משפחתי

בית סבי
סבי, בעל אחוזה היה בפלך מינסק, מחוץ לתחום המושב, לפני מלחמת העולם הראשונה. באותה עת, הישיבה מחוץ לתחום אסורה הייתה על היהודים. זכות זו הוענקה לסב ע"י הצאר, בהיותו בעל זכויות שטבען לא הובררו לי עד כה. סבי ניהל בעצמו את אחוזתו, שהשתרעה על שטח רחב ידיים, אותו עיבד בעזרת איכרים, שרובם דיירי האחוזה היו ומיעוטם שכירים מהכפרים הסמוכים.

לפי השמועה, היה סבי איש חכם, מאמין, ירא-שמיים, תקיף ובעל נכסים, ולפיכך יצאו לו מוניטין של בעל דעה ובורר בעל ניסיון. יהודים ונכרים באו לשאול בעצתו, הרחק ממקום מגוריו. כאשר פסק – לא סבל כל ערעור. כך גם נהג בבני ביתו: ביד קשה ומשמעת ברזל.

סבתי, אשה רכה, כנועה ועדינה הייתה, סרה למשמעתו של סבי, וכן רוב בני משפחתו. ילדיו חייבי השכלה היו, ואמנם את כולם – כולל 5 בנותיו, שלח לרכוש השכלה הרחק מהבית.

בנו הבכור של סבי, אח אימי, נפטר בגיל צעיר, עת למד רפואה בפטרוגרד. הייתה זו תאונה בנסיון שעשה לפגוע בבריאותו, על מנת להימנע מלשרת בצבא הצאר. הייתה זו דרך מקובלת של צעירי היהודים בהשתמטם משירות צבאי.

על אסון כבד זה התקשה סבי להתגבר, מה עוד ובנו השני לא סר למרותו, ובעת לימודיו בטכניון, אף הוא בפטרוגרד, התחבר עם קבוצת שמאל, הושפע מהשקפות המהפכנים והצטרף למחתרת בניגוד לדעתו של סבי, שמאוהדי הצאר היה. אף בנו זה לא חזר לביתו, ונאלץ להימלט בזמן המהפכה, בהיותו חשוד על קבוצה עוינת שביקשה את נפשו.
סבי, עד יום מותו לא ידע על מקום הימצאו של בנו זה. מאוחר יותר התגלה בקובה, ומשם חזר ונמלט לארה"ב, עם עלותו של קסטרו לשלטון. הוא ששרד יחידי מהמשפחה המורחבת.

בנו השלישי של סבי – בן זקונים היה, ויתום נשאר בהיותו עול-ימים, עת נאסר סבי ע"י הקוזאקים ומת בבית-הסוהר, אחרי שהעלו באש את אחוזתו על תכולתה ושדותיה.

אלה היו ימי מלחמת העולם הראשונה, ימי המהפכה ומלחמת האזרחים ברוסיה, עת הקבוצות בשלטון התחלפו תכופות. לכל אחד צבא משלו, ואלה בזזו, שרפו והרסו כל מקום בו דרכו רגליהם.

היו אלה, בראש ובראשונה. היהודים המרוכזים בתחום- המושב, שסבלו ביותר מחילופי השלטון השכיחים. פרעו בהם הרוסים, האוקראינים והקוזקים – שחטו ובזזו את רכושם.

הפרעות בקהילות היהודים הפכו אותם לפליטים בהמוניהם. מחוסרי- כל נדדו ממקום למקום, בבקשם מקלט בו יוכלו להיאחז. נדידה המונית זו נמשכה כל שנות המלחמה, ובאה בחלקה לקצה, את עלו הבולשביקים לשלטון ואיתם המחסור והרעב.

כאמור, באותה עת חרב בית סבי, ואימי לא הייתה עוד בבית. סבתי עם חמשת בנותיה ובין הזקונים שעולל היה, נדדו אף הם מערבה משך כל אותם שנות מלחמה, עד אשר עצרו והתיישבו בעיירה סמוכה לגבול רוסיה-פולין.
אחרי שנים של מחסור ומצוקה, נקלטו שרידי המשפחה בקהילה המקומית. כל הבנות התחתנו, הקימו בית, ילדו ילדים, ולצידן חיה סבתי עם בן הזקונים דודי הצעיר, שלימים גדל, בגר והתחנך בבית הורי והיה לנו כאח גדול.

לעיתים שימש דודי זה נושא לקנאה לי ואחי, מפאת זכויותיו בהיותו מתבגר, ויחסיו האינטימיים יחסית עם אומנתי, שהייתה אישה יפת תואר, בעלת אישיות מקסימה, וכולנו נאבקנו על אהדתה וחסדיה.

מחמשת בנות סבי - אמי האהובה הייתה עליו משום יופייה, כישרונותיה ואופייה הנחוש, שסבי זקף לזכות היותה דומה לו. הוא ראה בה יורשת טבעית לתכונותיו, ואף היא העריצה את אביה, לפי סיפוריה שנשתמרו בזיכרוני. היא מרדנית הייתה, ועזבה את בית הוריה כעלמה צעירה, וסירבה לקבל את מרות סבי, עת המשפחה עוד ישבה בביתם והאחוזה עמדה על תילה.

סבי שמר את ביתו האהובה לאיש כלבבו, אותו בדה לעצמו. הוא אמור היה להיות משכיל, עשיר ובעל מידות טרומיות. סבי התאכזב קשה כאשר אמי התאהבה בצעיר, בן כפר אף הוא נעים למראה, אוהב חיים ובעל השכלה שלא תאמה את שאיפות סבי. היות וסבי סמכותי מאוד היה ועמד על עקרונותיו, לא השאיר לבתו האהובה מוצא, אלא לעזוב ולהתרחק מהבית, ולנדוד עם בחיר-לבה, אבי לעתיד, לעיר הגדולה מוסקבה, והיא על סף המלחמה ולאמי מלאו רק שש-עשרה.

הורי התחתנו הרחק מביתם, בעיר זרה, ללא הסכמת וברכת הורים. זרים, ללא אמצעים, נקלע הזוג הצעיר לתוך המלחמה ובעקבותיה המהפכה. המחסור והרעב היו מנת חלקם של הרבים. בהיותם עקורים, מנותקים ממשפחה, ללא משענת ומחוסרי ניסיון, הציבה אותם התקופה במבחנים קשים. לבושי סחבות שבקושי כיסו על מערומיהם, ללא קורת-גג, בקור חורף רוסי, כאשר הטמפרטורה לעיתים עשרות מעלות מתחת לאפס. הפרוטה לא היתה מצויה בכיסם, אך גם ערכה לא היה רב משום שבטל, והציבור נהג להחליף חפציו בזול, תמורת מזון שהיה יקר מפז. את לחמם הם מצאו מידי כפריים, שלפעמים גם הסכימו להלינם. אם זה לא במקרה וללא ידיעה על קרוביהם, נסחפו אף הם בזרם הפליטים הגואה מערבה, בבריחתם מהרעב והרס מלחמת האזרחים, בעברם על פני עיירות וכפרים שרופים, מדוללי אוכלוסייה שדודה ומורעבת, הגיעו ברגל, ובחלקו ברכב שנקרה בדרכם לווילנה, איפה שעצרו באפיסת כוחות ויוזמה ולהם עדיין לא מלאו עשרים, והשנה היא 1919. בלא ברירה, החליטו להשתקע בה. גם וילנה הייתה באותה עת הרוסה, רעבה ומשותקת, הציבור חי בה על מה ששרד באמתחתו.

בית הורי
נולדתי בוילנה, בראשית שיקומם והתבוססותם של הורי במקום כפליטים, לאחר שנות נדודים על פני ארץ גדולה, חרבה, ידועת רעב, סבל ושכול.

לידה רביעית הייתה זו להורי, אחרי אחי שגדול היה ממני בשנתיים, ולידתו ל"משיח" דומה, לאחר ששכלו שתי פעוטות, זו לאחר זו בתקופה קצרה, מחלות שהגדירון "ילדות". על פי המסופר, חרב עולמם של הורי ודיכאם עד יאוש. רק הולדת אחי החזיר להם את התקווה, ועודדם לעשות מאמץ לבסס את המשפחה. ואמנם, חלה תפנית בגורלם, ששינתה את מסלולו. הבן המוצלח והיפה - הביא אושר לביתם. בהיותם צעירים, בריאים ובעלי תושייה, התאוששו מהר, עבדו קשה, ולא רחק היום וגם ראו עושר. היתה זו אמי בעלת המרץ, תושייה וחריצות בלתי נדלים, שתרמו להצלחה, מה שגם הניע אותה לא לחזור למשק ביתה. את הטיפול וחינוך ילדיה הפקידה בידי אומנת, שאיפשרה לה להתמסר ולהשקיע בעבודתה את כל זמנה ומרצה.

ואז, בצורה בלתי מתוכננת, מנוגדת לכל הגיון, לא קרויה לא צפויה, הייתי מגדירה נסבלת, באתי לעולם והחזרתי את אמי למשק ביתה, בניגוד לרצונה, במה שגם יכולתי לחוש, בהיותי ילדה רגישה וכמהה לאהבה.

אחי- למרות היותו גדול ממני בשנתיים, המשיך לגלם את תפקיד "המשיח". מקומו המרכזי במשפחה מובטח היה לאורך שנים. ואני הפעוטה-כסרח נגרר, עתידה הייתי שנים להיאבק על מקומי במשפחה. חיש מהר פיתחתי חוש לעצמאות, צורך לעמוד על דעתי, להיות שונה וגם למרוד למדתי.

עם חלוף הזמן, הרחיבו הורי עסקיהם, העסיקו עובדים - רובם נוצרים.

בגלל העובדים שהיו נוצרים ובגלל האיסור להפעיל עסקים בימי ראשון, בחרו הורי לעבוד בשבתות ולשבות ביום ראשון, זנחו את דת אבותם ומנהגיהם, לא שמרו מצוות ומסורת - נהיו חילוניים. את אורח החיים וסדרי הבית קבעו שכירים.

העוזרת - נוצרייה מזדקנת, גרה בביתנו מאז הולדת אחי, כמו כן האומנת. שתיהן היו בביתנו שמרווח היה ולכל אחד חדר משלו. בבוא הזמן בא לגור בביתנו אחיה הצעיר של אמי, שלצורך לימודיו הגיע לווילנה. יחד היווינו משפחה בת שבע נפשות, וחלל הבית מלא חיים ושמחה.

העוזרת - מכורה ליי"ש, משתכרת אחת או פעמיים בשבוע, הזניחה לא-אחת את עיסוקיה בבית. במקרה הטוב, הייתה מסתגרת בחדרה עד אשר התפכחה. ואז השכימה עם בוקר והשלימה את שהחסירה וברוח טובה. למרות שגדלנו בהיותה בבתינו - לא התרגלנו להתקפות השכרות שלה, והדבר גרם לנו לא אחת לפחדים. בתור ילדים למדנו לחיות עם התופעה ולהתנהג בהתאם. ביום שהשתכרה התהלכנו על בהונות רגלינו, נמנענו מלעבור על-יד חדרה, והעדפנו לא לראותה בשכרותה. בהיותה ישרה, דואגת ומסורה - סבלנו את נוכחותה בביתנו. התקפות השכרות נעשו שכיחות יותר עם חלוף השנים, היא נחלשה, חלתה, ונפטרה ממחלת השכרות עוד בהיותה בביתנו.

קרן-אור הייתה לי האומנת: רוסיה תמירה, שחורת עיניים, שערה אסוף גבוה ובעלת הופעה מרשימה, סמכותית ונעימת הליכות. לא זכור לי ואולי גם לא ידעתי, אם הייתה משכילה. בזכרוני שמור לה מקום מכריע באשר לגילוי וטיפוח כשרונותינו ואורח חיי הבית. בגיל צעיר מאד איבחנה את אחי ברוך הכשרונות בציור, מוסיקה וזימרה, הנהיגה את הוראת הנגינה בביתנו, צירפה את אחי לחוג ילדים מחוננים שליד בית הספר לאמנויות היפות, ואותי לחוג מחול. עוד בטרם ידענו קרוא - לימדה אותנו לדקלם; הביאתנו להצגות תיאטרון ומופעי אמנות; דאגה לטיפוח טעמנו האסטטי; הקפידה; על לבושנו שיהיה הולם והטביעה בנו רגישות ואהבה ליופי. אמי מסרה לידיה את הסמכות והמשאבים, והיא השתמשה בהם בהצלחה. הודות לה הייתה לנו ילדות מוגנת, מאושרת, מלאת אור, צלילים ושמחה.

דודי הצעיר שגר בביתנו – חיזר אחריה בכל מאודו. מארגן ערבי מסיבות וריקודים ומזמינה בצורה ביישנית אך מלאת חן, לריקוד הוואלס והטנגו. ליוויתי כרגיל תנועותיהם במבטי אהבה וקינאה, כי אני ואחי, אף שילדים היינו, רצינו את כולה לעצמנו. אחי השתמש בתחבולות מתוחכמות על מנת להפר ולשבש את האווירה הרומנטית, ובכך זכה לשיתוף פעולה מצידי. אף אבי פזל לעברה של האומנת וליווה את דמותה במבט אוהד. אך היא – גאה ומוסרית, ידעה לשמור על המסגרת ומקומו של כל אחד מאיתנו בתוכה. היא אף דתית הייתה בצורה המיוחדת לה. לא אחת לקחה אותנו לביקוריה בכנסייה, לימדה אותנו לכבד את אווירת ההוד וקדושת המקום ולהאזין לצלילי העוגב. אני זוכרת את עצמי רוכנת לצידה על ברכיי בכנסייה, בחקותי את מעשיה. כאשר הגיעה העת לגן ולבית הספר – נפרדתי ממנה עם בוקר באי רצון, וציפיתי בקוצר רוח שתבוא להחזירני לביתנו, ובראש וראשונה לחברתה.

מאמי כמעט ונגמלנו באותה עת. ראיתיה לעתים רחוקות בבית. אותה אישה חכמה, יודעת ספר ושירה, דוברת במשלים, מצוטטת את טובי משוררי רוסיה – זנחה את עולמה הרוחני. את ניהול הבית וחינוך ילדיה העבירה לידיים זרות, ושיקעה עצמה מעל לראש בעבודתה. בחלקו – גרמה לכך אכזבתה מחיי האישות שלא עלו יפה ומרצונה להיות אדון לעצה ולגורלה. אמי האמינה כי כך תוכל לספק את צרכי ילדיה ובני ביתה. ואמנם, לכאורה הצליחה, אך לא זכתה לתמיכת אבי שאוהב חיים, תענוגות ומותרות היה, ובעזרת אמי השיג את מבוקשו. אבי נהג לאחר קום עם בוקר. בעוזבנו לבית הספר – היה שרוי עדיין בשינה טובה. אהב את הארוחה מוגשת לשולחנו לפי כל כללי הטכס, כולל כוסית להגברת התיאבון. אבי מטופח היה, לבוש בטעם וקפידה בכל שעות היום, הופיע גם לעבודה באותה צורה ובשעה מאוחרת. הוא נהג גם לפרוש למנוחת צהריים, בניגוד לאמי, שלא הפסיקה את עבודתה עד הערב. גם ארוחותיה ומנוחתה נהגה לבלות במקום עבודתה. אבי מצא עת לכל צרכיו, אהב לבלות בחברה, בידור, קלפים וגם נשים. אך "אהבות" אבי, לא רציניות היו, תחליף לאמי שאהב, והיא לא השיבה לו אהבה. טבעה השונה, צרכיהם, תחום התעניינותם ואורח חייהם - הפרידו ביניהם, עד כי לשנים עמדה המשפחה לפני פירוד, עת מצאה אמי אהבה בחיקו של גבר זר , ולי טרם מלאו 7 - ילדה עליזה, מזמרת ומדקלמת בפני כל מי שמוכן להאזין ולהפנות לי תשומת לב.

אמי נהגה לעת קיץ לצאת כעצת הרופאים לחופשת ריפוי קצרה, בסובלה ממחלת השיגרון. אך גם בין החופשות לא הייתה אמי שרויה בבית. כל הווייתה בעולם אחר הייתה. מכתבים שהגיעו וגלויות - הכילו לכאורה מספר שורות של איחולים ותשומת לב. עיטוריהן נשאו תמיד את ריח ואווירת הרומנטיקה על גבן. עם התבגרותי, הייתה לי הזדמנות לקרוא את תוכנם ולהבין שהיה זה מאיש שאהבה. אהבתי להפוך בהם ומצאתי בתוכם עולם קסום של אהבה וכיסופים. באהבתה הכמוסה של אמי - עמדתי, בלי להבין לצידה. חשתי שאהבה זו מגיעה לה, והיא ראויה לחסדיה.
עם כל חסך-האם שגרמה לנו באורח חייה והתנהגותה- גאה הייתי באישיותה ומעשיה. אני יודעת בביטחון , ואף שלא ניצלה את כישרונותיה בתחום הרוח בהם התברכה – אישה חכמה, חזקה, גאה ומודרנית הייתה בדרכה. באשר עשתה - הצליחה וזכתה להערכה ולהוקרה. אמי חקוקה בזיכרוני כדמות דומננטית במשפחה, שראוי להדמות ולהתגאות בה. עם כוח רצונה ונחישות החלטתה – גם רכה ,רחמנית ומתפשרת הייתה לטובת יקיריה.

היו לה ימי חוסר ודאות שלא ארכו. חושי ילדותיים אך מחודדים, בישרו לי שפורענות עומדת להתחולל על סף ביתנו. ואומנם, ניסה אבי לשים קץ לחייו עם החלטת אמי לעזוב את הבית, ואני אמורה הייתי להתלוות אליה. את חיי אבי אומנם הצליחו להציל - ועלי חשכו ימי. קשות משאת היו לי מחשבות על פרידה מכל מי ומה שיקר היה וקרוב ללבי. בכל יישותי חשתי שרע ולא צודק הדבר שעומד להתרחש. הייתי זו אני שנקטתי עמדה בלתי מתפשרת: לא הסכמתי לעזוב את הבית ואת אחד מהורי. רציתי בשלמות משפחתי. בתחינותי ביקשתי רחמים מאמי על כל היקר והיא ריחמה, ויתרה ונישארה למעני ואחי. לימים הבנתי את גודל העוול שנעשה לה, והקורבן שהקריבה. והימים לא חזרו להיות מה שהיו. היה זה ניסיוני הילדותי הקשה הראשון.

עדיין לא הספקנו להסתגל לאווירת הבית השונה קיצונית מקודמתה- וכבר באותה שנה פקד את משפחתי אסון נוסף. הבית והרכוש כולו אוכלו באש, עת פרצה בקומה מתחת לביתנו, בו שכן בית – חרושת בבעלות המשפחה. הייתה זו תאונת נר שהצית חומרי אריזה דליקים בעת הפסקת חשמל באזור עם ערב. האש התפשטה כהרף -עין ואחזה בקומת המגורים ומבואותיה, מקום בו ישנתי עם אחי. ללא השגחת מבוגרים. מכבי- האש פרצו בעזרת סולמות דרך החלונות לקומה העליונה, וזרקו אותי ואת אחי ישנים החוצה דרך החלון, לתוך ההמון שהתקהל. כל שנחרת בזכרוני מאותו מאורע מחריד, בעופי ארצה משמיים בוערים לידי ההמון שקלט אותי לזרועותיו, עת צנחתי מתוך כבשן לוהט. הלהבות ליחכו וצרבו מכל עבר את גופי, גיציו התעופפו סביבי והאירו לפני את השטח כביום בוקר בהיר. כאשר שבה אלי תודעתי והוסבר לי את שמתרחש - מצאתי עצמי עטופה וחבוקה בזרועות אמי, כאשר מסביבי ממשיך הכל לבעור עד כלייה. חזיון מחריד זה חקק בנפשי הילדותית חרדה טראומטית בפני אש, הנמשכת לאורך כל חיי.

השריפה כילתה את הבית, תכולתו ומקור הפרנסה, והמשפחה נותרה ללא אמצעי קיום. הורי ניסו להציל שרידים מהשריפה ולזכות בפיצויי ביטוח הנכסים, מה שפתח תהליך משפטי מטעם חברת הביטוח על הצתה, ברצונם להימנע מתשלום פיצויים. חברו יחדיו קבוצת סחטנים, שרצתה לזכות בחלק מהפיצויים. אמי סירבה לשתף עמם פעולה ותלונתה במשטרה גררה איומים ברצח. המשפט ארך 3 שנים מרות, מלווה מעצרים חוזרים לצורך חקירה. מחוסרי בית ומקור פרנסה - עברנו לגור בדירה שכורה, טחובה, מרוהטת בדלות, כאשר המצוקה הציצה מכל קרנותיה. היו אלה ימי רעב, מחסור ואימים שהגיעו לקיצם הטוב בקבלת פיצויים על הרכוש, שיקום הורי ומאסר הכנופייה, מהם נשקפה סכנה למשפחה.

עייפים ודוויים, אך מאוששים מנצחונם במשפט- נרתמו הורי שוב למשימת השיקום. בעמל רב הצליחו לבנות את הבית והעסקים מחדש. מזלם האיר להם פנים. זכו שוב לשיגשוג ורווחה, וגם השלימו עם עצמם ומאחורי שבע שנות ילדות מאושרות ומצוקה שלובים זה בזה.

הורי, משום-מה מסרוני לבית ספר דתי לבנות, שם לימדוני תורה, משניות ושמירה מחמירה על קיום מצוות, בניגוד לאורח החיים בבית. לראשונה הועמדתי בהתנגשות וסתירה עם כל מה שידעתי במציאות ביתי. למדתי להתבייש ולהסתיר את האמת מפחד פן תתגלה וירחיקוני מבית הספר. קשה וכמעט בלתי אפשרי היה להסתיר מחברותי שכולן בנות משפחות דתיות היו. בביתן לראשונה נפגשתי בהווייה הדתית יהודית שהייתה זרה למשפחתי וביתי.
לא אוכל היום לפרש את שיקול הורי ברצותם לחנכני ברוח הדת, בניגוד להתנהגותם, מה שכמובן לא עלה יפה וגרם לסתירה, שקר ופגיעה בחינוכי לעקרונות ולאמת. בהיותי על סף בית ספר תיכון - סירבתי להמשיך בחיי הכפולים, ועמדתי על דעתי לעבור לבית ספר חילוני ששפתו עברית. הדבר חולל שינוי יסודי בחיי. באותו עת הצטרפתי לתנועת "השומר הצעיר" - תנועה שחרטה על דגלה את הציונות, סוציאליזם ואחוות עמים. לא הבנתי באותה עת מאותן סיסמאות. הן קסמו לי על אשר עוסקות בנושאים שנראו בעני נעלים, ומקובלים על ציבור שרציתי להשתייך ולהידמות לו. תנועה זו כמובן אסורה הייתה על בנות בית הספר הדתי. גם הורי אסרו השתייכותי לתנועה ציונות סוציאליסטית הם ציפו, כהמשך טבעי לתפנוקי הילדות, שאגדל לעלמה "מעודנת", משכילה ונאה, באה בחברה "טובה" כיאה ל"בת טובים". החלטתי לעמוד על דעתי, ובניגוד לרצון הורי ללכת בדרכי, שהייתה שונה מאוד מציפיותיהם. שנים אמורה הייתה להסתיר אמת זו. נאלצתי לחיות את חיי בשקר. הפעם היו אלו הורי בפניהם נמנעתי לגלות את צפונות נפשי. חיי פנו לראשונה מהבית החוצה, מלווים שינוי רעיוני מהותי, שמצא ביטוי בהווי השומרי.

גיליתי עניין בנושאי חברה וצורך בהגשמה עצמית. לימוד השפה העברית הפך להיות אמצעי לשאיפתי להגשים עלייה לישראל, שעוררו את התנגדות הורי. "מרד הבת" הפך לי ידע ראשון במעלה, ואת סמליו החיצוניים של אותו מרד גייסתי לצורך מאבקי בהורי וסביבתי. המטרות נראו לי רחוקות - אך ראויות לשאוף להגשמתן. מה עוד, והדרך שזורה חלומות וכמיהות והחברה - שותפה מלאה לכל הכיסופים. היינו חבורה צעירה של חולמים בהקיץ, שמצאו ביטויים בשירים, טיולים, משחקים, מושבות שיחות ודיונים סביב במדורה. כל הפעולות כולן מכוונות היו לאותו היעד, שלא היה נעלה ממנו - הגשמת עלייה לישראל והקמת חברה צודקת בה. היו אלה חלומות שהעשירו את חולמיהם, וחיי חברה ודרך ראויים שנלך בה, אם גם לא כולם הגשימוה. מאבקי עם הורי על דרכי היה קשה וארוך, ואיש בעצם לא זכה בו. נעמדתי בפני בעיות שטרם התנסתי. השתתפותי בפעולות, שיחות ודיונים, מסיבות ערב שבת הפכו למשימה כמעט בלתי אפשרית. נאלצתי להמציא שקרים ותחבולות על מנת להצדיק את היעדרי בשעות הערב, שהיינו רגילים עד אז לבלות בבית. יצאנו בערבים בחברת מבוגרים בלבד. קשה במיוחד היה לצאת למחנה צופים ומושבות קיץ, שארכו לפעמים שבועיים ויותר. יצאתי לאלה במסווה של טיול בית ספרי לחופי ים או הרים מרוחקים. הפלגות כאלו ידועות היו כיקרות. הורי סיפקו לי את התמורה בנדיבות - ואלו כיסו חלק נכבד של הוצאות מושבת קיץ צנועה.

לראשונה השתחררתי מעיני מחנכת בגיל שתים עשרה. אומנתי הנערצת עזבה את ביתנו בהיותי בת שמונה. היא שהתה וטיפלה בנו ללא תמורה שנה תמימה, כל עוד הייתה המשפחה במצוקה, חילקה עמנו את הסבל והמחסור. רק אחרי שרווח מעט למשפחתי – עזבה את ביתנו וחזרה לעיר מולדתה על גבול רוסיה. לא ראינו אותה עוד. המחנכת שבאה מאוחר יותר במקומה – לא הייתה לרוחי, אף על פי שידעה שפות, בין היתר עברית ואמורה הייתה לעזור לנו בלימודים. על פי הוראות אמי, החמירה בקטנות ודאגה במיוחד להקניית השכלה ונימוסים. נוכחותה בביתנו חידדה את מרדנותי. מצאתי לנכון להפסיק את שיעורי הפסנתר, שהיו לחובה בעייני הורי, כסמל "המעמד" שבחלתי בו. במקום לשעורי נגינה – הלכתי לתנועה, עד אשר גילו הורי את האמת. החלטתי להיאבק בגלוי על דרכי. גם למען חופש בחירת חברי שלא היו לרוחם של ההורים. עם שיפור מצבנו הכלכלי, דאג אבי לצייד אותי ואת חדרי בסמלי "המעמד". קיבלתי מתנות בצורת בדים יקרים ועדיים שלא היו לטעמי. החלפתי אותם ברצון בחולצה עם שרוך, חצאית ועניבה צבעונית – מהם הייתה מורכבת תלבושת התנועה. הורי סירבו להסתגל למציאות החדשה ולהשלים עם דרכי. מה עוד שהחלו להגיע ידיעות שראוני לשטוף רצפות בקן, ולמכור עיתונים בקרן רחובות. עם אלה הורי ובמיוחד אבי לא רצה להשלים. קרה, וקנה ממני את כל העיתונים שהיו למכירה על מנת למנוע מעצמו את "הבושה" שהנחלתי לו בהתנהגותי. יום אחד החלטתי לסלק מחדרי את הריהוט שהיה אלגנטי, יקר ומנוגד לרוחי. הוא סימל בעיני כל מה שלא רציתי עוד. מה עוד, וחברי בנעליהם המסומרות, השאירו לעיתים את עקבות השלג והבוץ בשטיח המהודר שקישט את חדרי למגינת לבי. הורי ראו בי עתה בת-סוררת שיש לשבור את עקשנותה ויהי מה, וככל האפשר מוקדם.

הורי לא ראו בעין יפה חבר קבוע נכנס לביתנו, ולי טרם מלאו שלוש-עשרה. באותו גיל נראה חבר-נעורי כאביר החלומות. השוני בינו ואחי - עשה אותו מיוחד בעיני. בן-גילי, זריז, קל – תנועה ובעל תבונת – כפיים - הצטייר בעיני כבן הפרולטריון אליו שאפתי להצטרף. חבר תנועה, שותף לדרך- אימץ בעקיפין את ידי והיה לאיש סודי. בהסתר ערכנו טיולים מחוץ לעיר. הפלגנו עם זרם הוילייה, הרחקנו לרכב על האופניים לנופים הקסומים של וילנה, שהיו משופעים בהרים מוריקים ואגמים עטורי שיחים. בילינו הרבה בחיק הטבע – לרוב בחברת חברי הקבוצה. הקשר האסור וסמוי מעיניי ההורים – נעשה יקר לי שבעתיים ושווה להיאבק על קיומו. הוא העניק לי אומץ לב וטעם להפעילו. קשר זה נימשך לאורך שנים. מאוחר יותר, עם כיבוש הנאצים את וילנה, עת הוכנסו לגיטו, קיבל קשר זה לגיטימציה במשפחתי. אבי לא היה עוד בחיים, אמי למדה להעריך את סגולות חברי ומסירותו, שהעניקה לה גם משענת בזמן קשה.

הימים היו ימי משבר כלכלי מחמיר של שנות השלושים בעולם ובאירופה. יהודי וילנה, כמו רוב הקהילות האחרות- מבוססים היו. רובם עסקו במסחר, במקצועות חופשיים, במלאכה ותעשייה זעירה. רבים העסיקו פועלים נוצרים, שבעת משבר וחוסר עבודה ראו ביהודי מנצל, מנשל ומתחרה על מקורות הפרנסה המעטים. האנטישמיות שרחשה תמיד במקומות אלה הרימה עתה ראש. עוצמתה גברה והחריפה כרגיל בימי משבר כלכלי. באירופה לבשה ממדים קיצוניים. בהגיעה לביטויה השטני, בדמות הפאשיזם בגרמניה ואיטליה, וביטויו התיאורטי בחוקי נירנברג. החרם על היהודים, הנישול, פרעות והשמדה - קיבלו בגרמניה גושפנקא חוקית יזומה ומיושמת ע"י השלטון. עם התפשטות הכיבוש מזרחה, הגיעה גם לווילנה בעוצמה שהחרידה את הקהילה היהודית התוססת חיים ויצירה.

היו אלה ימי מלחמת העולם השנייה. תקופת הרת-גורל, שקיפלה בתוכה את השואה- את החורבן ומאבק על חייו של חלק גדול של העם היהודי.

וילנה חיה עדיין את החרדה לבאות מפי השמועה, אליה הגיעה עם זרם הפליטים ממרכז אירופה שנע מזרחה, בדרכם לארצות שהסכימו לקבלם. אך גם מפי חלקו הצעיר ומאורגן של נוער ציוני, שפניו היו לארץ ישראל.