוז, הובלה, רצח, קבורה והסוואה של עשרות אלפי גופות בבת אחת. נאלצים היו לעשות זאת קבוצות - קבוצות, כאשר בלב הנותרים הממתינים לתורם עוררו תקוות באמצעות אמצעי רמייה מתוחכמים. מה עוד, והיינו רעבים לתקווה ותהיה זו מבוססת על אשליה בלבד, חיפשנו אותה בכל מקום. למדנו לפרש ידיעה, סיפור או גזירה כך, שלא תשלול את האשליה שבלעדיה בלתי אפשרי היה להמשיך את הקיום.

שיטות ותחבולות ההטעיה היו מגוונות ומתחלפות. על מנת להפריד בין הקבוצות ולהשאיר תקווה בלב הנותרים, החלו להעתיק "שיינים", רשיונות עבודה לקבוצות בהתאם למקום עבודתם וחשיבותם למאמץ המלחמה. לכאורה יהודים בעלי מקצוע מועילים, חיוניים או מבוקשים. צבעי ה"שייניים" סימלו סוגים שונים של בעלי זכויות, מה שיום אחד היה "שיין" מבטיח - למחרת הפקיר את בעליו. ילדים ונשים שלא יכלו להיות בעלי "שיינים" עצמם, שילמו בכל כספם על מנת להרשם כבני משפחה של מחזיק "שיין". מחירי ה"שייניים" היו בעלייה מתמדת, עד שהרקיעו שחקים. היהודים שילמו משארית רכושם על מנת לקנות את ה"שיין" ולזכות בחיי שעה. מאוחר יותר פרח המסחר ב"שניים" ולא מעטים היו הגרמנים ומנהלי מקומות עבודה יהודים שעשו הון ממסחר זה, מה עוד, ושכיחות החלפתם של ה"שייניים" הייתה גבוהה. יחד עם ביטולו של "שיין" כלשהו, נעלמו גם רוב מחזיקיהם. הנותרים צוידו ב"שייניים" חדשים שאמורים היו להיות מבטיחים ומפיחים שוב תקווה בלב.

בהתחלת ספטמבר 1941 הובלנו, יהודי וילנה, לגטו. לשם כך הקימו הגרמנים חיץ בין מספר סמטאות ברובע היהודי העתיק ויצרו שני סוגי גטו. לגטו הראשון הובילו אוכלוסייה מקרית, שהכילה את כל מרכיביה, כשלושים אלף במספר. חלק מהאוכלוסייה שהובילו לגטו ב', אף הוא היה מקרי, וחלקו השני - זקנים, חלשים, יתומים, חולים, נשים עם תינוקות וילדים ומחוסרי מקצועות "נדרשים", כעשרת אלפים במספר. אלה היוו את אוכלוסיית הגטו השני והיו ראשוני המועמדים לחיסול. המיון לכשעצמו עורר מיד חשד והחריד את האוכלוסייה. מעטים הצליחו לברוח ממנו, אחרים ניסו לשחד את הליטאים שומרי השער, על מנת שיאפשרו להם לחדור לגטו הראשון, שנראה היה כמבטיח אשליית "אתנחתא" תחנת ביניים. ואמנם, חיסלו את יהודי הגיטו השני אחרי מספר חודשים בלבד לקיומו. כאשר סיימו להוביל לפי קבוצות, כל פעם בהתאם לסיווג שונה, אותו עשו באמצעות ה"שיניים". כאשר החליטו על השמדת קבוצה כלשהי, ביטלו את ה"שיניים" של הקבוצה ואת מחזיקיהם הובילו לפונאר או למחנות השמדה אחרים. את השיטה היו מחליפים מדי פעם, משנים את הסדרים, או מוסיפים חדשים, אף על פי שבקווים כלליים חזרו על עצמם פעמים אין ספור.

היה ופשטו על הגיטו וחטפו את כל מי שניקרה בדרכם, בלי לבדוק ב"שיניים", והובילום ישר לפונאר, משם לא חזרו עוד. פעם אחרת הוציאו את בעלי ה"שיניים" עם משפוחתיהם למקום עבודתם מחוץ לגיטו ואלה, בהאמינם ב"ייחוסם" בטחו והלכו מרצונם, גורלם דומה היה לזה של הראשונים. פעם אחרת היו אלה בתי יתומים, זקנים, חולים כרוניים או חולי נפש. במקרה כזה היו הנותרים נרגעים, בהאמינם שהכוונה ללא מפרנסים. לעת קצרה הרגישו יהודי הגיטו הראשון בטוחים יחסית, במיוחד חשו את עצמם מוגנים בעלי השרירים ובעלי מקצועות "נדרשים". עד מהרה קמו לנו קבוצות שראו עצמם מיוחסים, בהאמינם בחיוניותם למאמץ המלחמה הגרמני הוא שיציל אותנו מהשמדה. גם אלה הלכו ופחתו מסלקציה לסלקציה. הגיטו השני שימש מעין תחנת מעבר לקבוצות יהודים בהמתנה להובלתם להורג. כך הובילו חלקי אוכלוסייה מהגיטו הראשון לשני, עד שחיסלוהו סופית.

לצורך "טיהור" הגיטו מאלמנטים לא "מועילים" השתמשו הגרמנים בעזרתם של מיליציות הליטאים שהיו בעלי ברית נאמנים, אך גם בעזרתו של היודנראט – מועצת הגיטו והמשטרה היהודית . הגרמנים עצמם פיקחו על "תהליך" העבודה שיתנהל לשביעות רצונם, לפני תכניתם, ביעילות וללא חריקות. את ההוראה להמציא להם את מספר היהודים שהועידו לחיסול באותו שלב, או לסירוגין לעבודה, העבירו ישירות לראש מועצת הגיטו והוא העביר את הוראת הביצוע למשטרת הגיטו.

לסירוגין ובאופן פתאומי היו הגרמנים, בעזרתם של הליטאים מקיפים את חומות הגיטו כך שלא היה מנוס ממנו. בחלקם פושטים פנימה לחצרות ובתים על מנת לפקח על עבודתם של השוטרים היהודיים שמצווים היו תחת עינם הפקוחה של קציני הס.ס., לחפש ולהוציא ממחבואם את היהודים המסתתרים. והיה ולא הצליחו השוטרים עצמם לספק את ה"סחורה" במלואה, השלימו אותה הליטאים והגרמנים.

לא מעטים היו השוטרים היהודים שלא עמדו במבחן המוסרי. תחת איום על חייהם וחיי משפחותיהם. רבים בצעו את שהוטל עליהם. בעצם הסכמתם לשרת במשטרת הגיטו קיבלו על עצמם בין היתר את התפקיד הבזוי של משתפי פעולה עם רוצחי בני עמם. לא מעטים היו גם המקרים, כאשר בעל "שיין" נדרש לגלות את מקום מחבואו של אחיו מחוסר ה"שיין", תחת איום על חייו ובני משפחתו. האיום בענישה קולקטיבית פעל בדרך כלל בצורה יעילה והוכיחה את עצמה כעונה על צרכי הרוצחים. מה עוד, והשמירה על החיים בכל מחיר הפכה אצל רבים לערך עליון ומקודש. יהודי הגיטו הושפלו עד עפר, הושוו לדרגת הבהמה. קשה היה לשמור על צלם אדם ואמנם רבים לא עמדו במבחן זה.

בימים הראשונים הייתי רשומה עם אחי כבני קצין משטרת הגיטו . גם הוא נימלט מעירו עם פלישת הגרמנים למרכז פולין. הגיע לווילנה בלי משפחתו ויחד עם יצחק השתקע ביתנו. קלטנו אותם כבני משפחה. שמו היה הנריק. איש נשוא פנים וממשפחה מיוחסת בעירו לשעבר. אם כי תרבותו הפולנית ושפתו והתנהגותו היו לי זרים. התרגלתי עם חלוף הזמן ואפילו למדתי לחבבו. היותו פליט, הרחק ממשפחתו והמצוקה כופפו מעט את קומתו ומאידך נעשה קרוב יותר ויהודי חם בביתו ובצאתו. עם היעלמו של יצחק, ראה לעצמו חובה לדאוג לבטחוננו כבני משפחתו. בהיותו קצין משטרת הגיטו, נהנה מתנאי מגורים טובים יותר, לא גר עוד עמנו, אך שמר על קשר מדי יום ביומו.

באחד הימים פגש הנריק בגיטו את אם ידידו הקרוב מימי נעוריו. היא נמלטה לווילנה אחרי ששיכלה את כל משפחתה. רעבה, ללא אמצעי קיום ובלי פינה להלין את גופה, התהלכה כסהרורית עת פגש אותה ברחוב. הנריק אימץ אותה כאם והביאה לביתנו. הצטופפנו בכוך האפל, צרפנו אותה למשפחתנו, השכבנו אותה על משכבנו המשותף לכולנו והתחלקנו עמה בכל מה שהיה ברשותנו. היא הייתה אישה אצילה וגאה, לא ידעה לפשוט ידה לעזרה, רוחה הייתה שפלה ומיעטה לדבר. הסתבר שניסתה מספר פעמים לשים קץ לחייה. ניסינו לעודדה בצרת הרבים, לחזקה ונדמה היה שבמידה מסוימת הצלחנו בכך. גם הנריק השתדל לעודדה והביא לה מדי פעם מצרכים שהיו בחזקת מותרות באותה הימים.

הדבר היה סמוך ליום כיפור ראשון בגיטו, עת באה הגב' גוטרמן (כך קראו לה) לגור במחיצתנו. לכאורה דומה היה אותו יום כיפור לכל ימות חול בגיטו. אף אם צמו היהודים, נצטוו לצאת כרגיל לעבודה. מי שהתפלל, עשה זאת על פי רוב בליבו, או בכל מקום בו מצא מנין לשם כך. הייתה זו תפילת יגון , בכי מר, קורע לב וזועק לשמיים. בגיטו נותרו באותו יום נשים, ילדים, זקנים וגברים מעטים, אלה שהעזו להפר את הגזירה, בשימם מבטחם באלוהים שיהיה בעזרם ויצילם מידי הרוצחים, אך האלוהים לא ריחם.

נשארתי באותו יום כיפור עם אמי ואחי, שרויים בפינתנו עם הכאב והצער. גם גב' גוטרמן ישבה לצידנו דוממת, בלי להשמיע גם אנחה. דיברה מעט ולא גילתה את צפונות ליבה. התפלאתי על איפוקה ועל הריסון שהתנהגה בעצמה. האווירה הייתה מדכאה ורוויה חרדה לבאות. חיינו יום יום עם הציפייה לגרוע מכל, לגזירה חדשה כי תבוא. השמועות עשו להן כנפיים וריחפו מעלינו כציפורני טרף. לעת אותו ערב יום כיפור הקיפו הגרמנים והמשטרה הליטאית את הגיטו, פרצו פנימה בקבוצות, פשטו ברחובות והחלו חוטפים את כל מי שניקרה בדרכם. המהומה והבהלה הייתה גדולה. הידיעה פשטה מיד בכל הגיטו והיהודים ברחו אחוזי אימה מהרחובות. כל מי שהספיק, דחק את עצמו לכל חור שקלט אותו לתוכו. גרנו בבניין הסמוך לשער הגיטו וההפתעה השיגה אותנו ללא זמן התראה לשיקולים ובחירה. דיירי הדירה רובם היו מחוסרי "שיינים" הבעלים המעטים שהיו בעלי "שיינים" וחזרו רק עתה מעבודתם, שמו מבטחם ב"שיינים" שברשותם. עזרו לנו מהר לסתום את הפתח בעזרת ארון שעמד הכן במקום. פיזרנו מסביב חפצים ומצעים לצורך הסוואה והגברים עם ה"שיינים" השתרעו עליהם בתקווה שלא יגעו בהם. עמדנו צפופים וחרדים. ללא אוויר לנשימה, קשובים לכל רחש מחוץ לחדרון האטום. לא היה לנו מקום לעמוד על שתיים, לשם כך החלפנו רגליים. לא שמענו דבר מהמתרחש מעבר לכותל, חרדים ועייפים מעמידת כל אתו לילה ציפינו שהגברים שנשארו בחדר שלפנינו יבואו לחלץ אותנו ולהודיענו שהסכנה חלפה. אך הם לא באו. עם בוקר פתחנו סדק בין הארון והפתח על מנת לוודא את פשר השקט הממושך. מהעבר השני לא היה איש, רק שקט אימים. בזהירות דחפנו את הארון מהפתח וקרני האור שחדרו לתוך החדרון המלא מפה לפה, חשפו לעינינו את גופתה של גב' גוטרמן ללא רוח חיים, תלוייה על חבל קשור לוו על הקיר. צווארה שמוט על החבל וקצות רגליה נוגעות ברחף על המצעים שעל הרצפה. הייתה זו תמונה מחרידה. הנסיבות לא השאירו לנו זמן לבכותה. הנשים והילדים פרצו בבכי אימים, כאשר לא מצאו איש מהאבות. הסימנים בשטח הצביעו על פוגרום שעשו המרצחים, בהפכם כל חפץ בחפשם את קרבנותיהם. הפעם לקחו איתם גם את בעלי ה"שיינים". את פתח המחבוא בו ישבנו לא גילו ואנו ניצלנו הפעם ויכולנו להביא את גב' גוטרמן לקבורה. כאשר יצאנו עם בוקר לרחוב, היה זה יום חדש. הרוחות נרגעו, היהודים יצאו כרגיל בתורים ארוכים לעבודה והנותרים בגיטו התגדדו וסיפרו את הקורות אותם באותו ליל מוצאי יום כיפור ועל חלקה של משטרת הגיטו ב"טיהור", בו לקחו עמם הגרמנים אלפי יהודים, משפחות ובודדים, כל מי שנקרה בדרכם ואת מי שמצאו מסתתרים וגם על בעלי ה"שיניים" לא פסחו.

ליודנראט - מועצת הגיטו והמשטרה היה חלק כבד אך בלתי מכובד בהשתקת האמת, טיפוח אשליות הפרדה בין אוכלוסיות ושיתוף פעולה עם המרצחים ב"טיהורים" הסלקטיביים אם מתוך כוונה ואמונה שיצליחו לשמור על חיי חלקו החסון הצעיר וה"יוצר" של יהודי הגיטו וכמובן על חיי עצמם ומשפחותיהם. מה שמאוחר יותר הכזיב, באשר סולקו גם הם, אחרי שלא היה יותר צורך בהם.

יום יום פחת מספרם של יהודי הגיטו וגם הצפיפות פחתה. הלנים בחצרות כניסות ומדרגות, יכלו סוף סוף להיכנס לדירות פנימה עת "פונו" דייריהם מיום אתמול. הגענו ל"רווחה" ושתיים – שלוש משפחות יכלו לאכלס חדר, ואף כאלה שהצליחו למצוא חדר נפרד למשפחתם. גם אנו החלפנו מספר פעמים "מגורים" עד שסוף סוף הגענו לחדר עם חלון במבנה ששימש לפני הגיטו לבית מלאכה. במידה רבה העסיקו באותם ימים את תודעתנו צרכי הקיום לשעה ומעשינו ברובם מכוונים להישגם.

המאורעות רדפו אחד את זולתו. לא חלף יום ללא גזירה, חטיפות על יד השער, מאסרים והוצאה להורג על הברחת פת לחם. הרוצחים הציבו לנו את החיים כאתגר שעה שעה. מצב בריאות אמי נחלש, רזתה וגם רוחה הייתה בשפל. ראיתיה לנגד עיני. אף אחי לא היה גיבור ובימים כתיקונם לא התלבט בתושייה רבה בעינייני חולין. מראהו החיצוני עשוי היה להטעות את מי שלא התמחה בזיהוי וחטיפת יהודים.

מדי פעם כאשר אזלו אמצעי הקיום היה יוצא עם קבוצת יהודים לעבודה מחוץ לגיטו, בדרך מוריד את הטלאי הצהוב, חומק מהשורות, עולה על המדרכה ובסכנת נפשות מגיע למכרינו הפולנים שאמי הפקידה בידם חלק מרכושנו . אלה גרו מרוחקים ממרכז העיר והיה עליו לעשות את דרכו ברחובות בהם פגש באנשי צבא גרמנים, ליטאים ואוכלוסייה עוינת . גם מכרינו הפולנים לא רוו נחת מביקורים אלה. אף שהיו נדירים סיכנו את ביטחונם. אחי נהג לשהות בביתם עד שעות הערב עת חזרו קבוצות היהודים מעבודתם לגיטו, היה משתלב בגנבה בשורותיהם עונד את הטלאי הצהוב ועובר עם הקבוצה את הביקורת בשער. הצרור שהבריח אחי לגיטו היה תמיד לא גדול, מה עוד וגם ל"מיטיבינו" לא היו עודפים ולאחי לא הכוח והסכנה בצידה הייתה גדולה. ואמנם, נתפס אחי באחד הימים עת חזר עם תפוחי אדמה ומעט סוכר תחת שולי מעילו. הביקורת באותו ערב הייתה חמורה. קציני ס.ס. גבוהים באו להזין את עיניהם ב"מחזה". הם היו מופקדים על החיפוש שהתנהל בידי הליטאים ומשטרת הגטו עזרה בחריצות תחת עיניהם הפקוחה. אלה שמצאו באמתחתם מזון - הוכו קשות. רבים נאסרו והובלו לבית הסוהר המרכזי, בו ריכזו את העצורים ומשם הובילום לפונאר.

גם אחי נאסר באותו ערב ושוחרר ע"י "אבינו" המאמץ, קצין במשטרה, בעזרת קשריו עם גרמני בעל השפעה שהפעיל מאמצים רבים על מנת לאתרו ולהחזירו לגטו. אמי לא הסכימה עוד להשתמש בשירותיו של אחי לצורך הברחת מחייתנו לגטו. היא ניסתה לעשות זאת בכוחות עצמה, גם חידשה את ניסיונות השכנוע לצאת מהגטו ולהסתתר מחוצה לו. בשיחות שניהלנו הייתה זו אמי שלא ניסתה להשלות את עצמה ואותנו, האמינה שסופנו בגטו קרוב, שישמידונו אחד אחד וחרדה בראש וראשונה לגורל אחי, שחשבה אותו לבא בתור, לא היו בין אמי ואחי חילוקי דעות באשר לכך. זו הייתי אני להם לאבן נגף, כאשר לא הסכמתי להצטרף אליהם למחבוא בעיר. אמי הייתה חסיד המאמץ האישי להיחלץ מהגטו על מנת לעבור את התקופה הקשה, באשר האמינה בניצחון הטוב על הרע למי שיצליח לשרוד. היא גם האמינה בכוחו של הרכוש לקנות את הכול, ואף בכוונותיהם הטובות של "מיטיבינו" הפולנים. לא הסכמתי להפקיד עצמי בידי זרים ולחיות בחסדם, מה עוד ובאותה עת הגיע לגטו חברי הקרוב מהגטו השני ובא לגור בינינו. היינו שוב ארבעה.

חברי עבד באותם ימים במקום בו קשריו היו טובים עם הגרמני הממונה עליו. גם נהנה מתבשיל "אמת" ממטבחם של הגרמנים, ומאפשרות להישאר ללון במקום העבודה בימים שבגטו צפויים היו "טיהורים". מראהו הארי הגן עליו ואפשר לו להלך בעיר ללא טלאי צהוב. בלי לעורר חשד. מקום עבודתו לא מרוחק היה ממקום מגורי מכרינו הפולנים, איתם הצליח מדי פעם להחליף חפצים במזון. אמו ואחיו הצעיר עזבו את הגטו ונסעו בהיחבא לכפר, שם התפרנסה אמו מתפירה בשביל אנשי המקום. מצפוני ייסר אותי לא אחת על המכשול שהיוויתי לאמי ואחי ברצונם לעזוב את הגטו, מה עוד ואמי הטיחה בפני האשמות על אחריות שאני נוטלת לחייהם בסרובי להצטרף. אמי מיאנה לעזבני ולבקש פיתרון לעצמה. שיחותינו על הנושא החשידוני בעיניה במעשה "בלתי אחראי" שעתיד לקרב את הקץ, כאשר נפוצו כבר אז שמועות על קיום מחתרת לוחמת בגטו.

"הריכוז"- המקום בו גרו בצוותא ובשיתוף מלא בוגרינו המעטים ששרדו, הפך להיות מקום משיכה לצעירי התנועה. הרגשתי בחברתם חוסן יחסי, וקינאתי בחיי "היחיד" שלהם. בהיותנו צעירים מהם, ראינו בהם מורי-דרך וציפינו לשמוע מפיהם "תורה". הרגשנו וגם הסימנים בשטח העידו על פעילות ומחשבה שלא הובאו בשלב מוקדם לידיעתנו. התהליכים שעברו על יהודי הגטו לא פסחו על אנשי "הריכוז". מדי פעם נעלמו חברים, אם זה מידי הרוצחים, אחרים יצאו בעזרת ניירות מזוייפים העירה, עבדו אצל פולנים או במנזר. אחדים שוב יצאו לגיטאות ורשה וביאליסטוק, שבאותם ימים החיים בהם נראו להיות בטוחים יותר. אנשי-קשר מהתנועה שהגיעו במחתרת מערים אלה, סיפרו שבניגוד לרצח המוני ביהודי גיטו וילנה מוציאים את יהודי אותן ערים להורג. סיפרו על רעב ומצוקה קשה, תמותה גדולה, מחלות ומגיפות טיפוס, גוויות המתים מרעב מוטלות היו ברחוב, ואין מספיקים להביאם לקבורה. ומאידך, נמשכו החיים למרות המצוקה. התנועה פועלת כסדרה, מקיימת מקומות הכשרה ועבודה חינוכית, בהאמינם בצורך לשמור על חיי העתודה החלוצית למען עלייה שנראתה באותם ימים רחוקה אך קוסמת ומעוררת תקוות.

אנחנו, צעירי התנועה הווילנאית, המעטים ששרדו, חשנו שאין מביאים אותנו בשלב ההוא בסוד השיקולים. לא שיתפו אותנו בדיונים, הדברים נעשו בסודיות מוחלטת, אם זה בגלל זהירות, סכנת הלשנה ובילוש משטרת הגיטו, או כל גורם עויין אחר שעלול היה לסכן את חיי האנשים וגם את ה"צינורות" דרכם התנהלו העניינים. בלבי הגביר מצב זה תחושת אין-אונים.

המאורעות לא פסקו מלהתרחש ולא השאירו זמן לתהיות. גל חדש של גזירות, חטיפות ו"טיהורים" ערערו את האמון היחסי שהשתרר, שמא אין צפויה סכנת חיסול לנותרים.

סיפורי הזוועה מפי נמלטים מגיא ההריגה רבו. התיאורים בפי בודדים שנצלו מקבר האחים דמו מאוד. אלה היו ניצולים שהכדור החטיא מטרתו או רק הספיק לפצוע, הם היו עדים חיים של רצח המוני. סיפרו איך הוצבו בקבוצות מעל פני קברים כרויים מראש ונורו ע"י כיתת יורים. ערימות של גופות שלא תמיד הספיקו לכסותם. קרה ואיש אשר למזלו רק נפצע, הושלך לבור עם גופות המתים כי נחשב למת. תחת חסות הלילה הצליח בשארית כוחותיו לחמוק ולהגיע לגיטו, על פי רוב פצוע וזב דם. פרנסי הגיטו עשו מאמצים להסתיר את המקרים מעיני הציבור הרחב – לא לתת להם פומבי, להרגיע את היהודים ולהטיל ספק בסיפורם של הניצולים ואת מימדי התופעה, ואמנם, הספק היה המפלט האחרון להמוני היהודים. על קרקע של אין אונים נוכה תחושה של השמדה פיזית חוברת, הייתה האשליה לסם-מרפא.

רעיון המרד ופ.פ.או.

רעיון המרד
עוד בדצמבר 1941 התכנסו שרידי ההנהגה של תנועת השומר הצעיר בגטו. עדיין בקושי חלפו ארבעה חודשים לקיום
הגיטו, ובאותו פרק זמן "נעלמו" קרוב לעשרים אלף יהודים מווילנה. הדיון נסוב על המצב בגיטו ועל חיפוש דרך ועצה. לא הייתי באותו מעמד, גם מפאת גילי. תוכן הדברים הידועים לי משיחות וקריאה במסמכים, הרבה מאוחר מכן. החלטותיו של הכנס הובאו לידיעתנו קרוב מאוד להיערכו, ע"י שגוייסנו לשורות הארגון הלוחם שהוקם בעיקבותיו.

אחרי שסקרו בכנס את המצב בגיטו וילנה ובערי פולין אחרות, השמיעו חברים דעות בדבר דרכי פעולה. בין היתר, בזכות הצורך לשמור על העתודה החלוצית, להעבירה מחוץ לגיטו ולגיטאות בערי פולין אחרות, שהחיים באותו שלב נראו בהן בטוחים יותר. בלטו הדעות בדבר החובה להיות חברי התנועה חלוץ הכוח המאורגן של הציבור בגיטו ובתור כזה. עליו להישאר ולפעול בתוכו, להיות שותף לגורלו ודרכו. הרחיק לכת אבא קובנר, שזו הפעם הראשונה הרחיב את שדה ראיית ההתרחשויות והגדיר את המצב כראשיתה של הכחדה לאומית נרחבת, מתוכננת ומחושבת, שמדובר לא ביהדות וילנה בלבד, אלא שתלך ותקיף את יתר הגיטאות. הוא הגדיר את החלפת המקום כמנוס ואשליה, אם כי תיתכן הצלת צעירים מעטים, אין זו דרך להמוני היהודים ובתוכם ילדים, זקנים וחלשים. ההשמדה עלולה להשיג את הבורחים בכל מקום, כאשר מנותקים מקהלם, ללא שורשים, חלשים ושבורים ברוחם ומשום כך בלתי מוכנים. לפי דבריו של אבא הפתרון איננו בהצלת המעטים, אלא בצורך להיערך במאורגן במקום, בתוך הקהל היהודי ובראשו, לצורך התגוננות מזויינת רחבת ממדים ובראש המונים במאבק על החיים והכבוד הלאומי. להביא את הרעיון למודעות הנוער, לפעול בתוכו ולגייסו להתנגדות פעילה בנשק. אבא הדגיש את הצורך לראות את המציאות נכוחה, בדעה צלולה ובמלוא החושים – לחיות לאור מטרת המרד. לשם כך יש לנפץ את כל האשליות, להעלות אמונה בלב בכוחות עצמנו, לטפח גאווה לאומית ושנאת האויב. מאידך, נשמעו דעות בדבר אחריות קולקטיבית שעשויה לגרור הפעלת נשק, כאשר אין ודאות מוחלטת שאמנם עומדים אנו בפני השמדה מוחלטת וסופית של הגיטו. נשמעו טענות שיהודי הגיטו לא יעמדו לצד המורדים, ואולי אפילו יראו בכך את מקור השואה המתרגשת עליו ויאשימונו בתוצאה. למרות התהיות וההיסוסים נפל רעיון המרד על קרקע פורייה, אם כי כולם הסכימו שהאחריות הקולקטיבית תמשיך להיות בעיה קשה, כפי שגם קרה במציאות מאוחר יותר. ואם גם לא יקבלו המוני היהודים את הדרך, אין ללכת כצאן לטבח, ועלינו להתגונן. דברי אבא קובנר נתקבלו בהסכמה נרחבת. עוד בינואר 1942 הובאו רעיונות המרד לאספת חברי התנועה, אבא הקריא את הכרוז שחיבר והופנה לצעירי התנועות הציוניות.הכרוז הועבר גם לתנועות החלוציות בגיטאות אחרים בפולין.
הכרוז כלשונו:

אל נלך כצאן לטבח!

נוער יהודי, אל תתן אמון במוליכים אותך שולל. משמונים אלף היהודים שבירושלים דליטא שרדו אך עשרים אלף. לעינינו קרעו מאתנו את הורינו, אחינו ואחיותינו.

- היכן הם מאות היהודים שהובלו לעבודה בידי החוטפים הליטאים?
- היכן הן הנשים והילדים,שהוצאו מאתנו בליל-האימים של הפרובוקציה?
- היכן הם יהודי יום-הכיפורים? והיכן אחינו מגיטו ב'?
- כל אשר הוצא משערי הגיטו לא עוד יחזור. כל דרכיה של הגסטאפו מובילות לפונאר, ופונאר היא מוות.

המהססים! השליכו מעליכם כל אשליה: ילדיכם, נשיכם ובעליכן אינם עוד.
לא מחנה ריכוז הוא פונאר. שם כולם נורו!
היטלר זומם להכחיד את כל יהודי אירופה, נפל גורלם של יהודי ליטא להיות הראשונים בתור.

אל נלך כצאן לטבח!

- אכן חלשים וחסרי מגן אנחנו, אך התשובה היחידה למרצח – התגוננות!
- אחים! טוב ליפול כלוחמים בני-חורין מלחיות בחסד מרצחים.
- נתגונן! נתגונן עד נשימת-אפנו באחרונה!

1 בינואר 1942, וילנה, בגיטו.

ההד לכרוז היה חזק ביותר. רעיון המרד וההתנגדות בנשק נסך בתוכנו רוח חדשה, שינה את כיוון המחשבה. החלה התעוררות גם בין הנוער בגיטו.

חברי התנועה, אלה שנמצאו עד אז מחוץ לחומו הגיטו, נקראו לחזור. האנשים עזבו את מחבואם, מי את המנזר, או כל צורת חיים מוסווית אחרת שנראתה באותה עת כבטוחה יותר, ובאו לגיטו במטרה לארגן את המסגרת להגשמת רעיונות המרד. כל הכוחות והאמצעים גויסו לצורך מטרה אחת ויחידה זו.

בנפשי דמה הרעיון לרכיבי מוצר שעמדו הכן וציפו ליד אמינה שתעצבם.

גם מחוץ לתנועה הורגשה התעוררות, גברו הקריאות להתנגדות.

אם זה לא במקרה, פעלו גם רוב המפלגות והארגונים בגיטו, וכל אחד בנפרד ועל פי דרכו, חשבו שיש לעשות איזה מעשה, למצוא תשובה להשמדה ההמונית. גדל חלקם של המאמינים שתהליך ההכחדה המתבצע לנגד עינינו בשיטתיות, מטרתו השמדה טוטלית. אך עדיין היה עירפול רב במחשבה, כיצד להתמודד עם השאלה. המסקנות לא היו חד-משמעיות. הן היו חלוקות וחילוקי הדיעות. אף הן חצו את כל הארגונים והמסגרות. חלק דגל במאבק מזויין בתוך הגיטו, כאשר חלקו האחר תמך בהעברת המאבק המזויין ליערות, לצורך לוחמה פרוטיזנית.

ואומנם, אחרי משא ומתן התאחדו כאשר נראה היה בעליל ששום הבדלי דיעות פוליטיות לא יכלו להפריד, כאשר הובלנו להשמדה בעוון היותנו יהודים בלבד.

לקראת סוף ינואר 1942 מצאו באי כוח הארגונים את דרכם המשותפת, והתאחדו למען רעיון המרד והקימו יחד את פ.פ.או. – הארגון המאוחד של הפרטיזנים. ואמנם, מחתרת פ.פ.או. בווילנה איגדה בתוכה את אנשי המפלגות מהימין עד לשמאל הקיצוני. השאיפה הייתה להגיע לכל הארגונים, כולל הבונד והמפלגה הקומוניסטית. התאחדנו על הבסיס הצר היחידי של הכנת התגוננות מזויינת על החיים והכבוד הלאומי בתוך הגיטו נוכח חיסולו, אך גם לצורך ביצוע פעולות חבלה מחוץ לגיטו וסיוע לכוחות הלוחמים בחזית ובעורף האויב. התעלמנו מכל שהפריד בינינו בעבר למען מטרה קדושה זו.

רעיונות ומטרות הארגון הפיחו אור בתודעתנו. את מקום האין אונים החליפה האמונה, רוח חרות וזקיפות קומה. העשייה למען מטרות המרד, נסכה משמעות לחיינו. לא היה כל סיכוי לנצח את הגרמנים במאבק, בכוחות בלתי שווים כפי שהיו. אך היה בו ניצחון רוח הגבורה על ההתבטלות, ההשפלה והאין אונים.

האמנו, שבבוא יום חיסול הגיטו, אותו חזינו בוודאות, תיווכח אוכלוסייתו באין מוצא ואז נוכל לגייס את הרבים, לעורר אמונה בכוחותינו ולהוליך למאבק מזוין על החיים וכבוד הלאומי. במקום ללכת כצאן לטבח.

על מנת להכשיר את עצמנו ליום פקודה כנ"ל , דחינו מתודעתנו כל אלטרנטיבה. היציאה ליער בהתאם להשקפתנו אמורה הייתה להתבצע רק על ידי מי ששרד כתוצאה מקרב בתוך הגיטו, נוכח חיסולו. בחירה אחרת מראש, עלולה הייתה להחליש את המניע, ליצור דו-ערכיות במחשבה ונחישות הדעת, ובכך עלולה הייתה להרפות את כושר העמידה, מה שהוכיח מאוחר יותר שההנחה הייתה נכונה.

מהרגע שגוייסתי ונשבעתי אמונים לארגון פ.פ.או, היו כל מעשי ומחשבותי נתונים ודרוכים לחישול נפשי ופיזי למשימה שנראתה בעיני קדושה. באותם ימים שמשו לי מופת לוחמי "מצדה". הזדהיתי עם דרכם ובהתנהגותם מצאתי מקבילים במחשבותיי. את ספרו של למדן "המצדה" אימצתי לי כמורה דרך, אותו שמרתי באמתחתי שנים לאחר הינצלי.

פ. פ. או.
רוח דומה אפפה את רוב לוחמי הארגון בתחילתו. כמובן, היו בו גם גוונים שונים. מטרות הארגון גובשו אחרי דיונים וויכוחים בין באי כוח התנועות שהרכיבו את פ.פ.או. לבסוף הייתה זו פשרה פחות קיצונית, בעלת גמישות מחשבה וגם בחירה. עיקר המטרה נשארה החתירה להתנגדות מזויינת ככל האפשר המונית, נוכח ניסיון חיסול היהודים בגיטו, אך גם הצטרפות בפועל לתנועת הפרטיזנים, סיוע לצבא האדום במלחמתו בפולשים הנאצים וביצוע מעשי חבלה.

מפקדת הארגון הייתה מורכבת מנציגי המפלגות וארגונים שהרכיבו את פ.פ.או. ובראשה עמד מפקד ראשי. השמירה על הסודיות, אף על פי שהייתה בעייתית בתנאי הגיטו, אמורה הייתה להיות מוחלטת. לשם כך חולקו האנשים ליחידות קטנות, אינטימיות, אשר בתוכן נעשתה הפעילות השוטפת, כולל לימוד הנשק ושימושו. אנשי יחידה אחת לא הכירו את אנשי זולתה, עד אשר נחשפנו לציבור בפעולה טרם זמנה. עד אז גם לא ידעתי את שמות אנשי המפקדה ואת מפקדיה. הכל היה אפוף סודיות וכל התרחשות חידה שגם לא העזנו לפתור. חברי ליחידה, בני גילי ומחוסרי מידע כמוני, היוו את הפורום לתהיות, חילופי מחשבה וליבון בעיות.

שעורי הראשונים בידיעת הנשק והפעלתו התעלו בעיני לרמת פולחן. הנגיעה בו בלבד עוררה התרגשות, התרגול בו היה דומה למלאכת קודש. הימצאותו נסכה בנו ביטחון ואמורה הייתה לגאול אותנו מהעבדות.

בשלב הראשון הוקדשו רוב מאמצינו להשגת הנשק. הייתה זו, באותה עת, החשובה והמסוכנת במשימות. כל מקור להשגתו, אם זה בגנבה או שימוש בכוח - כשרים היו בעינינו. גילויו בידינו סיכן את החיים וגרר אחריו אחריות לחיי הגיטו כולו. ואמנם, היו לבטים קשים בסוגיה, אם רשאים אנו ליטול לידינו את האחריות על חיי הגיטו. למרות שהאמנו בצדקת דרכינו, קשה היה להוכיח אותה, אלא אם וכאשר יתקיים החיסול הסופי. מה עוד, וטענו נגדנו שבמעשינו אנו מקרבים את הקץ וגורמים לתוצאה הנוראה, וכופים אותה על אלה ששוללים את דרכנו. באין מוצא, התגברנו עם הזמן על ההיסוסים, אך לא על הלבטים. גניבת הנשק והברחתו לגיטו הפכו לשגרה. אף שהסכנה לא פחתה.

אחדים מבין חברינו עבדו במחסני תחמושת ונשק של הצבא הגרמני. עם חלוף הזמן נעשו מאמצים להחדיר חברים נוספים. ואמנם, מחסנים אלה היוו מקור ממנו הבריחו חברינו את הנשק. פרט מהגרמנים, אמורים היו להישמר מעינם החשדנית והבולשת של העמיתים – פועלים יהודים שראו בגניבת הנשק גם סכנה לחייהם.

הברחתו של הנשק דרך שער הגיטו הייתה קשורה בסכנה רבה, וסבירות גילויו לא קטנה. החיפושים הדחופים על גופם של החוזרים אחרי יום עבודתם היו מסוכנים ביותר ובכל זאת הצליחו גם להפתיע . הידיעה על חיפוש בכליהם של החוזרים על יד השער הייתה נוחתת בבת אחת עם הופעתם של שליטי הגיטו , קציני הס.ס., לא הייתה אז כל דרך חזרה. הזקיפים הליטאים היו פושטים וממלאים את הרחוב שהוביל אל השער. דקות לפני בואם של טורי היהודים מעבודתם. את האלפים היו מצופפים כעדר, ומקיפים לעיני ציבור נכרי שבא לחזות ולהזין עיניו במראה המשפיל של החיפוש, המכות וההתעללות. מה עוד, שלא התנזרו מהפעולה שוטרי הגיטו היהודים תחת עינם הפקוחה של קציני הס.ס.. חומרת החיפוש תלויה הייתה במצב רוחם ובצורך לספק את תאוות הרשע של הנאצים. אם החליטו לעשות באותו יום "שמח" על ידי השער, מובטחת הייתה להם הצלחה. רובם של היהודים שעבדו מחוץ לגיטו נהגו להבריח על גופם מעט מזון. המעטים שחשו מרחוק בסכנה הצפוייה על ידי השער, השתדלו להשתחרר ממטענם ולפרוק אותו בצידו של הכביש, או בקרן בית, ולעיני העוברים ושבים. אצל רבים מצאו את הצרורות על גופם ועל כך נענשו בחומרה. שלל חיפוש כזה על גופם של היהודים שחוזרים מעבודתם היה בדרך כלל רב. ערימות גדולות של מזון וסחורות פונו מהשער ע"י הגרמנים. מעברו השני של השער ציפו לחוזרים כרגיל מדי ערב בני המשפחה החרדים, ביודעם את הסכנה לה היו חשופים יום יום יקיריהם.

חמורות פי כמה היו התוצאות מגילוי הברחת נשק. בחיפוש מפתיע בשער. ביום שציפינו להברחתו לתוך הגיטו דרך השער, נעשו מספר פעולות כגון: וידאו סבירות נמוכה של חיפוש בשער, שלא תמיד גם ניתן היה לחזותו מראש. כוננות חבר (שוטר) הארגון על ידי השער, שאמור היה להיחלץ לעזרתו של "המבריח" בעת צרה. בדרך כלל ציפו תמיד חברים על יד השער למי שעתיד היה להביא את הנשק. במקרה של אין ברירה היו מסתערים קדימה, מביימים מהומה ומושכים על עצמם את תשומת לב הזקיפים, סופגים מכות ומעצרים , ובכך מפנים את הדרך לנושא את הנשק על גופו. פעולה כנ"ל לא מעט הייתה תלויה ב"חסדי שמיים". ואמנם הייתה מאוחר יותר נטייה להימנע מהברחת נשק דרך השער, ולהיעזר בדרכים נוספות כגון: מעברים תת-קרקעיים, תעלות ביוב, עליות גג וכדומה. אף מקומות אלה היו מסוכנים מאוד, ושמורים ע"י חיילים ליטאים שהקיפו את הגיטו. סכנת גילוי הנשק הייתה צפויה גם מבילוש יהודים, שהאיום בעונש קולקטיבי דרך וחידד את עירנותם.

ענישת ציבור שלם על עבירת הפרט נהוגה הייתה בידי הנאצים על הפעוטה בעבירות. מה עוד, והענישה הקולקטיבית הוכיחה את עצמה כיעילה. הגרמנים לא היססו להוציא להורג אנשי בלוק שלם, על העלמתו של יהודי מחוסר "שיין", או הימצאו של נשק בידי אדם בודד.

לשער הגיטו הייתה משמעות בחיינו מעבר לתפקיד המעבר שיועד לו. הוא היה לנו אשנב לעולם, מקור מידע, חיזוי, ניבוי אם לטוב או לרע, תחליף לעתון, רדיו, לוח שנה. ממנו ציפינו לשמועות, אותות ומופתים, ממנו למדנו להסיק על המצפה לנו באותו יום, שעה, או שבוע. פעמיים ביום אמורים היו היוצאים לעבודה להתנסות בשער במבחן אימים של מכות, השפלה ורמיסת האנושי שבתוכנו. תגובות ורגישות יישותנו, הצביעו על מידת האדם שעדיין נותרה בנו. עם בוקר הייתה זו השאלה "מה בשער" שפתחה את היום. משך היום עולים היו לשער הנותרים בגיטו, על מנת לקלוט שמועות, ידיעות ולנחש על פיהן את הצפוי לחוזרים עם ערב מעבודתם. פיתחנו בתוכנו "סייסמוגרפים" בזעיר אנפין לגילוי עוצמות הזעזועים שעלינו להיות מוכנים לקדם באותה שעה, יום או שבוע. השער – דרכו עברו יום יום המוני יהודים, מהם רבים שלא חזרו עוד, דרכו ציפו גם לבוא הגאולה.

במהלך 1942 ידענו במקצת הפוגה ב"טיהורים". נותרנו באותם ימים לא הרבה למעלה מחמש-עשרה אלף יהודים בגטו. החיים קיבלו דפוסים קבועים ו"יציבים" כלשהם. יהודים נטו להאמין שהגרמנים שינו את התנהגותם, ולאחר שלמדו להפיק תועלת מהשרותים הרבים שקיבלו מהגיטו, ישאירו אותו אולי על כנו וימנעו מהוצאות להורג המוניות. קמה ליהודים לתחייה התקוה.

החיים בחסד והשפלה – אצל רבים לא נחשבו. היציאה לעבודת כפייה, החיפושים על הגוף בעירום, היריקות בפנים, הבעיטות והמכות על יד השער הפכו לנורמות מקובלות ו"מובנות" שאיש לא העלה על דעתו למחות על כך. היהודי הפנים את דמות העבד הנרצע, המושפל. התאווה לחיים גברה על יתר התחושות ומאידך, החלשת החרדה למוות שיחררה כוחות נפש, מחשבה ויוזמה לדאגות צרכי הקיום, ולשיפור חיי הקהילה. רובו של "הגאון" היהודי כוון להשגת מטרות אלה.

אף על פי שמספר היהודים בגיטו קטן לאין שעור, המשיכו הדוחק והצפיפות להעיק. הסימטאות המו בני אדם משך כל שעות היום. החיים התנהלו ברחוב, אליו ברחו מהצפיפות וחוסר הפרטיות "במעונות". הרחוב צר ואפור ללא חתימת ירק נושם. חומותיו הדהויות מתנשאות וסוגרות על פיסת השמיים המשקיפים כזר נטול רחמים על יצורים מבקשי חסדם. אותו רחוב הפך להיות מפגש לצעירים מבקשי כר לפעולתם ולזקנים מחוסרי המעש. בו החליפו דעות, כספים, עשו עסקאות, פגשו מכרים וגם תהו על הצפוי. הקבצנים פושטי היד גדשו כל קרן רחוב, שהפך להיות נחלתם. אך גם נשים וילדים ברחו מהצפיפות לרחוב, לנשום אוויר "צח".

באותו פסק זמן התפנתה אוכלוסיית הגיטו להשלמת מוסדות הציבור. התגלתה יוזמה ותושייה בלתי נדלים. הוקמו גני ילדים, כיתות לימוד, מעונות ליתומים לחולים, לזקנים מועדונים, בתי קפה, מאפיות ומסעדות ואפילו מקהלות, חוגים דרמטיים ותיאטרון בזעיר אנפין.

גם מנגנון מועצת הגיטו השתכלל ובתוך המנהלה קמו מחלקות לאספקה, עבודה, שיכון, מח' טכניות, סניטריות וסעד, מים ומיסים. בכל מחלקה פקידים רבים, שקיבלו משכורת והטבות במזון ואספקה שונה. מעמד בעל סימני היכר לכל דבר. הגיטו שקק חיים. החיים אורגנו והשכיחו לשעה קלה את הסכנות, הרדימו את העירנות, ועוררו אשליות של חיי יצירה מועילים ובטוחים. הוקמו בתי מלאכה ותעשייה. את "השיווק" עשו המבריחים שיכלו באותה עת להבריח בשני הכוונים. לא מעטים היו גם הגרמנים שהזמינו להם חליפות במתפרה, מגפיים וריהוט מבתי המלאכה בגיטו. אף מעדנים החלו להופיע והיו להם קונים. בשלב מסוים הפעילה גם אמי את מרצה וניסיונה ברקיחת ממתקים בצורה פרימיטיבית, להם היו לה לקוחות בגיטו ומחוצה לו. החומרים כולם סופקו ע"י מבריחים. אף שמחירם היה גבוה, השתלמה העבודה. ההכנסות ממקור זה שיפרו באותה עת את מצבנו הכלכלי ואיפשרו לנו לוותר על צאתו של אחי העירה, לצורך הברחת סוגי מזון.

ענף ההברחה התפתח עד אשר היו ל"סיטונאים". אחדים מהמבריחים שמרו ללעצמם זכויות בלעדיות על סוגי סחורות, מקורות ומקומות הברחה, כגון: עליות גג, מחפורות שהתחברו מהגיטו לעיר. אך גם בפרהסיה, באמצעות עגלות ומשאיות דרך שער הגיטו, בידיעת שוטרים משוחדים וגם בשותפות עם גרמנים וליטאים בתפקיד. באותה עת לא חסר דבר בגיטו למי שידו הייתה משגת לשלם את המחיר. המבריחים ה"סיטונאים" היו לגבירים ומשום כך ל"מכובדים", שרבים ביקשו את קירבתם וחברתם. הכל היה בהישג ידם, אותו הם לא ידעו בעבר. לעומתם, רבים מחוסרי כל ורעבים ללחם. קם גם מעמד "מיוחסים" מבעלי ה"שיינים" של מקצועות מבוקשים ע"י שליטי הגיטו הגרמנים. אלה גרו בבלוקים נפרדים, בתנאים "משופרים", ונהנו מיבוא מרוכז של מצרכים לכל דיירי הבלוק. גאוותם הייתה על היותם יעילים ו"נדרשים". למעמד בולט זכו גם פקידי מועצת הגיטו הגבוהים ומפקדי המשטרה היהודים. הם נהנו מהטבות מפליגות. מפקדם הראשי - דסלר, איש מאוס על הבריות, שפל ומשתף פעולה עם אנשי הגסטאפו. חופשי לצאת בכל עת, שיתף עצמו בהילולות ומסיבות במחיצת הגרמנים. הוא שחתר "ליעל" את אנשיו, הקפיד על "איכות" כוח האדם במשטרה. הייתה זו "נבחרת" מחוסרת מוסר ומעצורים, מנוכרת ומתנכרת למצוקת האוכלוסייה. אלה מוכנים היו לבצע את פקודות אדוניהם הנאצים, ואף עשו זאת: חפשו אחרי היהודים המסתתרים, מחוסרי ה"שיניים", מכים לעיני הגרמנים ומסגירים לפי דרישתם. תחילה עשו זאת מחוסר ברירה ותחת איום על חייהם ובני משפחותיהם. עם הזמן נשרו אלה שלא יכלו לעמוד ב"משימות", ונותרו במשטרה מי שהגיעו להזדהות עם תפקידם, וגם מפאת היתרונות והנהנתנות.

יצירת חיי האשליה ורווחת יחסית בתוך הניוון וההשפלה, הסתירה והשכיחה מלב רבים את המציאות, דחתה מהתודעה את סכנת ההשמדה, אם גם לא יכלה לשנות את מהלך המאורעות – טיפחה את האשליה, וזו הזינה את היוזמה ליצירה, שיפור חיי החומר והקלת המצוקה הכלכלית.

פרק מחפיר רשמה המשטרה היהודית ב"טיהור" הגיטו מאוכלוסיית הזקנים והחלשים למיניהם. אמנם הייתה זו פקודת השליטים הנאצים, שלא אבו להשלים עם קיומה של אוכלוסייה לא מפרנסת.

בבוקר קיץ "שגרתי" פשטה שמועה בגיטו על איסוף הזקנים במגרש הספורט. היות ולא נראו באותו בוקר גרמנים וליטאים בגיטו, לא משכה תחילה הפעולה תשומת-לב ראויה. משפחות אשר לא נפגעו ישירות מהפעולה ובמישרות, הקלו בכך ראש ונטו להאמין, כפי שגם הרגיעו ראשי הגיטו והמשטרה, שמעבירים את הזקנים לנוחיותם לבית-מרגוע מחוץ לגיטו.

בראש ובראשונה פונה מעון הזקנים בו היו מרוכזים ערירים ,חולים, רובם מחוסרי יכולת לטפל בצרכיהם ולהלך בכוחות עצמם. הם נישאו על ידי השוטרים, אחרים נגררו או השתרכו לאטם, לבושים למחצה ומחוסרי צרורות - כאשר הכל מעיד על דרכם האחרונה.

קשה יותר הייתה מלאכתם של השוטרים עם הזקנים שדרו במחיצת משפחותיהם. אלה ניסו להסתיר את הוריהם האומללים שהתחננו על נפשם. לא מעטים היו המקרים שהשוטרים הותקפו על ידי הבנים כאשר באו לחפש את הוריהם ולהוציאם מהמחבואים. אחרים שוב ליוו את הוריהם למגרש, כאילו אין להשיב את הגזירה והפקידו את הוריהם "בידי שמיים".

אחרי שריכזו את הזקנים על המגרש העמיסום על עגלות והובילום לכאורה לבית – מרגוע שבפיקוח המשטרה היהודית לא הרחק מווילנה. תחנת ביניים זו הקלה על מצפונם של העושים במלאכה וגם על בני במשפחה, ברצונם להאמין שלא הפקירו למוות את הוריהם, מה שבעצם הייתה התוצאה. סמוך מאוד לאותו זמן הוצאו הזקנים להורג וחוסל "בית –המרגוע ".

הגיטו עבר מהר מאוד לסדר-היום על כך, ואפילו סיפק לעצמו צידוקים, שהצילו בכך חיי צעירים וכשרים לעבודה. ברחובות הגיטו לא נראו כמעט זקנים. אלה ששרדו בהיחבא מאותו "טיהור " – המשיכו לשהות במחבואים, עד אשר הגיע תורם.

אחרי שמשטרת הגיטו הוכיחה את יעילותה, זכתה לשבחים מהגרמנים , ואלה הסיקו מסקנה שניתן להשתמש בשירותי המשטרה היהודים גם בביצוע "טיהורים " בערי – השדה הסמוכות בבוא תורן של הקהילות הקטנות בסביבה, הטילו הגרמנים את ביצוע המשימה על משטרת הגיטו, שהוכיחה כושר ביצוע ואמינות. הופעת שוטרים יהודים בעיירות הפחיתה את עירנותם של היהודים, את החרדות והחשדות, והבטיחה לגרמנים פעולה שקטה יותר וללא התנגדות. אחרי משא ומתן בין מפקד הגיטו ובין אנשי הגיסטאפו על מספר היהודים שיסופקו ועל סיווג האוכלוסייה , הסכימה המשטרה ואף הוציאה לפועל את הסיווג, בהאמינה שבכך תצליח להקטין את הנזק ולהציל את הצעירים הכשרים לעבודה והמשכילים. במקרים כגון אלה, דיווחה המשטרה היהודית וראש הגיטו על הצלחתם להציל את חיי הנותרים ולא על הנרצחים, בהם ראו קרבן פחות ערך.

היה שלב נוסף בהכחדתנו המוסרית , הטלת מום בנפשנו וניכור מכל מסורת של כיבוד החיים, האבות והזקן.

תפיסתם של ראש הגיטו את שיתוף הפעולה עם הנאצים, נטילת חלק פעיל במיון היהודים לשם השמדתם , הסביר בשאיפתו להרוויח זמן ולהציל ככל שניתן את חלקו הצעיר והיוצר של העם ושימרה על קיום הגיטו עד בוא השחרור. תפיסה זו הדריכה את מעשיו לאורך כל התקופה. הוא הפך זאת ליעד עליו דיבר בגלוי, הצדיק, הטיף לו ברבים ונטל על עצמו אחריות למעשיו , בבקשו תמיכה מוסרים מהיהודים בגיטו ,עת הסביר את שהתרחש.

אף על פי שמעשים אלה גרמו לסערת רוחות ותרעומת, לא מעטים ראו בכך את הרע במיעוטו ואת המוצא היחיד להרוויח זמן, לדחות את הקץ ולשמור על מה שניתן להציל מהשמדה. מה עוד, ותמיד הייתה זו דעתם של הנותרים בחיים. ככל שהזמן חלף והאוכלוסייה בגיטו פחתה, הפכה תפיסה זו קשה יותר להצדקה.

החזית המזרחית

באותה עת שופר גם המצב בחזית הרוסית. הצבא האדום החל להנחיל תבוסות מקומיות לגרמנים. הידיעות הפכו להיות מעודדות יותר ומפיחות תקווה, מה עוד, והוספנו עליהן מפרי-דמיוננו שהיה צמא לתקווה. גם בגטו הורגשו התעוררות. רעיונות המאבק בצורותיו השונות נעשה קביל יותר הנשק החל לזרום ממקורות מגוונים ורבים רכשו אותו. ואמנם, קבוצות ובודדים החלו לצאת ליערות. הציבור נפתח יותר לרעיון ההתנגדות הפעילה. לא מעטים ראו אז בקיומו של האירגון הלוחם פ.פ.או. בגיטו, כוח מפיח ביטחון וזקיפות קומה. הייתה זו גם תקופת התרחבות לאירגון פ.פ.או. קלטנו חברים רבים יחסית, גם מחוץ למסגרות הפוליטיות הקיימות. אמות המידה לקבלת חברים לפ.פ.או. נעשו פחות קפדניות, ולכך הייתה השפעה על "התרוצצות" השקפות שחרגו מאלה שדגל בהם האירגון בתחילתו. האפשרויות הגוברות לצאת לפרטיזנים החלישו את הדבקות במטרה.הבסיסית של מאבק מזויין בתוך הגטו נוכח חיסולו. בהתאם לתפיסה הבסיסית של פ.פ.או, אמורים לוחמיו לצאת לפרטיזנים, רק כתוצאה מקיום קרב בגיטו ובראש קבוצת ניצולים ככל האפשר גדולה. הוויתור על הקרב מראש ויציאה ליער, מציאת מחבוא, או כל צורה אחרת של ההתנהגות נוכח חיסול הגטו, אמורה הייתה להתפרש כנטישת חזית ובגידה. הנסיגה ליער, רק כתוצאה של קרב שאפסו סיכוייו . לשם השגת מטרה זו אמור היה כל לוחם פ.פ.או להיות בעל תודעה לאומית ומוסרית גבוהה, בעל כושר הבחנה והחלטה. לשם כך סיגלנו לעצמינו מצבים שעלולים היו להיווצר אם תשותק המפקדה או תבודד, וכל פרט ייאלץ לפעול על יד עצמו, לנהל קרב בכוחותיו, להנהיג יהודים אחרים גם בעזרת כל עצם שעשוי היה לשמש נשק. לשם כן חייב היה להיות בעל כושר החלטה, בעל תושייה להפעיל יוזמה. תרגלנו צורות התנהגות הולמות מצבים אפשריים אלה. הייתי גאה באותה עת שנתנו בי אמון ויכולתי להשתייך לחלקו האידאי-לוחם של הציבור בגיטו. הפעילות בפ.פ.או. באותה עת תפסה את כל תשומת ליבי ואת כל להט נעורי, שדרכים אחרות היו חסומות בפני. הפעילות הלהיבה את דמיוני , לה הקדשתי את רוב זמני. לרוב היו אלה השעות המאוחרות של היממה, בהן קיימנו פגישות, דיונים, תרגלנו את הנשק וגיוסים שנעשו באותה עת שכיחים ביותר, באשר שלטונות הגיטו הרבו להתנכל לחברי פ.פ.או, במיוחד לאנשי המטה, בהם ראו חותרים תחת מרותם.

פ.פ.או קרא תגר על מדיניות שיתוך הפעולה והסיוע שנתנה המשטרה היהודית לרוצחים בביצוע השמדה סלקטיבית, בהעלמת האמת והחלשת העירנות. מנהיגות הגיטו ראתה בארגון פ.פ.או. אבן-נגף בביצוע מדיניותם. בזהירות אך בנחישות הדעת, חתרו לחיסול האירגון הלוחם, תוך ציפיה לשעת כושר. אנשי מטה פ.פ.או. נחשפו לא פעם ע"י קיום פגישות, אליהן הוזמנו ע"י מפקד הגיטו, לכאורה על מנת לדווח להם על המצב, או להתייעץ על כל נושא שהיה לו עניין ללמוד מקרוב את מידת ההתנגדות שתכננו מעשיהם.

שהייתי בין בני משפחתי הייתה באותה עת מועטה ביותר. היות ולא ניתן היה להסביר את היעדרי בלילות ומקום הימצאי, אף על פי שאמי ידעה על דעותיי והשתייכותי לארגון הלוחם, גרם הדבר לחשדנות והתרופפות הקשרים בינינו.
התרבו חוסר ההבנות, אותן לא יכולתי ליישב ועליהן הצטערתי, בראותי את אמי נחלשת ומזדקנת פיזית מעבר לגילה. היא הייתה רק בת 43, וכבר הלבין שערה כולו, רוחה נפלה וגם מרצה דעך. נחמתי היה חבר נעורי לייבקה, שגר במחיצת משפחתי, אף הוא חבר פ.פ.או. וחניך השומר הצעיר מאז ראשית היכרותנו. ללייבקה היו יחסי הבנה ואמון מצד אמי. היא בטחה בו, התייעצה ונעזרה בו יותר מאשר באחי שהיה גדול ממנו בשנה. לאמי ואחי זרים היו השקפותי. כרוב היהודים בגיטו, חשבו כיצד לחלץ את עצמם, שארית רכושם ולהימלט מהגורל שצפוי היה לכולנו. אסור היה בנוכחות משפחתי להעלות מחשבה על התנגדות מזויינת, ואף בהחזקת נשק ראו סכנה לא רק לעצמם, אלא לקהילה כולה. חשיפת מחשבות מאין אלה אותם ימים ראשונים גררו אחריהן האשמות בפרובוקציה ובגידה בכלל היהודים. השיחה על הנושא בלבד הייתה זוכה לגינוי וגרמה לי להרגיש מבודדת בתוך משפחתי. עם כל השוני וניגוד ההשקפות, הייתה הזדהותי עם צער ויגון אמי חזק וגם מעורר רחמים.

הייתי צעירה סוערת, קיצונית ובלתי מתפשרת ורעיון המאבק המזויין בלע את כולי. הידיעות שהובאו לידיעתנו כשכבה
צעירה בתנועה ובארגון הלוחם. היו נושא לפעולה חינוכית שחפפה את מטרות הארגון הלוחם. היותי חניכת השומר הצעיר, הייתה לה באותה עת משמעות והשפעה מכרעת על דרך המחשבה וההתנהגות. גם בהיותי לוחמת פ.פ.או. – מסגרת המורכבת מאנשי זרמים וארגונים שונים – היו חברי בתנועה ובוגריה, משפחתי המורחבת ו"ביתי". לאור עקרונות התנועה פעלנו, הם שהינחו אותנו ואת מעשינו, אם כי ארץ ישראל הייתה "רחוקה" ומאורעות הזמן והמקום הכתיבו מעשים שלא היו קשורים בעלייה, הארץ הייתה ברקע, בתת-מודע, בהוויה. היא שהכתיבה את פעולותינו בקורות אותם ימים, שהיו המשך טבעי להיותנו תנועה ערכית, לאומית-ציונית וסוציאליסטית.

ליזה מאגון
מדריכת קבוצתי בתנועה לפני פרוץ המלחמה, המשיכה גם להדריכני בגיטו. הייתה דמות אהובה ונערצת על ידי עוד בטרם בגרתי. היא הייתה גדולה ממני רק בשנים מספר, ראיתי בה באותה עם מופת לאשה אמיצה, בעלת מרץ, תושיה וחדוות חיים. בהיותה קשרית בין פ.פ.או. ובין המפקדה הפרטיזנית בעיר, הרבתה לצאת העירה לרגל תפקידה, בתור ארית וללא טלאי צהוב, עד אשר נעצרה יום אחד בתחנת המשטרה הליטאית בבואה לקבל את דרכונה המזוייף, עליו היה כנראה ידוע להם מראש. נעשו מאמצים עילאיים להצילה. הניסיונות לשחד את הגרמנים ואת הליטאים לא נשאו פרי, הציפיות אכזבו, ההבטחות שניתנו לא קוימו וליזה הוצאה להורג ע"י כיתת יורים ודווקא בפונאר, במקום שסימל בשביל כולנו יותר מכל את ההשפלה וחוסר האונים, עליהם פיללנו יום אחד לגבור. מותה של ליזה היה מכה קשה שהונחתה על כל חברי הארגון הלוחם. בתור חניכה צעירה ומעריצה של ליזה, חשתי שכול עמוק ומדכא. על שמה של ליזה נקבעה סיסמת גיוס הלוחמים "ליזה קוראת".

יוסף גלזמן
לפ.פ.או. גויסו לוחמים גם מתוך משטרת הגיטו, ואף הוחדרו לתוכה. הארגון היה זקוק לשרותים שונים לצורף תפקודו, כגון: קבלת מידע, סיוע על יד השער בכניסת אנשים שלא הורשו להכנס כחוק, סיוע בהברחת נשק, שימוש במעברי סתר, או כל שרות אחר שהיה בהישג ידם של אנשי המשטרה. יוסף גלזמן, נציג בית"ר בגיטו וילנה שירת באחד הדרגים הגבוהים במשטרה עוד מתחילתה. כמוהו בדרגים שונים שרתו במשטרה רבים מבין חברי בית"ר. יוסף ייצג את אנשי בית"ר במטה פ.פ.או. והיה אחד מחבריו הבכירים עד יומו האחרון בגיטו. ראיתיו רק פעם אחת, כאשר הובל כבול באזיקים ע"י שוטרים יהודים דרך רחובות הגיטו לשער היציאה. היה זה מחזה דרמטי ומבחן קשה, אחד ממספר אירועים בהם התנגש בגלוי ארגון פ.פ.או. עם מנהיגי הגיטו וחשף עצמו בטרם עת.

אם כי ראש הגיטו גינס, היה אף הוא חבר בית"ר, נפרדו דרכיהם. לא אחת יצא יוסף בגלוי נגד מדיניות חברו. גינס האמין, שבאמצעות שיתוף פעולה עם הגרמנים, השלטת סדר ומשמעת ביד חזקה, הפיכת הגיטו למאגר עבודה מועיל וגורם כלכלי חשוב, יצליח לשמור על קיומו של הגיטו עד בוא השחרור.

יוסף התנגש לא אחת בממונים עליו ומתח ביקורת על מדיניות שיתוף הפעולה עם הגרמנים, במתן סיוע עקיף לפעולות הכחדה סלקטיביות. בנקיטת עמדות נוגדות וחורגות את רוח הממונים עליו קומם אותם, עד אשר הרחיקוהו מתפקידו במשטרה והעבירוהו לתפקיד ראש מחלקת הבינוי והשיכון.

גם בתפקידו זה יצא ליוסף להפר פקודות הממונים עליו כאשר נדרש בתוקף תפקידו במח. השיכון לבצע שליחויות בקהילות היהודים בערי השדה, במטרה להשליט סדר ולארגן את בעיות המגורים. היו אלה תפקידים שהטיל הגסטאפו על מנהיגי גיטו וילנה, אחרי שנוכחו בכושר ארגונם הגבוה ויעילות עבודתם במקום. גיטו וילנה נבחר ע"י הגרמנים כגיטו המחוזי, כמרכז ארגוני מנהלי לשם ביצוע מדיניותם בעיירות הסביבה. את הביצוע הטילו על מנהל ומשטרת גיטו וילנה. לשם כך העבירו להם סמכויות, חילקו הטבות ואת המשטרה "קישטו" במדים על כל סממניהם, עליהם הייתה גאוותם. הדבר חיזק את גאוותם והערכתם העצמית של השוטרים וביטחונם בחשיבות שמייחסים להם הגרמנים.

לעומת זאת, הייתה זאת תקופה רציחות המוניות ו"טיהורים" ביהודים בערי השדה. לגיטו וילנה הגיעו ידיעות על השמדת יהודי טרוקי, מקום בו התעללו בקורבנות וזרקו את גופות היהודים ל"קבורה" באגם המפורסם ביופיו. באותו זמן השמידו גם את יהודי מינסק, חיסלו את יהודי לידה ועשו רצח המוני ביהודי ברנוביץ'. סמוך מאוד לאותו זמן, התבצע "טיהור" יהודי אושמייני מזקנים וחלשים בלתי מפרנסים. תפקיד מחפיר מילאו ב"טיהור" זה מינהל גיטו וילנה והמשטרה. מפקד הגיטו גינס נטל על עצמו את כל כובד האחריות לפעולה באושמייני, בהסבירו שבעשותו כך, הצילו את חלקם הצעיר היוצר של יהודי אושמייני, לשם כונסו קודם לכן שארית יהודי הכפרים והעיירות הקטנות בסביבה.

באותה תקופה ובמסגרת אותה מדיניות, הטיל מפקד גיטו וילנה גינס על יוסף את התפקיד לצאת בראש קבוצת שוטרים לעיירה סווינציאני, על מנת להסדיר בה את בנית המגורים. מטה פ.פ.או. ויוסף שהיה חברו, שללו את הפעולה, בהבינם שמנהיגי הגיטו זוממים לנצל את שמו ומעמדו הציבורי של יוסף לצרכי הצדקת הפעולה, להרגעת רוחות וחרדות היהודים שעוררה כל פעולה מינהלתית כנ"ל. היה זה פרי ניסיון מר שהצטבר, כאשר על פי רוב הייתה זו הקדמה לפעולת "טיהור" או השמדה המונית. בדעה אחת עם המטה, סירב יוסף לציית לפקודה והטיף לשוטרים להימנע מעשותה. מפקדי הגיטו ראו בכך הפרת אמון, הסתה, חתירה תחת סמכותם ואסרו את יוסף. הידיעה שעשתה לה כנפיים, הכתה בתדהמה את הקהל וגרמה להתערבות אנשי ציבור לטובת שיחרורו של יוסף. אם כי הארגון הסתכן בחשיפה, החליט מטה פ.פ.פאו. להתערב. יצחק ויטנברג, ראש מטה פ.פ.או. וקומוניסט ותיק ידוע בציבור, וחיינה קומוניסטית ידועה וחברה בכירה בארגון הלוחם, הלכו לגינס ודרשו את שיחרורו של יוסף. אף על פי שכבר קודם לכן התעוררו חשדות בלב מפקדי הגיטו בדבר קיום מחתרת בתוכו, לא ידעו את ממדיה של המחתרת ועל שמאחדת בתוכה אנשי ציבור מכל גווני הקשת הפוליטית. התערבותו של ויטנברג הקומוניסט לטובתו של ראש בית"ר גלזמן, הוסיפה נדבך נוסף לחשד. תחת לחץ דעת הקהל וביודעם שמאחורי יוסף עומד כוח מלוכד, שיחררוהו. בד בבד הגבירו מפקדי הגטו גינס ודסלר את זהירותם, אך גם את שאיפתם וחתירתם לחסל את ארגון פ.פ.או.. המשטרה הרחיבה את רשת המרגלים בעקבות חברי הארגון הלוחם, הגבירה את חיפושי הנשק בבתים, הפתיעה ברחוב וגם בשער.

המשטרה אסרה את יוסף שנית. כאשר התנגד למאסרו, היכוהו וגררוהו בכוח למשטרה. על הדרישה האולטימטיבית לשחרר מיד את יוסף, הסביר מפקד הגטו גינס, שיש להרחיק את יוסף מהגטו לטובתו משום שלגסטאפו הגיעו ידיעות על פעילותו.

מטה פ.פ.או החליט להתנגד, אם צריך, גם בכוח. הלוחמים נקראו להתייצב בעמדות, נכונים לפעולה. באותה עת הועברה למפקדי הגטו אזהרה שיתקלו בהתנגדות אלימה לכל ניסיון להוציא את יוסף מחוץ לגטו. למרות האזהרה והמתח שנוצר בגטו, החליטו השלטונות לבצע את זממם. בצהרי היום הוכרז עוצר. אסרו על איש להימצא ברחוב, פקדו לנעול את שערי הבתים. לאורך הרחוב המוביל אל שער הגטו הציבו שמירה מוגברת. למטה פ.פ.או היה ברור שאין מנוס מהתנגשות.

יוסף הובל בעגלה, כבול בידיו ותחת משמר שוטרים כבד, לשער היציאה מהגטו. המרחק היה קטן והזמן היה קצר. לוחמי פ.פ.או שהיו נכונים מראש לפעולה לאורך המסלול, פרצו משערי הבתים, זינקו על משמרות השוטרים. התגברו על הליווי, הורידו את יוסף מהעגלה ובחסימתם בגופם את הגישה אליו, הרחיקוהו מהר מן המקום שהיה במרחק עין מהשער, על ידו הוצבו חיילים ליטאים. השוטרים, בחלקם מובסים, אחרים נדהמים ואוהדים את המעשה, הצטרפו ללוחמינו. גם המוני היהודים המעודדים פרצו מבתים לרחוב, במתן דרור לאיבתם לשלטונות. הרחוב "חגג" לרגע קט. היה זה פסק זמן בו שלטו ברחוב לוחמינו, לא הורגש שלטון בגטו ולא נראתה משטרה. ארגון פ.פ.או. צבר באותו שלב אהדה רבה ומאידך, נחשף לציבור הרחב בגטו בטרם עת. מפקד הגטו והמשטרה מצאו עצמם במעמד נחות, כאשר לא היה לאל ידן לבצע את החלטתם, מחשש פן יגרמו להתנגשות אלימה, יאבדו שליטתם על המאורעות ויגרמו להתערבות הגסטאפו, מה שעלול היה לשים קץ לשלטונם. הם נאלצו בשלב ההוא לסגת, אך לא ויתרו על זממם להתגבר על הארגון הלוחם. הם קראו להחזיר את הסדר על כנו, להרגיע את הרוחות. מטה פ.פ.או הודיע למנהיגי הגטו בגלוי שכל איום על קיומו, יתקל בהתנגדות בכוח. הקלפים היו עתה גלויים.

לא היה מנוס מעימותים חוזרים, היות והשליטים הגרמנים חזרו והשתמשו בשירותי המשטרה היהודים לכל עבודה בזויה, כגון: חיפוש אחרי היהודים המתחבאים, מיון סלקטיבי של קרבנות, מיון ואיסוף חפצי הנרצחים וגם כיסוי קברות המוניים. מפקד הגיטו האמין שבכך יצליח להפחית את הנזק,לדחות את הקץ.

לשם כך היו זקוקים ליד חפשית, לסלק את העומדים בדרכם, המבזים אותם בפומבי וחותרים תחת סמכותם. היו אלה עימותים מחוייבי המציאו שחשפו אותנו בפני שלטונות הגיטו והציבור הרחב בטרם עת, תרמו לפיחות יכולתנו להגשים את המטרות שלשמן הוקם ארגון הלוחם פ.פ.או.

כאמור, שנת 1942 הייתה ליהודי גטו וילנה תקופת רגיעה יחסית. פרט לרצח על הקלה בעבירות, רדיפות, מכות על יד השער, השפלות שאיש לא חלק על הלגיטימיות שלהן, לא נחרדנו זמן מה מפעולות השמדה המוניות. ארגון פ.פ.או יכול היה להתמסר לפעולות הכנה, חינוך והדרכה, הברחות נשק ותרגול השימוש בו , לחדירה מתוכננת יותר למקומות עבודה, בהם ניתן היה לסחוב נשק, תחמושת וחומרי חבלה, וגם לבצע פעולות חבלה. תשומת לב מרובה הוקדשה "לרכש". חברי פ.פ.או. שעבדו במחסנים, בתי מלאכה וסדנאות לתיקון ואחזקת ציוד לחימה, גנבו נשק מפורק לחלקיו וחברו אותו וגם חיבלו בו במקום. סחבו רימונים, חומרי נפץ. נפצים ואלתרו מוקשים ופצצות, מבלי שלאיש יהיה ניסיון קודם לכך. מאות תותחים ומכונות ירייה שיועדו לחזית, הוצאו מכלל שימוש, מנועי מכונות ומשאיות צבאיות חובלו לפני שיצאו לדרכן.

לייבקה מחבל בציוד צבאי:
לייבקה בחור שעבד בתור מסגר בסדנה בה הרכיבו תותחים נגד מטוסים. לייבקה הטיל על עצמו משימה מתמשכת, להוציא מכלל שימוש תותחים רבים ככל האפשר, ע"י שחיבל בבריח התותח לפני שנשלח לחזית. באותה עת נקטעו במכונה שלוש אצבעות יד ימינו. הקטיעה גרמה לו סבל רב ומגבלה שעימה לא הסכין, המשיך לצאת לעבודה עם יד חבושה, בראותו בחבלה בתותחים משימה קדושה.

חבלה ברכבת: ויסקה, איסקה:
באחד מאותם ימים הופיעה ויטקה עם שערות צבועות. טיב הצבע ועבודת הספרות לא היו בעלי מיומנות גבוהים, בלטו מאוד כתמי שער מובהרים. אם כי לא הייתה בכך הסוואה מספקת, בלט מאוד הדבר, היות וצביעת שיער לא הייתה מקובלת בנינו באותם ימים. לא העלתי על דעתי שיש לכך קשר פעולת חבלה, ראשונה מסוגה שאמורה לבצע.לתומי חשבתי שעתידה היא לצאת לשליחות מעבר "הורי החושך". לא הייתי בסוד העניינים, עדיין בסטטוס של חניכה צעירה, לא אחת ממורמת, בראותי עצמי בשלה במחשבה ולמעשים. לעומת זאת ההיתי עדת שמיעה למאורע עת התפרסם, שותפה לשמחה , עת הובאה הידיעה לגיטו על פעולת חבלה, בה סופר שלא הרחק מווילנה עלתה רכבת גרמנית נושאת תחמושת על מוקש והתפוצצה על תכולתה. לא היה גבול התרוממות הרוח הגאווה שאחזה בכולנו, עת נמסר לנו באופן מוסמך וחגיגי שהייתה זו פעולה מעשה ידי לוחמינו ויטקה, איסקה ומשה.

בעלי ברית?
באותה עת ובאופן מקביל, חיפש המטה קשרים לגופים וארגונים בעיר. היה לנו צורך משווע בבעלי ברית, בכתובות מחוץ לחומות הגטו, דרכה ניתן יהיה להעביר ידיעה לעולם החופשי על קיומינו, על ההשמדה ההמונית השיטטתית של היהודים, על מצבינו בגטו ועל קיום מחתרת בתוכו ומטרותיה וגם עזרה בנשק, תחמושת וסיוע מעשי בעת פקודה. קיווינו מגוף כזה לעזרה ממשית בפרוץ המרד, אליו התכוננו ועתיד היה לפרוץ לנוכח חיסול הגטו. רוב המאמצים לקשור קשר ממשי לא נשאו פרי, או נקטעו בשלביו הראשונים. עוד בראשית הדיונים נותק הקשר עם המחתרת הפולנית-לאומית בווילנה. אם כי הכובש הנאצי היה אויב משותף לנו ולמחתרת הפולנית, נפרדו דרכינו, בהיות המחתרת הפולנית עוינת את ברית המועצות ואת היהודים. משום כך סרבו להושיט סיוע בנשק שהיה מצוי בשפע ברשותם. ניסיון נוסף,הסתיים אף הוא בכישלון בראשית הדרך, כאשר אנשי מטה פ.פ.או הקימו קשר עם חוליית צנחנים שהגיע ממוסקבה קיץ 1942, כחיל חרוץ לתנועת פרטיזנית באזור. קוימו מספר פגישות בין איש המטה ובין נציגי החולייה. דווח להם על הקורה ליהודים בגטו וילנה, על קיום המחתרת, מטרותיה ופעולותיה מחוץ לגטו, על הזיקה בין שאיפותינו להלחם בגרמנים ובין זירת הקרב בגטו.

לא בנקל התקבל על דעת חוליית הצנחנים הרעיון של מאבק יהודי בגטו. היה זה מקרה חריג ונוגד כל מה שרגילים היו בתפיסתם את המאבק הפרטיזני. אחרי חילופי דברים והבהרות, שוכנעו אנשי החוליה בחשיבות שפ.פ.או. מייחס למאבק על כבוד העם והחיים, כחלוץ עמו. הם הכירו בפ.פ.או, בשם המפקדה המרכזית של הפרטיזנים במוסקבה, כחלק מהתנועה כולה ובמטרותיה הספציפיות. הבטיחו לסייע בנשק, תחמושת ועזרה בפרוץ המרד. סוכם גם על המשך פעולות החבלה בעיר בשיתוף פעולה עם החולייה, על איסוף מידע בעל משמעות צבאית
ופעולות ריגול וחבלה במקומות העבודה, בהם עבדו לוחמי פ.פ.או. קשר זה רותק, כתוצאה מבגידה ומסירה. החוליה הותקפה ע"י הגרמנים, ניטש קרב, בחלקם נפלו, אחרים נוסו והקשר הופסק ובעקבות כך נותק הקשר עם המרכז הפרטיזני במוסקבה.

מטה פ.פ.או. לא ויתר בנקל על קשר שלראשונה עורך תקוה לצאת מהבדידות. הוחלט על שליחות למוסקבה. שתי לוחמות פ.פ.או. צסיה וסוניה נבחרו ע"י המטה למשימה. הן צוידו בתעודות זהות ורשניות מעבר מזוייפות, נטלו עמן מידע על הגיטו, המחתרת, על אתרים בעלי חשיבות צבאית באזור. את מה. שהיה באפשרותן, שיננו בעל- פה ויצאו לדרך. הן אומרות היו לחצות את קווי החזית ולהגיע למפקדה הפרטיזנית במוסקבה.

הייתה זו דרך ארוכה, נועזת ומסוכנת, אילו גם לא היו השתיים יהודיות, נושאות מסמכים בעלי אופי צבאי ובעת מלחמה. בין יתר הקשיים והתלאות שעלו בגורלן, נפלו מספר פעמים לידי המשטרה, נאסרו, נחקרו והצליחו כל פעם לחמוק, או להימלט מידי השוטרים ומתוך דבקות במטרה, המשיכו בדרכן. הן הגיעו לא הרחק מקווי החזית, נתפסו והוחשדו בריגול, הוחזרו לצורך חקירת מסמכיהן לווילנה היות ונשאו על גבם את חותמתם. בתחנת הרכבת עלה בידן להימלט מ"המלווה", להסתתר בין קבוצות יהודי הגיטו שעבדו ברכבת ולחזור עמם לגיטו אחרי גמר עבודתם. כך הסתיים ניסיון נועז לפרוץ את ההסגר, לצאת מהבדידות ולהרחיב את הקשר עם העולם החיצון, שבאותו שלב לא עלה יפה.

המפלגה הקומוניסטית בווילנה והמחתרת בעיר

מטה פ.פ.או., אם כי לא מצא מחתרת לוחמת מחוץ לחומות הגיטו, נקט יוזמה להקמתה. חברי פ.פ.או, יהודים קומוניסטים ותיקים מאז פעולתם במחתרת בפולין, יצאו מהגיטו לחפש את עמיתיהם לשעבר.

קומוניסטים פולנים וליטאים, שהיו בשיא פעולתם ותפקידי מפתח בזמן שלטון הרוסים והליטאים התפזרו עתה, נעלמו בגלל פחד הלשנה בפני הגרמנים, והסתתרו בכפרים, יערות, שינו זהותם, אחרים גם עברו לצד האוייב, אם כי היו קומוניסטים פולנים באזור, לא הייתה לרבים מהם הסכמה באשר לשיוך וילנה והמחוז לרפובליקה הליטאית, כפי שצידדה ברית המועצות. הם נקרעו בין נאמנותם לעמם ומרכז מפלגתם במוסקבה. לרבים מהם היו רגשות לאומיים עזים, ואלה הפריעו לפולנים ולליטאים להתארגן למסגרת לוחמת אחת. על בסיס עוינות זו הקימו הפולנים הלאומנים מחתרת משלהם , שהייתה קשרה לממשלת פולין הזמנית הגולה ששכנה בלונדון. מחתרת זו הייתה עוינת את ברית המועצות לא פחות מאשר את הגרמנים ונלחמה על עצמאותה וטיהור האזור מכל כובש זר. הוקמה מחתרת פרטיזנית מאוחדת, שמפקדתה שכנה בווילנה. בראש המפקדה עמד ראש העיר וילנה לשעבר, קומוניסט ותיק, ויטאס. כהמשך טבעי ליוזמה, הצטרף לארגון פ.פ.או. כנדבך למחתרת הפרטיזנית הכללית ונציגה במפקדה הראשית היה מפקד מטה פ.פ.או., יצחק ויטנברג. היינו עתה חלק מתנועה פרטיזנית גדולה, חטיבה יהודית לוחמת, נאמנה למטרתה המרכזית שבסיס מאבקה אמור היה להיות בתוך הגיטו, נוכח חיסולו הקרב פרט לסיוע בנשק ,תחמושת, קשרים בעיר, אמורה הייתה המחתרת הארצית לפתוח בפעולות איבה נרחבות בפרוץ המרד בגיטו, על מנת להחליש את לחץ הגרמנים על הלוחמים בגטו ולסייע לנותרים בחיים מהמרד, להבקיע דרך לפרטיזנים, להמשך המאבק.

יחס היהודים לברה"מ:
יחס היהודים בגטו באותה עת לברית המועצות ולצבא האדום, היה דומה לזה של "גואל", שרק ממנו יוכלו לצפות להצלה, אך בכלל, גאולה מהעבדות וההשפלה. זה היה הכוח המוחשי הבלעדי באזור, אליו היו מכוונות הלבבות ועיני היהודים כולם. ללא הבדל השקפת עולם התפללנו לנצחונם. לוחמי פ.פ.או באופן ספציפי, ללא הבדל השתייכות ארגונית פוליטית לשעבר ראו במחתרת הארצית בהנהגת הקומוניסטים, את הקשר היחידי האפשרי למאבק מאורגן בעל משמעות, במטרה משותפת להביס את הנאצים ולהכריע את האויב.

הדפוס של המחתרת הכלל ארצית, בו פורסם עתון המחתרת והופצו כרוזים באזור נבנה ע"י לוחמי פ.פ.או, בהם פורסמו ידיעות מהחזית וקראו לאוכלוסייה בשטח הכבוש להצטרף לפרטיזנים, לחבל כל אחד במקום עבודתו וסביבתו, במאמץ משותף להכריע את האויב.

ביערות הסביבה הופיעו גם פרטיזנים. בין היתר, יהודים שנמלטו מהשחיטות בערי השדה, חיילים מהצבא האדום שברחו מהשבי, קומוניסטים נושאי תפקידים רמים לשעבר, וגם שליחי פרטיזנים מהמזרח, שם הקדימה להתארגן התנועה. עם גבור נצחונות הצבא האדום וסבירות גוברת של תזוזת החזית מערבה, ראו רשויות ברה"מ צורך לארגן ה תנועה פרטיזנית ליטאית, שתסייע בידי הצבא האדום ותשמש חיל חלוץ להקמת השלטון הרצוי להם במקום, אם וכאשר יכבשו את השטח מידי הנאצים. נוצר קשר בין המחתרת המקומית ובין התנועה הפרטיזנית במזרח. רבו פעולות החבלה בסביבה, מהיערות הגיחו מדי פעם פרטיזנים, בהם נתקלו הגרמנים בדרכם. בגסטאפו הצטברו ידיעות מגוונות שהרכיבו פסיפס, שהעיד מעל לכל ספק על קיום מחתרת מסועפת ומאורגנת ממרכז אחד.

הגרמנים החליטו להציב לה אתגר. מרד וורשה שימש להם אזהרה. לא ארך הזמן והגסטאפו עלה על עקבות המקשר במפקדה הארצית ואסרוהו . מיד אחריו נפל לידיהם ראש המפקדה הארצית, אם כי הצליח לאבד עצמו לדעת בתאו בבית כלא. בעקבותיו נאסרו חברי מחתרת ומנהיגים ואנו נותקנו ממקור, ממנו ציפינו לעזרה בשעת המבחן.