בעקבות המאסרים בעיר הגיעו גם לגיטו. אנשי הגסטאפו העבירו דרישה לראש הגיטו גינס, להסגיר להם את יצחק ויטנברג, מפקד ארגון פ.פ.או.. נפוצו שמועות שהם דורשים אותו חי, שזו דרישה אולטימטיבית, הזמן בה נקוב והסנקציה מוגדרת מראש: אם לא יוסגר לגיסטאפו יצחק ויטנהרג, יחוסל הגיטו כולו. בגיטו השתררה חרדה ומהומה ובארגון פ.פ.או., מבוכה. כמובן מאליו באותו שלב החליט המטה לא להסגיר את מפקדו. ויטנברג עצמו הסתתר בלי שנדע מקומו. כאחד הלוחמים עברה עלי סערת רוחות, מספר ימים לא ידעתי את נפשי: היתכן שיקול, שהארגון הלוחם יסגיר לגסטאפו את מפקדו? לכולם היה ברור שהגסטאפו לא יוותר על דרישתו ולא יהיה מנוס מהתנגשות.
לוחמי פ.פ.או. נמצאו בגיוס מתמשך. רבים מאתנו לא עצמו עין. התהלכנו כסהרוריים. הבוקר התערב בערב, הערב בבוקר. שוטטנו מחליפים מקום, ניזונים מהשמועה יותר מאשר מידיעה מוסמכת. כל אחד עשוי היה לתהות על פתרון. המטה עסוק היה בדיונים.
נפוצה שמועה שמפקד הגיטו גינס הזמין אליו את אנשי מטה פ.פ.או. ובתוכם את מפקדו ויטנברג, על מנת לדווח להם על המצב ולהתייעץ על מוצא. עוד באותו לילה הוכינו בהלם, כאשר פשטה בינינו השמועה, שהייתה זו בגידת מנהיגי הגיטו. המפקד יצחק ויטנברג נעצר לעיני אנישי המטה, והוסגר ע"י מפקד המשטרה לידי חיילי הגסטאפו, שציפו לו במקום מראש.
כבול באזיקים הובל מפקד הארגון הלוחם ע"י חיילים ליטאים לשער הגיטו. לוחמי פ.פ.או. שהיו ערים למצב ומגוייסים, החליטו לשחרר את ויטנברג בכוח.
היה זה בחשכת הלילה, הגטו שרוי בעוצר, בנוכחות כוחות משטרה מוגברים, זנקו לרחוב חברי הארגון בכיוון בו הובל המפקד כבול הידיים לאחור. ויטנברג נשמט מידי מלוויו בחסות הלילה ותוך מאבק והתגוששות הלוחמים בשוטרים הליטאים, הרחיקו את המפקד מהזירה למקום סתר, כאשר הנותרים המשיכו להאבק ולחסום את דרכם של החיילים והשוטרים היהודים, שהופתעו מהתגובה האיתנה ומהפעלת הכוח. חלק מהלוחמים שנטלו חלק בשחררו של המפקד נאסרו ע"י המשטרה היהודית וקיימת הייתה סכנה שהגסטאפו ידרוש את הסגרתם. קבוצת לוחמים אחרת יצאה לשחרר אותם בכוח. השוטרים לא הפגינו התנגדות. אף הם התלבטו במצב שנוצר. מה גם ובין הלוחמים נמצאו חברי מחתרת שהיו מוכרים להם כשוטרים.
ברחוב השתררה בהלה ומהומה. לכולם היה ברור שאין זו אלא התחלה.
אנשי מטה פ.פ.או. הורשו לעזוב את מקום הפגישה, בו שמו להם את המארב, אחרי שהמפקד הוצא ע"י הליטאים. לפני שעזבו חברי המטה, איימו על מפקד הגטו גינס, שעשוי לתת את הדין על הבגידה. גינס תירץ את המעשה בחוסר מוצא, בדרישה אולטימטיבית של הגסטאפו, בה איימו לחסל את הגטו. לפי דברי גינס, נודע לגסטאפו על ויטנברג מפי אנשי המפקדה הארצית שנאסרו בעיר, מחוץ לגטו.
למטה פ.פ.או ולאנשי הארגון כולו היה ברור שהגסטאפו לא יוותרו על דרישתם להסגיר להם את ויטנברג. למעלה מכך, חשבנו שאין הוא אלא ראשון, אחריו ידרשו להסגיר את אנשי המטה כולו, יחסלו את אלה שהיו חשופים זה מכבר. היה לנו ברור שזו התחלת חיסול הגטו, אותו חותרים אנשי הגסטאפו לבצע ככל האפשר ללא התנגדות וללא קורבנות מצידם.
מה שהיה ברור לאנשי הארגון הלוחם, היה עדיין מוטל בספק בעיני מנהיגי היודנראט בגטו. הם עשו כמיטב יכולתם על מנת להחדיר ספק זה לאוכלוסיית הגטו כולה. הם עדיין האמינו שניתן להאריך את תקופת גסיסתו של הגטו, ע"י שישתפו פעולה בחיסול הארגון הלוחם, ואולי רק יצליחו להציל קומץ יהודים ליום השחרור.
נוכח המציאות והוודאות הכמעט מוחלטת שהארגון הלוחם עומד בפני הכרעות גורליות, המשכנו כולנו להיות מגוייסים. באותו שלב עדיין איש מאיתנו לא העלה על הדעת שהארגון הלוחם יסכים להסגיר את מפקדו ואמנם, ניתנה פקודה להיות בכוננות גבוהה ולצייד את הלוחמים בנשק.
דברי גינס בפני יהודי הגיטו , היענות העולם התחתון, התנגשות עם פ.פ.או. .
יצחק ויטנברג המשיך להסתתר מחופש בבגדי אישה.
יצחק ויטנברג המשיך להסתתר מחופש בבגדי אישה.
עוד באותו לילה כינס ראש הגיטו את המשטרה, את ראשי קבוצות העבודה ואת אנשי האגרוף ונשא בפניהם דברו. בנאומו תיאר את המצב, ואת סיכויי הגיטו לשרוד אם תשכיל האוכלוסייה לשמור על השקט, החוק והסדר, לא תעסוק אלא ביעילות בעבודה שאותה הביטו הגרמנים לספק לו לאורך זמן. הוא האשים את הארגון הלוחם כפורשים מהציבור, מתנכלים לגורלו, שואפים להפר את "הסדר", על מנת לקרב את הקץ. לדבריו, נדרש ע"י הגסטאפו יצחק ויטנברג בלבד. אחרת, אומרים אנשי הגסטאפו לחסל את הגיטו כולו, להעלותו באש ולהפציצו מהאוויר. מפקד הגיטו גינס סיים את נאומו בקריאה לנוכחים לעזור למשטרה למצוא את ויטנברג, להסגירו ובכך להציל את הגיטו מהשמדה. לקריאותו זו של ראש הגיטו גינס, הייתה היענות מיידית. אנשי עולם התחתון יצאו מצויידים באלות, מוטות ברזל וגרזנים לחפש את המפקד, במקום בו האמינו שמסתירים אותו. כשנחסמה דרכם ע"י לוחמי פ.פ.או. שעמדו כחומה בצורה ולא הרשו לאיש להתקרב, הפעילו את כל כוחם הברוטלי ורבים מלוחמינו נפצעו בכל חלקי גופם עד זוב דם ובמאמצים הצליחו להשיג את הפורעים לאחור עם הפעלתו של נשק באוויר.
יחס האוכלוסיה בגטו אל חברי הפ.פ.או.
למרות שהסכנה לחיים הייתה מאוד מוחשית והלוחמים צויידו בנשק, ניתנה הוראה ע"י המטה לא להפעילו נגד היהודים. הפורעים חזרו והתקיפו, .הסתערו בחימת זעם, אליהם הצטרפו באותו שלב גם סתם יהודים, שהאמינו באמונה שלמה לדברי ההסתה של ראש הגיטו, שאנשי הארגון הלוחם ממיטים עליהם שואה ורק הסגרתו של ויטנברג לידי הגסטאפו תציל את חייהם מכלייה. הציבור המוסת התנפל על הלוחמים בחימת זעם, בכל שמות הגנאי. קראו לנו בוגדים, סיקלו באבנים ובכל חפץ שנקרה בדרכם. כאשר חלפו מספר שעות וויטנברג בכל זאת לא נמצא, זימן מפקד הגיטו את מנהלי קבוצות העבודה ביחידות הגרמניות והודיע להם שהגסטאפו פקד לאסוף את האנשים עם בני משפחתם. במקומות העבודה מחוץ לגיטו. קמה בהלה: הציבור היה בטוח שהגיעה שעת הקץ. המצווים לצאת עם משפחותיהם העירה, חשדו שהגרמנים מתכוונים לחסל אותם שם, כפי שהיו לכך תקדימים בעבר. הנשארים האמינו שדווקא אותם מתכוונים לחסל. אלה וגם אלה חברו לקהל אחוז טרוף, שרק הסכנה בפניו נעמד ייצר הקיום, יכול היה להולידו.
הרחוב דמה לשדה קרב. נשקפה סכנה מוחשית מאוד ללוחמי פ.פ.או., אלא אם כן יפעילו את נשקם נגד היהודים הנסערים. הלוחמים ניסו בסכנת חיים להסביר לקהל המוסת והזועם שאין הארגון הלוחם גורם לחיסול הגיטו, אלא מגן על קיומו, שהסגרתו של המפקד רק תחליש את הגיטו ותאפשר לגסטאפו לחסלו ללא התנגדות. פרט למקרים מעטים, לא הייתה להסברתנו הקשבה. הפחד המיידי בפני המוות. הסתיר את הבינה. לא אבו לשמוע. נוצר מצב של משטמה ועוינות שעלול היה להצית מלחמת אחים. הפעם הייתה ידם של מפקדי הגיטו על העליונה.
מה קרה הלאה וכיצד נפלו הכרעות, אינני יודעת. צעירה מדי ומרוחקת מאותו רובד בו נפלו ההכרעות, המשכתי לשוטט ברחובות בדומה לחברי. הרחוב המה בני אדם חרדים ומבולבלים. פתאום פשטה שמועה שויטנברג החליט להסגיר עצמו לידי הגסטאפו. נרגעו במידת מה הרוחות, הציבור נשם לרווחה, הורגשה הקלה מהולה בתחייה. סירבתי להאמין. – מסערת קרב לכניעה לרוצחים? המפקד מושיט צווארו לתליין?
התרחשויות לא השאירו בידינו זמן לתמיהות ותהיות, המפקד ויטנברג אמנם צעד עייף, בצעדים מדודים, מלווה שוטרים שהובילוהו לשער... המוני יהודים ואנו פיקודיו בתוכם, ליווינו את המפקד במבט מבוייש. פרצתי בבכי. היום אני יודעת שהייתה זו נקודת שבירה, בה התמוטט לראשונה עולמי הנועז.
למחרת נודע לנו שהמפקד נמצא מת בתאו, בטרם הספיקו אנשי הגסטאפוט לחקור אותו. בגיטו נרגעו לזמן מה הרוחות, הורגשה הקלה-הציבור חש ברגשות אשם ואני בתוכו. האבל היה כבד, כבד ותובע עלבון - היה זה הקרב האבוד הראשון שלא התקיים וצילו הארוך מעיב עד עצם היום הזה. הדבר היה באמצע יולי 1943 .
הייתי באותה עת בת תשע- עשרה, בגרתי ובשלתי באותו פסק זמן של מבחנים,לבטים וחישולים. המבחנים בפניהם הציבו אותנו קורות הימים ההם היו חומרים והרי גורל, מעבר למה שהיינו כשרים להתמודד בהצלחה באותו זמן. את מטרות הארגון וציפיותין מלוחומיו, אני רואה תקופות גם 38 שנים אחרי התרחשות המאורעות.
היה זה ארגון פ.פ.או. בגיטו וילנה שהגה, ניסח לראשונה את רעיון ההתנגדות הפעילה להשמדה וקרא למאבק מזויין בתוך הגיטו: נוכח חיסולו. אלה היו שליחינו שהעבירו את הקריאה למרד לגיטו ורשה, ביאליסטוק ומקומות אחרים, בצורת כרוז שהגה וניסח אבא קובנר, חבר מטה פ.פ.או. וממנהלי השומר הצעיר בווילנה. הקדימו אותנו להגשים את המרד על גופם לוחמי גיטו ורשה. חיסול גיטו ורשה ובעקבותיו המרד, קדמו בשישה חודשים את חיסול גיטו וילנה. הידיעות על עמידתם בגבורה בקרב מול אוייב אדיר, חמוש וחזק לאין שיעור, רוממה את רוחנו וחיזקה את צידקה דרכנו. חשנו גם באהדת, הזדהות וגאוות יהודי גיטו וילנה לעמידתם ועוז רוחם של הלוחמים בוורשה. ידענו שאותו גורל צפוי גם לנו. אמורים היינו להפיק לקחים מהמאורעות שם ולפעול לאורם.
ראשי הגיסטפו למדו לקחים מהמרד בוורשה ומהסכנה הצפויה להם מקיומו של כוח לוחם מאורגן, במקרה של חיסול הגיטו. הם החליטו להקדים ולחסל את הכוח הלוחם בגיטו וילנה בשלבים, לפני שיגיעו לביצוע מטרתם הסופית.
קשה היום לשפוט מה היו הסיבות להתפתחות כה שונה בגיטאות ורשה ווילנה. יתכן ומנהיגות גיטו ורשה הייתה חזקה יותר. אולי היה זה החשש של ארגון פ.פ.או. למלחמת אחים ויתכן וחברו כאן יחד כמה גורמים.
אחרי מספר ימי היעדרות חזרתי מתוסכלת, עיפה ונטולת שינה למה שקראו אז הביתה. אתי חברי לייבקה. שפעל אז בכל שלבי המאורעות. אמי לא טרחה אפילו לשאול למקום היותנו ולמעשנו. היא שמעה וידעה בוודאות ורחשה לנו בוז על שסכנו את הגטו ובסוף לא העזנו. היא לא אחת זילזלה ובזה בקול רם להשקפותי ולשכמותי. אמי ראתה באידאליסטים אנשים שטרם בגרו או פוחזים, ומשום כך ראתה סכנה במעשינו.
לא ניסיתי להצדיק או להסביר, מה עוד ולא הייתי שלמה עם עצמי ודרכי, כמוני חברי ארגון רבים, עת התפקחנו ביום המחרת. הרחוב נרגע לעת קצרה, לכאורה חזר הכל למקומו. נותר רק היגון, השכול, המועקה והעצב המשתק. נעלמה תחושת הלחץ של אלימות הרחוב ואחריות לאומית לפרוץ מלחמת אחים, שתחת השפעתה פעלנו ושאין לתאר חומרתה ממרחק של זמן.
אחרי מות המפקד ויטנברג, לא חזרו עוד הדברים להיות כתמול שלשום. היינו חשופים לעיני כל כתוצאה מהמאורעות האחרונים. כל ילד ברחוב ידע להצביע על לוחמינו שרק אתמול עמדו חשופים במאבק אכזר, מגונים ומותקפים. משטרת הגטו הגבירה את המעקב והתחקתה אחרי כל מעשי כל אחד מאלה שהתנגשו בהם במאבקים האחרונים.
מפקדי הגטו והמשטרה צברו כוח, יוקרה ובטחון עצמי, אחרי שהצליחו להביא להסגרתם של מפקד הארגון הלוחם ולהטות את אהדת הציבור לצדם. היהודים, חרדים שמא יידרשו לשאת באחריות לקיומינו ומעשינו, שיתפו פעולה עם המשטרה. היו מוכנים לדווח להם על כל תנועה שנראתה חשודה בעיניהם. הציבור החרד ומוסת בגטו, נהיה חשדן, עויין ומוכן לכל מסירה. פעולת הארגון הלוחם נעשתה קשה שבעתיים ומסוכנת.
בין הלוחמים פשטה רוח נכאים, דכאון וחוסר אמונה שיהיה בכוחנו לבצע את המשימה שהטלנו על עצמנו בבוא חיסול הגטו, שנראה עכשיו מוחשי וקרב. גברו ניגודי הדעות בין חברי הפ.פ.או בדבר הלוחמה בתוך הגטו, אז העברתה ליער.
מה עוד, ונדרשנו לצאת ליער ע"י המפקדה הפרטיזנית הארצית, שהיו זקוקים גם לתוספת כוח ביערות נרוץ', בהם התרכזו באותה עת קבוצות פרטיזנים. חברי המפלגה הקומוניסטית ואנשי המטה מתוכם, ראו חובה לקבל מרות ולציית להוראות מוסדותיהם. קרצה לחלק מהלוחמים המחשבה שביער יש אפשרות רבה יותר לשרוד בחיים, כאשר ימי הגטו נראו ספורים, ההשמדה ודאית ואפשרות הקרב מוטלת בספק.
הוצאת קבוצה לפרטיזנים:
בפני מטה פ.פ.או עמדה באותה עת בעיה מיידית קשה, הקשורה בסכנת חיי הלוחמים, כאשר רובם חשופים היו ומצויים תחת מעקב משטרת הגטו.חברי המחתרת עלולים היו כל רגע להיות נדרשים להסגרה ע"י הגסטאפו.
המטה החליט באופן דחוף, להוציא פלוגה ליער, מבכירי הלוחמים שצפוייה הייתה להם סכנה, מצויידים במיטב הנשק והתחמושת שעמדו באותה עת לרשות הארגון. היעד היה יערות נרוץ', מהם הייתה דרישה לשלוח לוחמים, שם אמורים היו ליצור בסיס לקליטת יתר הלוחמים אם וכאשר יגיעו. אחרי הכנות קצרות ופעולות הטעיה לגבי משטרת הגיטו והאוכלוסייה, עזבה ב-24 באוגוסט פלוגה בת 21 לוחמים, בראשה עמד יוסף גלזמן.
הקרב:
לא היינו שוב אותו כוח כבעבר, אך נשארה עדיין קבוצה אידאית שלא הייתה מוכנה נפשית לזנוח את רעיון המערכה בגיטו, שמא בכל זאת יווצר מצב נוכח חיסולו הקרב של הגיטו, שיאפשר לפקוח את עיני היהודים בגיטו ולהטותם למרד בעקבותיו. הייתי אכולת תסכול לגבי ההחלטה לצאת ליער ונשארתי עם האחרונים בגיטו . תרמו לכך גם רגשות אחריות לגבי אמי. אמי עדיין לא זנחה את אמונתה באפשרות להעביר את הזמן הקשה שנותר במחבוא בעיר ואני הייתי להם לאבן-נגף. היציאה ליער וזניחתם נראתה בעיני פשיטת רגל מוסרית , בפניה התגוננתי בכל מאודי.
הארגון הלוחם לא הספיק עדיין להסתגל למצב בו קבוצת חברים בעלת משקל סגולי מיוחד עזב אותנו לפרטיזנים, וכבר למחרת הגיעתנו הידיעה שהפלוגה עלתה על מארב שטמנו להם הגרמנים לא הרחק מווילנה. מבין העשרים ואחד נפלו בקרב באותו מארב תשעה לוחמים. היתר הגיעו ליערות נרוץ' אחרי ימים ולילות ארוכים של תלאות, קרבות והתנגשויות עם כוחות גרמנים.
הידיעה שנתקבלה בגיטו אמרה, שהייתה זו מסירה של משתף הפעולה, מפקד המשטרה היהודית דסלר. מייד באותו יום, הגיעו לגיטו אנשי הגסטאפו ופקדו על המשטרה לאסור את כל בני המשפחה של הקבוצה שיצאה יום לפני כן לפרטיזנים. הם מצאו רשימה מדוייקת של שמות המשפחה ודרשו לקבל לידיהם את כל בני המשפחות, אף שהיו ביניהם בני משפחה פיקטיביים. למעלה משלושים איש נאסרו ע"י המשטרה היהודית ועוד באותו יום הוצאו להורג בפונאר ע"י אנשי הגסטאפו.
האבל בגטו על הרבים שנפלו ועל בני המשפחה שנרצחו באותה יממה היה כללי ומהמם. המשטרה ניצלה יפה את האווירה העוינת והגבירה את ההסתה נגד הארגון הלוחם כאחראי במות הנרצחים, ביניהם 5 מנהלי עבודה שתחת אחריותם עבדו הלוחמים שיצאו לפרטיזנים.
הענישה על האחריות הקולטיבית קיבלה עכשיו משמעות חריפה ומוחשית בשטח. היהודים שבסיס אמונתם הלך ונשמט מתחת רגליהם בהיותם בתוך תהליך מואץ של חיסול הגטו, נאחזו בקש שהושיט להם מפקד הגטו, על מנת להציל את שארית התקוה. הריגול וההלשנה הפכו לחובה ורבים מלאוה בנפש חפצה.
חיסול גטו ורשה ובעקבותיו המרד, תרמו להתעוררות של אהדה למאבק בין הצעירים. ארגון פ.פ.או. קלט אז לתוכו חברים, שלא ראו את העיקר במאבק בתוך הגטו.
רוח הלוחמים הושפעה לא מעט מהאווירה שאפפה את האוכלוסיה הצעירה בכללה. אלה דיברו על רכישת נשק, על יציאה ליערות, העברת בסיס המאבק מחוץ לגטו. חדירת רוחות אלה לתוך הארגון הגבירה את האמביבלנטיות לגבי מטרותיו.
פ.פ.או היה ארגון אידיאי בעל אמות מידה מוסריות יחידות במינן בגטו. באותה עת התקיימו גם קבוצות נוספות, שאף הן דגלו בהתנגדות. דרכן הייתה פשוטה ומובנת יותר. לא היו להם התלבטויות בחירה בין המאבק על החיים והכבוד הלאומי בתוך הגטו או מחוצה לו. ההישרדות הייתה להם למטרה מרכזית, אם גם היה לשם כך צורך לאחוז בנשק, הרי היו נכונים. לנוער המצוי בגטו הייתה זו מחשבה ודרך פעולה פשוטה, מובנת ומובילה לייעד מוגדר ובטוח יחסית.
אחרי נסיונות חוזרים לפתות את היהודים להתייצב מרצונם לנסיעה למחנות באסטוניה, לא הצליחו מוסדות הגטו לספק את מספר "המתנדבים" שדרשו הגרמנים. אנשי הגסטאפו עצמם לקחו את העניינים לידיים. בבוקר השכם הקיפו את הגטו כוחות מוגברים של חיילים ליטאים ואסטוניים. חלקם פרצו לתוך הגטו וחטפו את כל מי שנקרה בדרכם.
לא התייחסו לאישורים ממקומות עבודה, משום שהמגמה הייתה לחטוף רבים ככל האפשר. על יד השער עצרו קבוצות יהודים שהיו בדרכם לעבודה והובילום לתחנת הרכבת. אותו דבר עשו באותו יום במספר מקומות עבודה בעיר: סגרו על הקבוצות בכוחות צבא, עוד לפני שהספיקו להבין מה אמור להתרחש. את כולם הובילו לתחנת הרכבת והסיעום ישר ל"יעדם". באחד מפרברי וילנה עבדו בשדה תעופה יהודים במשך השנתיים של קיום הגטו. באותו יום של הטיפות, הובא צבא רב לשדה התעופה עם בוקר, הקיפו את הקבוצה לפני שהספיקו להתפזר כל אחד לעבודתו וצוו על היהודים ללכת בעקבותם. נשמעו מייד קריאות ליהודים להתנגד, להימלט לכל עבר, לא לתת אמון בהבטחות משום שמובילים את כולם להשמדה, לפונאר. ההיענות לקריאה הייתה מיידית והיהודים הסתערו בידיים ריקות על חגורת החיילים, על מנת לפרוץ להם דרך לבריחה. הגרמנים אמנם הופתעו, אולם פתחו מייד באש חזקה והפילו חללים רבים. חלק מהבורחים מצאו להם מחבוא בעיר, אחרים שוטטו במשך שעות בלי למצוא להם מקום מקלט, חזרו לגיטו ונעצרו ע"י החיילים בשער והובלו מייד לרכבת. אחרים שהגיעו לשער הגיטו עם ערב, בלית ברירה מסרו את עצמם לידי המשטרה היהודית, בהאמנים שלא יסגירו אותם. הפקודה באותו יום הייתה לאסוף את כל מי שיימצא ולשלוח לאסטוניה. השוטרים היהודים ניסו לשכנע את הנתפסים שאין הם אלא מובילים לעבודה לאסטוניה. רבים לא שוכנעו ונכנסו למאבק עם השוטרים. בתוך המהומה הצליחו אי אלה לחמוק מידיהם ולהיעלם בסימטאות הגיטו.
היה זה מקרה ראשון של ניסיון קיבוצי להתנגד בכוח למשלוחים, שהוכתר בהצלחה יחסית, אם כי עשרות הרוגים נותרו באותו יום בשדה התעופה.
גם ימים לאחר מכן, המשיכו הגרמנים לאסוף יהודים ולהובילם לאסטוניה. קבוצות ובודדים המשיכו לצאת גם לפרטיזנים.
עבדתי באותם ימים במנסרה עם יהודים, לא הרחק מווילנה. כרגיל, יצאנו בקבוצה לא גדולה עם בוקר בליווי מנהל המנסרה הגרמני שנהג לבוא ולקבל אותנו לעבודה בשער הגיטו. באותו בוקר של חטיפת יהודים לאסטוניה, הגיע הגרמני כרגיל לשער. עברו השני של השער המה אנשי גסטאפו, ליטאים ואסטונים. בעת שעברנו את השער התנפלו עלינו החיילים האסטונים. צופפונו והצעידו אותנו בחיפזון, כנראה על מנת למנוע בריחות. לפנינו וגם אחרינו עשו ביהודים את אותו הדבר. ידענו מייד שאנו מובילים לרכבת. כל אחד מאתנו ניסה לחמוק מידיהם. אחרי שני ניסיונות שכשלו והחזירוני לטור, עלה בידי לעלות על המדרכה בקרבת מקום ביתי לשעבר. תלשתי משמלתי את הטלאי הצהוב, העמדתי פנים והתערבתי בין עוברים ושבים. סייע בידי לבושי, ששמרתי עליו תמיד שיהא מסודר ככל האפשר, מטופח ולא ימשוך תשומת לב. ניסיתי את ידית שער ביתי, היה נעול. המשכתי בדרכי שלא היה לה נדמה לי סוף באותו יום. עברתי ברחובות שידעתים לשעבר ולא פגשתי נפש מוכרת. דימיתי שרבים מסתכלים אחרי. עשיתי את דרכי מספר פעמים באותו מסלול עד הערב בראותי חיילים על יד שער הגיטו התרחקתי מהמקום. הבדידות, הניכור והערב הכריעוני, ניסתי מזלי שנית והצלחתי. על ידי השער הורגשה הרפייה. השתלבתי בקבוצת עובדים חוזרת ונכנסתי לגטו ללא בעיות הדבר הפתיעני.
חטיפת אחי
בניגוד לשעות היום היו באותה עת על יד השער שוטרים בודדים בלבד החיים בחוץ זרמו כרגיל. מעברו השני שרר מתח רב. עדת בני אדם דווייה וחרדה צבאה על השער. ציפו עדיין לבאים המעטים, שאלו את כל אחד מהחוזרים אם שמעו או ראו את החסרים. היו אלה משפחות החטופים באותו יום. ביניהם הייתה גם אמי. היא דאגה ואני זוכרת שהופתעה, אף על פי שציפתה לי. מסיפורה נודע לי שביכתה באותו יום את אבדן אח ואותי. אחי נחטף ביום ההוא ולא חזר עוד לעולם והוא עדיין בן עשרים. הידיעה היחידה על דרך מותו הגיעתני אחרי שובי מהפרטיזנים, עם שחרור וילנה ע''י הצבא האדום.
בניגוד לשעות היום היו באותה עת על יד השער שוטרים בודדים בלבד החיים בחוץ זרמו כרגיל. מעברו השני שרר מתח רב. עדת בני אדם דווייה וחרדה צבאה על השער. ציפו עדיין לבאים המעטים, שאלו את כל אחד מהחוזרים אם שמעו או ראו את החסרים. היו אלה משפחות החטופים באותו יום. ביניהם הייתה גם אמי. היא דאגה ואני זוכרת שהופתעה, אף על פי שציפתה לי. מסיפורה נודע לי שביכתה באותו יום את אבדן אח ואותי. אחי נחטף ביום ההוא ולא חזר עוד לעולם והוא עדיין בן עשרים. הידיעה היחידה על דרך מותו הגיעתני אחרי שובי מהפרטיזנים, עם שחרור וילנה ע''י הצבא האדום.
אחי עבד באחד ממקומות העבודה בתוך הגיטו שסידרה לו אמי במאמצים רבים. היא האמינה שהעבודה בגיטו תסכן אותו פחות. באותו בוקר יצא כרגיל לעבודתו, כאשר חיילים אסטו נים חסמו בפניו ובפני אחרים את הדרך. לא הקשיבו להסברים, לא התייחסו לאישורים ממקומות העבודה. חטפו את כל מי שניקרה בדרכן ואחרי שאספו כמה עשרות יהודים, הוציאום בחיפזון מהגיטו. מכרה שנוכחה במקום, מיהרה להודיע על כך לאמי. אחי הוצא מהגיטו בטרם הספיקה אמי להגיע למקום. כל האמצעים לאתרו לא עלו הפעם יפה. לאן הובל באותם ימים לא ידענו. אמי לא נרגעה עד יומה האחרון. היא לא האמינה שיהיה בכוחותיו לשרוד, אם גם הובל למחנה עבודה. היא לא נמנעה מלהאשימני בגורלו. יש להודות שראתה מראש את הנולד. הידיעה היחידה שקיבלתי על גורלו של אחי הייתה מפי אדם שחזר אחרי השחרור ממחנה עבודה באסטוניה, בה שהה יחד עם אחי במשך תקופה קצרה. אחי לא עמד בתנאי המחנה והעבודה הקשה שהטילו עליו, ירד מכוחותיו, הפך למה שכינו בשפת המחנות למוזלמן וחוסל בשלב מוקדם של שהייתו במחנה.
המשלוחים לאסטוניה לא ירדו ימים רבים מהפרק. הגרמנים המשיכו לטעון שהיהודים נחוצים להם שם לעבודה ומוסדות הגיטו חיזקו את טיעונם זה. ואמנם הפעם נשלחו רובם למחנות עבודה. דרך המשלוחים נעשתה הפעם בצורה ממוסדת וברובה בידי שלטונות הגיטו: נוהל רישום מוקדם, שלחו הודעות, השפיעו על האנשים בדברי "נועם" מוסווים באיומים. הגיעו דרישות שלום ומכתבים מיהודים שנחטפו מהרחובות וממקומות עבודתם בשלבים מוקדמים יותר, מתוכם השתמע שהתנאים ועבודתם במחנות סבירים והפצירו בבני משפחותיהם להצטרף אליהם. לא מעטים הסכימו מרצונם,
במיוחד נשות החטופים. אחרים, תוך שיקול שאולי מובטחת להם הפעם עבודה, קיום וגם סיכוי להיוותר בחיים, בזמן שלנותרים בגיטו צפויה הייתה רק כליה. הגרמנים, כמו כן שלטונות הגיטו עשו כמיטב יכולתם על מנת לחזק תחושה זו. עד סוף אוגוסט 1943 המשיך זרם קטן של יוצאים לאסטוניה "מרצון", למרות הכול לא היה בכך די. שלטונות הגיטו לא הצליחו להגביר את זרם היוצאים ולמלא רצונם של הגרמנים.
בראשון לספטמבר 1943 עם הנץ השחר, מצאנו עצמנו בגיטו מוקפים צבא גרמנים רב. כל מבואותיו נסגרו. איש לא הורשה באותו יום לצאת לעבודה. לתוך הגיטו חדרו מאות חיילים ליטאים ואסטונים. פטרולים הוצבו בקרנות הרחובות, אחרים פשטו מבית לבית. המשטרה היהודית קיבלה פקודה לסייע בידי החיילים להוציא את כולם ממחבואים.
נפילת הבטליון השני:
הידיעה על הפעולה פשטה בגיטו כהרף עין. רוב היהודים נעלמו מייד מעל פני השטח למחבואים שהכינו מראש. אחרים מצאו עצמם כלואים במלכודות. לוחמי פ.פ.או. נקראו מייד ע"י המטה להתגייס ולהתייצב במקומות המיועדים לכך, בהתאם לתכנית קרב ערוכה מראש. על הקירות הודבקו כרוזים שקראו לאוכלוסייה להתנגד, לא ללכת: לצאת מהמחבואים, להצטייד בכל הבא ליד ועשוי לשמש נשק. כל אחד נקרא להתגונן במקום בו תשיג אותו יד הקלגסים. בקיצור, להצטרף למאבק מזויין על החיים, על הכבוד הלאומי ולנקום את דם הנרצחים.
לא זכור לי שהמונים נענו לקריאתנו. עם זאת, ניסו בודדים וגם קבוצות צעירים להטות שכם. בחלקם מצאו קשר אל לוחמי פ.פ.או. והגיעו למקומות ריכוז הלוחמים. אחרים ויתרו אחרי שלא קבלו הנחיות חד משמעיות כיצד, מתי ואיפה יקיימו את הקרב. האמת היא שפ.פ.או. לא עשתה די על מנת להלהיב נוספים, משום שגם לנו לא הייתה תשובה חד משמעית והעתיד להתרחש יעיד על כך.
עמדת גיוס הבטליון השני, שחברי ואנוכי היינו מלוחמיו, נמצאה רק במרחק שתי סמטאות מביתנו. ברחובות לא נראה איש, פרט לחיילים ושטרים יהודים ששוטטו והפצירו ביהודים לצאת ממחבואיהם ולנסוע למחנות העבודה באסטוניה. הגענו למקום גיוסנו המיועד במעברים בין בתים ומצאנו כבר במקום את רוב הלוחמים, כמאה במספר. החצר הייתה צרה להכיל את כולנו, היינו נטולי כל נשק, שאמור היה להגיע ע"י חוליה מיוחדת ממקום סתר. עוד בטרם התארגנו וקבלנו הנחיות כיצד לפעול, מצאנו את עצמנו מוקפים חיילים מצויידים בנשק אוטומטי כאשר לועיהם מופנים אלינו.
צווינו ע"י החיילים להסתדר בטור עורפי, לצאת מהחצר וללכת בעקבותיהם. ניסינו להתנגד, אך לא היה לכך כל סיכוי, בידיים ריקות ולכודים בצפיפות במקום צר. החיילים פעלו במהירות. כל תקוותנו הייתה שבמשך הצעידה לעבר השער תגיע הפקודה, הנשק, או כל עזרה על מנת לחלצנו. הדבר לא קרה. מפקד הבטליון שהיה בינינו נתן הוראה להתפזר ולברוח ככל שנצליח. ניצלתי הזדמנות אחרונה בקרבת השער דרכו הוצאו הלוחמים, בתוכם ידידי, חברי לתא, ליחידה ולקבוצה בתנועה. לא נורתה ירייה ורוב אנשי הבטליון השני חלק נכבד מלוחמי פ.פ.או. באותה עת הוצאו ללא קרב והובלו עם יהודי וילנה האחרים לאסטוניה.היה זה כשלון נוסף שנחת על הארגון הלוחם והחליש מיידית את כוח עמידתנו. אינני זוכרת היום את הדרך בה הגעתי למקום ריכוז יתרת הכוח הלוחם. פגשתי בו חברים נוספים מהבטליון השני שהצליחו להתחמק ולהגיע לעמדות. הידיעה על שביית הבטליון השני הכתה את כולם בתדהמה. לא הייתה שהות אלא להתרכז ולהמשיך בעשייה. קבלנו הוראה להישאר במקום ולחכות לפקודות. בידי חלק ניכר מהלוחמים היה באותו שלב כבר נשק. היתר בתהליך של חלוקה.
כל כוח הלוחמים שנותר בגטו התרכז, לפי פקודת המטה ברחוב אחד במספר עמדות, במרחק בנין או שניים בין עמדה לעמדה. כאן אמורה הייתה להתחולל המערכה.
העמדה בסטרשונה:
העמדה הקדמית עליה פיקד איליה ובה כוח איכותי ניכר, אמורה הייתה לפתוח באש ראשונה, אחרי כניסת הגרמנים לעומק הרחוב, כך שהעמדות סוגרות עליהם. בעקבותם חייבים היו לפתוח באש משתי עמדות חיפוי על מקום ריכוז הלוחמים הנותרים ומטה הקרב. שתי עמדות אלה ממקומות היו אחרי העמדה הקדמית. הרחוב היה ריק מאדם, פרט לקבוצת חיילים אסטונים שהופקדו על קרן הרחוב, ממנו הייתה להם תצפית נוחה על הנעשה בתוכו. מדי פעם נשמעו צעדי יחידים בתפקיד. האוויר היה רווי מתח רב וגם חרדה לבאות. המידע זרם טיפין-טיפין מידי אנשינו במשטרה ובמוסדות הגטו. הציפייה ארכה שעות, דומה לא היה לה קץ.
רק אחרי הצהריים חדרה קבוצת חיילים גרמנים חמושים לרחוב והתקדמה לעבר הבית בו שכנה העמדה הקדמית. הלוחמים היו דרוכים לקראת בואם. איליה, אמנם בטרם עת, נתן את האות ופתח ראשון באש. בעקבותיו נשמעו מספר יריות והתפוצצויות רימונים. הגרמנים השיבו אש יעילה לעבר מקורות הירי ואיליה מפקד העמדה הקדמית נפל במקום. מספר לוחמים נפצעו. האש השתתקה, לא היה לה המשך. הגרמנים עזבו את הרחוב. אומרים שלקחו עמם פצועים. הלוחמים פינו את גופתו של איליה ואת הפצועים. רובם נסוגו למקום בו היו מרוכזים הלוחמים ומטה הקרב. מייד נשמעו מספר התפוצצויות אדירות: הגרמנים פוצצו את הבניין בו שכנה העמדה הקדמית ומספר בניינים נוספים.
שעות היינו שרויים בצפייה לבאות ובאבל על החללים והפצועים. הגיעה ידיעה שהגרמנים עזבו את הגטו, הוציאו את החיילים האסטונים והשאירו רק את החיילים המקיפים את הגטו. את המשך הפעולה לצורך הובלת היהודים לאסטוניה השאירו בידי מועצת הגטו ובידי המשטרה היהודית, כנראה על מנת למנוע התפתחויות דרמטיות בגטו.
המשטרה היהודית נטלה את העניינים בידיים והפעם היו לכך תוצאות לא מבוטלות. הציבור החרד לבאות החל ללכת. קרוב למחצית האוכלוסייה באותה עת, כשבעת אלפים יהודים עזבו באותם ימים את הגטו ונסעו למחנות העבודה באסטוניה. אומרים שהייתה זו התערבות מפקד הגטו גינס, שהבטיח לספק לגסטאפו את מספר היהודים שבקשו, אם יעזבו החיילים הגרמנים את הגטו וירגיעו את הרוחות. הוא אומנם הצליח לפרק את הפתיל מחומר הנפץ שהיה טעון בכוח לוחם מגוייס בתוך אוכלוסייה נרדפת, סוערת, ע"י שביטל את מצב החרום. בכך הוריד את המתח ונטרל אותנו, הארגון הלוחם, בהשאירנו ללא עורף באוכלוסייה.
בהופעה מחודשת בפני היהודים הנותרים בגטו, הסביר גינס את המצב שלדעתו ניתן היה עדיין לארגן את החיים בגטו מחדש. השתרר שקט יחסי. יהודים לא עבדו בעיר, פרט למספר בלוקים בהם חיו ועבדו אנשי מקצוע יהודים שתפרו מדי צבא ופרוות לגרמנים, ובאחרים, אנשי מוסך שטיפלו ברכב צבאי. מצבם נראה היה איתן באותו זמן ורבים מיהודי הגטו שאפו להצטרף אליהם בכל דרך אפשרית. למעשה, חוסלו יהודי בלוקים אלה אחרונים. חודשים רבים אחרי חיסול הגטו וצאתנו לפרטיזנים, היוו בלוקים אלה בסיס לשם הגיעו קשרינו מהיער והוציאו קבוצות יהודים שהתארגנו לצאת לפרטיזנים.
למרות ההרפייה והשקט שהשתרר לכאורה, איש לא האמין שקיומו של הגטו יימשך. הכל הצביע על תהליך חיסול שנמצא בעיצומו. בכל זאת הוצב סימן שאלה גדול שאיש לא ידע להשיב עליו באופן חד משמעי: האם מובלים היהודים לאסטוניה לשם עבודה ומה הסיכונים לשרוד בחיים?
לגסטאפו היה ידוע מעבר לכל ספק, על קיומו של הארגון הלוחם בגטו וקיימת סברה שהייתה זו עצתו של משתף הפעולה מפקד המשטרה דסלר, לשנות את השיטה: במתינות ובעזרת מוסדות הגיטו לבודד ולנטרל את הארגון מהאוכלוסייה וע"י כך להוציא לפועל את תכניתם ללא מהומה וקרבנות מצידם. גם הידיעות שהגיעו באותה עת מהחזית המזרחית. עוררו גל של תקוות. אף על פי שהקרבות בחזית מזרחה לנו ארכו עוד קרוב לשנה עד אשר הגיעו לווילנה, נראתה הגאולה קרובה. היהודים ניסו כל אחד על פי יכולתו "להתחכם" עם המוות ו"להערים" על הגרמנים.
הגרמנים השיגו את מבוקשם והיהודים הכשרים לעבודה הגבירו את קצב יציאתם לאסטוניה, כמעט מתוך "בחירה". לנו אבד הסיכוי לזכות בתמיכתם, אחרנו את המועד. נוכח חוסר הסיכוי החליט המטה להוצאי את כל הלוחמים לפרטיזנים. מפקד הארגון מסר ללוחמים את החלטת המטה ואת השיקולים שהכריעו לקבלתם. היה זה חוסר הסיכוי לגרום להתנגדות המונית בתנאי ניכור ובידוד, כאשר אוכלוסייתו הכשרה לעבודה של הגיטו יוצאת למחנות באסטוניה מתוך "הסכמה". רוב הלוחמים קיבלו בשביעות רצון את ההכרעה, מה עוד וזו הייתה ברובה פועל יוצא של הלך הרוחות שקנה לו תומכים בפ.פ.או., כתוצאה ממספר גורמים יחדיו ותוארו לעיל.
עדיין נותרו קבוצת לוחמים שראתה בנטישת הגיטו באותו שלב פשיטת רגל אידיאולוגית וחתרה להיות בין אחרוני העוזבים, שמא ישתנה המצב כל עוד נשארו יהודים בגיטו. החלטתי הייתה נחושה להיות בין האחרונים, אף שהתוצאה הסופית לא הייתה כפי שקיוויתי לה.
מכל משפחתי נשארה לי אמי בלבד. אמי חשה במורת רוחי וקיוותה שתצליח להניעני מ"מאוויי הילדותיים", כפי שהשמיעה זאת באוזני, אחרי שאיווכח שאין כל סיכוי להגשימם. בחששותיה לחיי ובראותה בהשקפתי יצר הרס עצמי,
לא ראתה טעם לחייה לאחר שאבדה לנו כל המשפחה. היא ידעה לאורך כל דרכה לוותר על צרכיה לטובת יקיריה, שהחזק ביניהם היה ייצר החיים.
מטה פ.פ.או הוציא באותם ימים בדחיפות קבוצות לפרטיזנים. היות והגטו היה סגור, שמור היטב ויהודים מעטים מאד המשיכו לצאת ממנו העירה לעבודה, התעורר קושי בהוצאת הלוחמים והנשק מהגטו. הקבוצות נאלצו לצאת דרך עליות גג ומרתפים סמויים, לעבור את העיר בסכנת נפשות ולהגיע לבית הקברות היהודי בפרבר העיר, על מנת להצטייד בנשק שהובא לשם מהגטו קודם לכן בעגלות שהובילו גוויות והוטמן ע"י "קברנים" מלוחמי פ.פ.או.
תוך תקופה קצרה מאוד יצאו את הגיטו עשרות לוחמים ליערות נרוץ', משם עדיין התקבלו ידיעות מעודדות, על אפשרות להקים בהם בסיס פרטיזנים ללוחמינו.
באמצע ספטמבר 1943, סמוך מאוד ליציאת קבוצות הלוחמים לפרטיזנים, נקרא מפקד הגיטו גינס לגיסטאפו והוצא להורג במקום.
הייתה זו מהלומה ליהודים בגיטו, שאיש לא ציפה לה. רובנו חשבנו ששרותיו הרבים, ידידיו וקשריו הטובים בין הקצונה הגבוהה הליטאית. שהיה אחד מהם, יעמדו לו גם בעת צרה. פשטו שמועות שהגסטאפו האשימוהו במתן סיוע ללוחמים לצאת לפרטיזנים. החשד נפל על מפקד המשטרה דסלר, שציפה לשאת חן בעיני אדוניו - אנשי הגסטאפו.
גם ימיו של דסלר לא ארכו. הוא עזב את הגיטו למחבוא למספר ימים מאוחר יותר, מחשש פן צפוי לו סוף דומה. ואמנם השיגוהו ידי הגסטאפו והוציאוהו להורג מאוחר יותר.
רבים מבין שרידי יהודי וילנה נוטים להאמין עד היום שכוונותיו של מפקד הגיטו גינס היו טובות, שלא ניצל את אפשרויותיו הרבות להציל את חייו וזאת מתוך דבקות במטרה, להציל ככל שניתן שארית - פליטה של יהודי הגיטו. בדרכו עמד לו כשטן, משתף הפעולה המשטרה דסלר.
הגיטו נותר ללא מנהיגיו המסורתיים להם התרגלו לציית, אם אפילו לא תמיד "באהבה", בהם נתנו מבטחם שישכילו לנווט את האנייה הרעועה בים הסוער ולהביאה לחוף מבטחים.
סילוק השניים גרם למהפך ואנדרלמוסיה בין היהודים. היהודים ראו בכך אות שהסוף ודאי וקרוב. גם אנשי משטרת הגיטו איבדו ביטחונם ששרותיהם הטובים את הגרמנים יעמדו להם בזמן החיסול הגיטו. היה זה שבוע לפני חיסולו הסופי. לאיש לא הייתה עוד אמונה, האשליות נמוגו כלא היו. נותרה רק אימה וחרדה, והפעם אחזה גם בבוטחים עצמם. לא הורגשה עוד יד מכוונת, נעלמה כל מרות וסמכות. השוטרים אף הם נעלמו מהרחובות וכל אחד ביקש דרך להציל את נפשו ובני משפחתו. איש לא ניסה להכחיש שהפעם זה חיסול הגיטו. שליט הגיטו, מפקד הגסטאפו, הודיע שאין יותר צורך ביהודים בווילנה, ומשום כך יוסעו לאסטוניה ולגיטאות אחרים. שם זקוקים לעבודתם. היהודים כמובן לא האמינו, מה עוד ונותרו בגיטו על פי רוב נשים, ילדים, זקנים וחולים. ברחובות הגיטו התרוצצו חיילים ליטאים, אסטונים וגרמנים ועשו סדרים כדרכם. הפצירו ביהודים לארוז חפצים ולצאת לרחוב. ואמנם התמלא הרחוב יהודים גוררים את צרורותיהם ומתרכזים לא הרחק משער הגיטו. אלה שהחליטו לא לתת אמון בהבטחות הגרמנים והכינו לעצמם מקומות סתר, ירדו למחבואים. ברחוב נותרו אלה שטרם החליטו לצאת לאסטוניה, אך גם לא נותרה להם ברירה. הם היו לכודים בגיטו. אלה ציפו לעצה, הדרכה, או כל אשליה שתוצא להם ויוכלו לאחוז בה.
זו הייתה שעת-כושר אחרונה לארגון הלוחם לצאת לרחוב ולהורות לנבוכים את הדרך למאבק. לוחמי פ.פ.או. נקראו על ידי המטה להתגייס, להיות נכונים. הפעילות בשטח הצביעה על כוונות לארגן את המאבק. בעצם היינו מגויסים בלאו-הכי באופן בלתי פוסק. איש מאיתנו לא חזר לביתו על מנת להישאר. אנשי המטה ישבו בדיונים ממושכים ואנו הלוחמים, ציפינו להוראות. הייתי סרה לדקה קלה לוודא את שלום אמי. היות ולא היו בפי תשובות לשאלותיה שהיו בהחלט ענייניות, הייתי מסתלקת וחוזרת למקום בו רבצנו, שם התנהל דיון בלתי פוסק וויכוח מקביל על הנושאים שדנו במטה.