רעיון המרדעוד בדצמבר 1941 התכנסו שרידי ההנהגה של תנועת השומר הצעיר בגטו. עדיין בקושי חלפו ארבעה חודשים לקיום
הגיטו, ובאותו פרק זמן "נעלמו" קרוב לעשרים אלף יהודים מווילנה. הדיון נסוב על המצב בגיטו ועל חיפוש דרך ועצה. לא הייתי באותו מעמד, גם מפאת גילי. תוכן הדברים הידועים לי משיחות וקריאה במסמכים, הרבה מאוחר מכן. החלטותיו של הכנס הובאו לידיעתנו קרוב מאוד להיערכו, ע"י שגוייסנו לשורות הארגון הלוחם שהוקם בעיקבותיו.
אחרי שסקרו בכנס את המצב בגיטו וילנה ובערי פולין אחרות, השמיעו חברים דעות בדבר דרכי פעולה. בין היתר, בזכות הצורך לשמור על העתודה החלוצית, להעבירה מחוץ לגיטו ולגיטאות בערי פולין אחרות, שהחיים באותו שלב נראו בהן בטוחים יותר. בלטו הדעות בדבר החובה להיות חברי התנועה חלוץ הכוח המאורגן של הציבור בגיטו ובתור כזה. עליו להישאר ולפעול בתוכו, להיות שותף לגורלו ודרכו. הרחיק לכת אבא קובנר, שזו הפעם הראשונה הרחיב את שדה ראיית ההתרחשויות והגדיר את המצב כראשיתה של הכחדה לאומית נרחבת, מתוכננת ומחושבת, שמדובר לא ביהדות וילנה בלבד, אלא שתלך ותקיף את יתר הגיטאות. הוא הגדיר את החלפת המקום כמנוס ואשליה, אם כי תיתכן הצלת צעירים מעטים, אין זו דרך להמוני היהודים ובתוכם ילדים, זקנים וחלשים. ההשמדה עלולה להשיג את הבורחים בכל מקום, כאשר מנותקים מקהלם, ללא שורשים, חלשים ושבורים ברוחם ומשום כך בלתי מוכנים. לפי דבריו של אבא הפתרון איננו בהצלת המעטים, אלא בצורך להיערך במאורגן במקום, בתוך הקהל היהודי ובראשו, לצורך התגוננות מזויינת רחבת ממדים ובראש המונים במאבק על החיים והכבוד הלאומי. להביא את הרעיון למודעות הנוער, לפעול בתוכו ולגייסו להתנגדות פעילה בנשק. אבא הדגיש את הצורך לראות את המציאות נכוחה, בדעה צלולה ובמלוא החושים – לחיות לאור מטרת המרד. לשם כך יש לנפץ את כל האשליות, להעלות אמונה בלב בכוחות עצמנו, לטפח גאווה לאומית ושנאת האויב. מאידך, נשמעו דעות בדבר אחריות קולקטיבית שעשויה לגרור הפעלת נשק, כאשר אין ודאות מוחלטת שאמנם עומדים אנו בפני השמדה מוחלטת וסופית של הגיטו. נשמעו טענות שיהודי הגיטו לא יעמדו לצד המורדים, ואולי אפילו יראו בכך את מקור השואה המתרגשת עליו ויאשימונו בתוצאה. למרות התהיות וההיסוסים נפל רעיון המרד על קרקע פורייה, אם כי כולם הסכימו שהאחריות הקולקטיבית תמשיך להיות בעיה קשה, כפי שגם קרה במציאות מאוחר יותר. ואם גם לא יקבלו המוני היהודים את הדרך, אין ללכת כצאן לטבח, ועלינו להתגונן. דברי אבא קובנר נתקבלו בהסכמה נרחבת. עוד בינואר 1942 הובאו רעיונות המרד לאספת חברי התנועה, אבא הקריא את הכרוז שחיבר והופנה לצעירי התנועות הציוניות.הכרוז הועבר גם לתנועות החלוציות בגיטאות אחרים בפולין.
הכרוז כלשונו:
אל נלך כצאן לטבח!
נוער יהודי, אל תתן אמון במוליכים אותך שולל. משמונים אלף היהודים שבירושלים דליטא שרדו אך עשרים אלף. לעינינו קרעו מאתנו את הורינו, אחינו ואחיותינו.- היכן הם מאות היהודים שהובלו לעבודה בידי החוטפים הליטאים?
- היכן הן הנשים והילדים,שהוצאו מאתנו בליל-האימים של הפרובוקציה?
- היכן הם יהודי יום-הכיפורים? והיכן אחינו מגיטו ב'?
- כל אשר הוצא משערי הגיטו לא עוד יחזור. כל דרכיה של הגסטאפו מובילות לפונאר, ופונאר היא מוות.
המהססים! השליכו מעליכם כל אשליה: ילדיכם, נשיכם ובעליכן אינם עוד.
לא מחנה ריכוז הוא פונאר. שם כולם נורו!
היטלר זומם להכחיד את כל יהודי אירופה, נפל גורלם של יהודי ליטא להיות הראשונים בתור.
אל נלך כצאן לטבח!
- אכן חלשים וחסרי מגן אנחנו, אך התשובה היחידה למרצח – התגוננות!
- אחים! טוב ליפול כלוחמים בני-חורין מלחיות בחסד מרצחים.
- נתגונן! נתגונן עד נשימת-אפנו באחרונה!
1 בינואר 1942, וילנה, בגיטו.
ההד לכרוז היה חזק ביותר. רעיון המרד וההתנגדות בנשק נסך בתוכנו רוח חדשה, שינה את כיוון המחשבה. החלה התעוררות גם בין הנוער בגיטו.
חברי התנועה, אלה שנמצאו עד אז מחוץ לחומו הגיטו, נקראו לחזור. האנשים עזבו את מחבואם, מי את המנזר, או כל צורת חיים מוסווית אחרת שנראתה באותה עת כבטוחה יותר, ובאו לגיטו במטרה לארגן את המסגרת להגשמת רעיונות המרד. כל הכוחות והאמצעים גויסו לצורך מטרה אחת ויחידה זו.
בנפשי דמה הרעיון לרכיבי מוצר שעמדו הכן וציפו ליד אמינה שתעצבם.
גם מחוץ לתנועה הורגשה התעוררות, גברו הקריאות להתנגדות.
אם זה לא במקרה, פעלו גם רוב המפלגות והארגונים בגיטו, וכל אחד בנפרד ועל פי דרכו, חשבו שיש לעשות איזה מעשה, למצוא תשובה להשמדה ההמונית. גדל חלקם של המאמינים שתהליך ההכחדה המתבצע לנגד עינינו בשיטתיות, מטרתו השמדה טוטלית. אך עדיין היה עירפול רב במחשבה, כיצד להתמודד עם השאלה. המסקנות לא היו חד-משמעיות. הן היו חלוקות וחילוקי הדיעות. אף הן חצו את כל הארגונים והמסגרות. חלק דגל במאבק מזויין בתוך הגיטו, כאשר חלקו האחר תמך בהעברת המאבק המזויין ליערות, לצורך לוחמה פרוטיזנית.
ואומנם, אחרי משא ומתן התאחדו כאשר נראה היה בעליל ששום הבדלי דיעות פוליטיות לא יכלו להפריד, כאשר הובלנו להשמדה בעוון היותנו יהודים בלבד.
לקראת סוף ינואר 1942 מצאו באי כוח הארגונים את דרכם המשותפת, והתאחדו למען רעיון המרד והקימו יחד את פ.פ.או. – הארגון המאוחד של הפרטיזנים. ואמנם, מחתרת פ.פ.או. בווילנה איגדה בתוכה את אנשי המפלגות מהימין עד לשמאל הקיצוני. השאיפה הייתה להגיע לכל הארגונים, כולל הבונד והמפלגה הקומוניסטית. התאחדנו על הבסיס הצר היחידי של הכנת התגוננות מזויינת על החיים והכבוד הלאומי בתוך הגיטו נוכח חיסולו, אך גם לצורך ביצוע פעולות חבלה מחוץ לגיטו וסיוע לכוחות הלוחמים בחזית ובעורף האויב. התעלמנו מכל שהפריד בינינו בעבר למען מטרה קדושה זו. רעיונות ומטרות הארגון הפיחו אור בתודעתנו. את מקום האין אונים החליפה האמונה, רוח חרות וזקיפות קומה. העשייה למען מטרות המרד, נסכה משמעות לחיינו. לא היה כל סיכוי לנצח את הגרמנים במאבק, בכוחות בלתי שווים כפי שהיו. אך היה בו ניצחון רוח הגבורה על ההתבטלות, ההשפלה והאין אונים.
האמנו, שבבוא יום חיסול הגיטו, אותו חזינו בוודאות, תיווכח אוכלוסייתו באין מוצא ואז נוכל לגייס את הרבים, לעורר אמונה בכוחותינו ולהוליך למאבק מזוין על החיים וכבוד הלאומי. במקום ללכת כצאן לטבח.
על מנת להכשיר את עצמנו ליום פקודה כנ"ל , דחינו מתודעתנו כל אלטרנטיבה. היציאה ליער בהתאם להשקפתנו אמורה הייתה להתבצע רק על ידי מי ששרד כתוצאה מקרב בתוך הגיטו, נוכח חיסולו. בחירה אחרת מראש, עלולה הייתה להחליש את המניע, ליצור דו-ערכיות במחשבה ונחישות הדעת, ובכך עלולה הייתה להרפות את כושר העמידה, מה שהוכיח מאוחר יותר שההנחה הייתה נכונה.
מהרגע שגוייסתי ונשבעתי אמונים לארגון פ.פ.או, היו כל מעשי ומחשבותי נתונים ודרוכים לחישול נפשי ופיזי למשימה שנראתה בעיני קדושה. באותם ימים שמשו לי מופת לוחמי "מצדה". הזדהיתי עם דרכם ובהתנהגותם מצאתי מקבילים במחשבותיי. את ספרו של למדן "המצדה" אימצתי לי כמורה דרך, אותו שמרתי באמתחתי שנים לאחר הינצלי.
פ. פ. או.
רוח דומה אפפה את רוב לוחמי הארגון בתחילתו. כמובן, היו בו גם גוונים שונים. מטרות הארגון גובשו אחרי דיונים וויכוחים בין באי כוח התנועות שהרכיבו את פ.פ.או. לבסוף הייתה זו פשרה פחות קיצונית, בעלת גמישות מחשבה וגם בחירה. עיקר המטרה נשארה החתירה להתנגדות מזויינת ככל האפשר המונית, נוכח ניסיון חיסול היהודים בגיטו, אך גם הצטרפות בפועל לתנועת הפרטיזנים, סיוע לצבא האדום במלחמתו בפולשים הנאצים וביצוע מעשי חבלה.
רוח דומה אפפה את רוב לוחמי הארגון בתחילתו. כמובן, היו בו גם גוונים שונים. מטרות הארגון גובשו אחרי דיונים וויכוחים בין באי כוח התנועות שהרכיבו את פ.פ.או. לבסוף הייתה זו פשרה פחות קיצונית, בעלת גמישות מחשבה וגם בחירה. עיקר המטרה נשארה החתירה להתנגדות מזויינת ככל האפשר המונית, נוכח ניסיון חיסול היהודים בגיטו, אך גם הצטרפות בפועל לתנועת הפרטיזנים, סיוע לצבא האדום במלחמתו בפולשים הנאצים וביצוע מעשי חבלה.
מפקדת הארגון הייתה מורכבת מנציגי המפלגות וארגונים שהרכיבו את פ.פ.או. ובראשה עמד מפקד ראשי. השמירה על הסודיות, אף על פי שהייתה בעייתית בתנאי הגיטו, אמורה הייתה להיות מוחלטת. לשם כך חולקו האנשים ליחידות קטנות, אינטימיות, אשר בתוכן נעשתה הפעילות השוטפת, כולל לימוד הנשק ושימושו. אנשי יחידה אחת לא הכירו את אנשי זולתה, עד אשר נחשפנו לציבור בפעולה טרם זמנה. עד אז גם לא ידעתי את שמות אנשי המפקדה ואת מפקדיה. הכל היה אפוף סודיות וכל התרחשות חידה שגם לא העזנו לפתור. חברי ליחידה, בני גילי ומחוסרי מידע כמוני, היוו את הפורום לתהיות, חילופי מחשבה וליבון בעיות.
שעורי הראשונים בידיעת הנשק והפעלתו התעלו בעיני לרמת פולחן. הנגיעה בו בלבד עוררה התרגשות, התרגול בו היה דומה למלאכת קודש. הימצאותו נסכה בנו ביטחון ואמורה הייתה לגאול אותנו מהעבדות.
בשלב הראשון הוקדשו רוב מאמצינו להשגת הנשק. הייתה זו, באותה עת, החשובה והמסוכנת במשימות. כל מקור להשגתו, אם זה בגנבה או שימוש בכוח - כשרים היו בעינינו. גילויו בידינו סיכן את החיים וגרר אחריו אחריות לחיי הגיטו כולו. ואמנם, היו לבטים קשים בסוגיה, אם רשאים אנו ליטול לידינו את האחריות על חיי הגיטו. למרות שהאמנו בצדקת דרכינו, קשה היה להוכיח אותה, אלא אם וכאשר יתקיים החיסול הסופי. מה עוד, וטענו נגדנו שבמעשינו אנו מקרבים את הקץ וגורמים לתוצאה הנוראה, וכופים אותה על אלה ששוללים את דרכנו. באין מוצא, התגברנו עם הזמן על ההיסוסים, אך לא על הלבטים. גניבת הנשק והברחתו לגיטו הפכו לשגרה. אף שהסכנה לא פחתה.
אחדים מבין חברינו עבדו במחסני תחמושת ונשק של הצבא הגרמני. עם חלוף הזמן נעשו מאמצים להחדיר חברים נוספים. ואמנם, מחסנים אלה היוו מקור ממנו הבריחו חברינו את הנשק. פרט מהגרמנים, אמורים היו להישמר מעינם החשדנית והבולשת של העמיתים – פועלים יהודים שראו בגניבת הנשק גם סכנה לחייהם.
הברחתו של הנשק דרך שער הגיטו הייתה קשורה בסכנה רבה, וסבירות גילויו לא קטנה. החיפושים הדחופים על גופם של החוזרים אחרי יום עבודתם היו מסוכנים ביותר ובכל זאת הצליחו גם להפתיע . הידיעה על חיפוש בכליהם של החוזרים על יד השער הייתה נוחתת בבת אחת עם הופעתם של שליטי הגיטו , קציני הס.ס., לא הייתה אז כל דרך חזרה. הזקיפים הליטאים היו פושטים וממלאים את הרחוב שהוביל אל השער. דקות לפני בואם של טורי היהודים מעבודתם. את האלפים היו מצופפים כעדר, ומקיפים לעיני ציבור נכרי שבא לחזות ולהזין עיניו במראה המשפיל של החיפוש, המכות וההתעללות. מה עוד, שלא התנזרו מהפעולה שוטרי הגיטו היהודים תחת עינם הפקוחה של קציני הס.ס.. חומרת החיפוש תלויה הייתה במצב רוחם ובצורך לספק את תאוות הרשע של הנאצים. אם החליטו לעשות באותו יום "שמח" על ידי השער, מובטחת הייתה להם הצלחה. רובם של היהודים שעבדו מחוץ לגיטו נהגו להבריח על גופם מעט מזון. המעטים שחשו מרחוק בסכנה הצפוייה על ידי השער, השתדלו להשתחרר ממטענם ולפרוק אותו בצידו של הכביש, או בקרן בית, ולעיני העוברים ושבים. אצל רבים מצאו את הצרורות על גופם ועל כך נענשו בחומרה. שלל חיפוש כזה על גופם של היהודים שחוזרים מעבודתם היה בדרך כלל רב. ערימות גדולות של מזון וסחורות פונו מהשער ע"י הגרמנים. מעברו השני של השער ציפו לחוזרים כרגיל מדי ערב בני המשפחה החרדים, ביודעם את הסכנה לה היו חשופים יום יום יקיריהם.
חמורות פי כמה היו התוצאות מגילוי הברחת נשק. בחיפוש מפתיע בשער. ביום שציפינו להברחתו לתוך הגיטו דרך השער, נעשו מספר פעולות כגון: וידאו סבירות נמוכה של חיפוש בשער, שלא תמיד גם ניתן היה לחזותו מראש. כוננות חבר (שוטר) הארגון על ידי השער, שאמור היה להיחלץ לעזרתו של "המבריח" בעת צרה. בדרך כלל ציפו תמיד חברים על יד השער למי שעתיד היה להביא את הנשק. במקרה של אין ברירה היו מסתערים קדימה, מביימים מהומה ומושכים על עצמם את תשומת לב הזקיפים, סופגים מכות ומעצרים , ובכך מפנים את הדרך לנושא את הנשק על גופו. פעולה כנ"ל לא מעט הייתה תלויה ב"חסדי שמיים". ואמנם הייתה מאוחר יותר נטייה להימנע מהברחת נשק דרך השער, ולהיעזר בדרכים נוספות כגון: מעברים תת-קרקעיים, תעלות ביוב, עליות גג וכדומה. אף מקומות אלה היו מסוכנים מאוד, ושמורים ע"י חיילים ליטאים שהקיפו את הגיטו. סכנת גילוי הנשק הייתה צפויה גם מבילוש יהודים, שהאיום בעונש קולקטיבי דרך וחידד את עירנותם.
ענישת ציבור שלם על עבירת הפרט נהוגה הייתה בידי הנאצים על הפעוטה בעבירות. מה עוד, והענישה הקולקטיבית הוכיחה את עצמה כיעילה. הגרמנים לא היססו להוציא להורג אנשי בלוק שלם, על העלמתו של יהודי מחוסר "שיין", או הימצאו של נשק בידי אדם בודד.
לשער הגיטו הייתה משמעות בחיינו מעבר לתפקיד המעבר שיועד לו. הוא היה לנו אשנב לעולם, מקור מידע, חיזוי, ניבוי אם לטוב או לרע, תחליף לעתון, רדיו, לוח שנה. ממנו ציפינו לשמועות, אותות ומופתים, ממנו למדנו להסיק על המצפה לנו באותו יום, שעה, או שבוע. פעמיים ביום אמורים היו היוצאים לעבודה להתנסות בשער במבחן אימים של מכות, השפלה ורמיסת האנושי שבתוכנו. תגובות ורגישות יישותנו, הצביעו על מידת האדם שעדיין נותרה בנו. עם בוקר הייתה זו השאלה "מה בשער" שפתחה את היום. משך היום עולים היו לשער הנותרים בגיטו, על מנת לקלוט שמועות, ידיעות ולנחש על פיהן את הצפוי לחוזרים עם ערב מעבודתם. פיתחנו בתוכנו "סייסמוגרפים" בזעיר אנפין לגילוי עוצמות הזעזועים שעלינו להיות מוכנים לקדם באותה שעה, יום או שבוע. השער – דרכו עברו יום יום המוני יהודים, מהם רבים שלא חזרו עוד, דרכו ציפו גם לבוא הגאולה.
במהלך 1942 ידענו במקצת הפוגה ב"טיהורים". נותרנו באותם ימים לא הרבה למעלה מחמש-עשרה אלף יהודים בגטו. החיים קיבלו דפוסים קבועים ו"יציבים" כלשהם. יהודים נטו להאמין שהגרמנים שינו את התנהגותם, ולאחר שלמדו להפיק תועלת מהשרותים הרבים שקיבלו מהגיטו, ישאירו אותו אולי על כנו וימנעו מהוצאות להורג המוניות. קמה ליהודים לתחייה התקוה.
החיים בחסד והשפלה – אצל רבים לא נחשבו. היציאה לעבודת כפייה, החיפושים על הגוף בעירום, היריקות בפנים, הבעיטות והמכות על יד השער הפכו לנורמות מקובלות ו"מובנות" שאיש לא העלה על דעתו למחות על כך. היהודי הפנים את דמות העבד הנרצע, המושפל. התאווה לחיים גברה על יתר התחושות ומאידך, החלשת החרדה למוות שיחררה כוחות נפש, מחשבה ויוזמה לדאגות צרכי הקיום, ולשיפור חיי הקהילה. רובו של "הגאון" היהודי כוון להשגת מטרות אלה.
אף על פי שמספר היהודים בגיטו קטן לאין שעור, המשיכו הדוחק והצפיפות להעיק. הסימטאות המו בני אדם משך כל שעות היום. החיים התנהלו ברחוב, אליו ברחו מהצפיפות וחוסר הפרטיות "במעונות". הרחוב צר ואפור ללא חתימת ירק נושם. חומותיו הדהויות מתנשאות וסוגרות על פיסת השמיים המשקיפים כזר נטול רחמים על יצורים מבקשי חסדם. אותו רחוב הפך להיות מפגש לצעירים מבקשי כר לפעולתם ולזקנים מחוסרי המעש. בו החליפו דעות, כספים, עשו עסקאות, פגשו מכרים וגם תהו על הצפוי. הקבצנים פושטי היד גדשו כל קרן רחוב, שהפך להיות נחלתם. אך גם נשים וילדים ברחו מהצפיפות לרחוב, לנשום אוויר "צח".
באותו פסק זמן התפנתה אוכלוסיית הגיטו להשלמת מוסדות הציבור. התגלתה יוזמה ותושייה בלתי נדלים. הוקמו גני ילדים, כיתות לימוד, מעונות ליתומים לחולים, לזקנים מועדונים, בתי קפה, מאפיות ומסעדות ואפילו מקהלות, חוגים דרמטיים ותיאטרון בזעיר אנפין.
גם מנגנון מועצת הגיטו השתכלל ובתוך המנהלה קמו מחלקות לאספקה, עבודה, שיכון, מח' טכניות, סניטריות וסעד, מים ומיסים. בכל מחלקה פקידים רבים, שקיבלו משכורת והטבות במזון ואספקה שונה. מעמד בעל סימני היכר לכל דבר. הגיטו שקק חיים. החיים אורגנו והשכיחו לשעה קלה את הסכנות, הרדימו את העירנות, ועוררו אשליות של חיי יצירה מועילים ובטוחים. הוקמו בתי מלאכה ותעשייה. את "השיווק" עשו המבריחים שיכלו באותה עת להבריח בשני הכוונים. לא מעטים היו גם הגרמנים שהזמינו להם חליפות במתפרה, מגפיים וריהוט מבתי המלאכה בגיטו. אף מעדנים החלו להופיע והיו להם קונים. בשלב מסוים הפעילה גם אמי את מרצה וניסיונה ברקיחת ממתקים בצורה פרימיטיבית, להם היו לה לקוחות בגיטו ומחוצה לו. החומרים כולם סופקו ע"י מבריחים. אף שמחירם היה גבוה, השתלמה העבודה. ההכנסות ממקור זה שיפרו באותה עת את מצבנו הכלכלי ואיפשרו לנו לוותר על צאתו של אחי העירה, לצורך הברחת סוגי מזון.
ענף ההברחה התפתח עד אשר היו ל"סיטונאים". אחדים מהמבריחים שמרו ללעצמם זכויות בלעדיות על סוגי סחורות, מקורות ומקומות הברחה, כגון: עליות גג, מחפורות שהתחברו מהגיטו לעיר. אך גם בפרהסיה, באמצעות עגלות ומשאיות דרך שער הגיטו, בידיעת שוטרים משוחדים וגם בשותפות עם גרמנים וליטאים בתפקיד. באותה עת לא חסר דבר בגיטו למי שידו הייתה משגת לשלם את המחיר. המבריחים ה"סיטונאים" היו לגבירים ומשום כך ל"מכובדים", שרבים ביקשו את קירבתם וחברתם. הכל היה בהישג ידם, אותו הם לא ידעו בעבר. לעומתם, רבים מחוסרי כל ורעבים ללחם. קם גם מעמד "מיוחסים" מבעלי ה"שיינים" של מקצועות מבוקשים ע"י שליטי הגיטו הגרמנים. אלה גרו בבלוקים נפרדים, בתנאים "משופרים", ונהנו מיבוא מרוכז של מצרכים לכל דיירי הבלוק. גאוותם הייתה על היותם יעילים ו"נדרשים". למעמד בולט זכו גם פקידי מועצת הגיטו הגבוהים ומפקדי המשטרה היהודים. הם נהנו מהטבות מפליגות. מפקדם הראשי - דסלר, איש מאוס על הבריות, שפל ומשתף פעולה עם אנשי הגסטאפו. חופשי לצאת בכל עת, שיתף עצמו בהילולות ומסיבות במחיצת הגרמנים. הוא שחתר "ליעל" את אנשיו, הקפיד על "איכות" כוח האדם במשטרה. הייתה זו "נבחרת" מחוסרת מוסר ומעצורים, מנוכרת ומתנכרת למצוקת האוכלוסייה. אלה מוכנים היו לבצע את פקודות אדוניהם הנאצים, ואף עשו זאת: חפשו אחרי היהודים המסתתרים, מחוסרי ה"שיניים", מכים לעיני הגרמנים ומסגירים לפי דרישתם. תחילה עשו זאת מחוסר ברירה ותחת איום על חייהם ובני משפחותיהם. עם הזמן נשרו אלה שלא יכלו לעמוד ב"משימות", ונותרו במשטרה מי שהגיעו להזדהות עם תפקידם, וגם מפאת היתרונות והנהנתנות.
יצירת חיי האשליה ורווחת יחסית בתוך הניוון וההשפלה, הסתירה והשכיחה מלב רבים את המציאות, דחתה מהתודעה את סכנת ההשמדה, אם גם לא יכלה לשנות את מהלך המאורעות – טיפחה את האשליה, וזו הזינה את היוזמה ליצירה, שיפור חיי החומר והקלת המצוקה הכלכלית.
פרק מחפיר רשמה המשטרה היהודית ב"טיהור" הגיטו מאוכלוסיית הזקנים והחלשים למיניהם. אמנם הייתה זו פקודת השליטים הנאצים, שלא אבו להשלים עם קיומה של אוכלוסייה לא מפרנסת.
בבוקר קיץ "שגרתי" פשטה שמועה בגיטו על איסוף הזקנים במגרש הספורט. היות ולא נראו באותו בוקר גרמנים וליטאים בגיטו, לא משכה תחילה הפעולה תשומת-לב ראויה. משפחות אשר לא נפגעו ישירות מהפעולה ובמישרות, הקלו בכך ראש ונטו להאמין, כפי שגם הרגיעו ראשי הגיטו והמשטרה, שמעבירים את הזקנים לנוחיותם לבית-מרגוע מחוץ לגיטו.
בראש ובראשונה פונה מעון הזקנים בו היו מרוכזים ערירים ,חולים, רובם מחוסרי יכולת לטפל בצרכיהם ולהלך בכוחות עצמם. הם נישאו על ידי השוטרים, אחרים נגררו או השתרכו לאטם, לבושים למחצה ומחוסרי צרורות - כאשר הכל מעיד על דרכם האחרונה.
קשה יותר הייתה מלאכתם של השוטרים עם הזקנים שדרו במחיצת משפחותיהם. אלה ניסו להסתיר את הוריהם האומללים שהתחננו על נפשם. לא מעטים היו המקרים שהשוטרים הותקפו על ידי הבנים כאשר באו לחפש את הוריהם ולהוציאם מהמחבואים. אחרים שוב ליוו את הוריהם למגרש, כאילו אין להשיב את הגזירה והפקידו את הוריהם "בידי שמיים".
אחרי שריכזו את הזקנים על המגרש העמיסום על עגלות והובילום לכאורה לבית – מרגוע שבפיקוח המשטרה היהודית לא הרחק מווילנה. תחנת ביניים זו הקלה על מצפונם של העושים במלאכה וגם על בני במשפחה, ברצונם להאמין שלא הפקירו למוות את הוריהם, מה שבעצם הייתה התוצאה. סמוך מאוד לאותו זמן הוצאו הזקנים להורג וחוסל "בית –המרגוע ".
הגיטו עבר מהר מאוד לסדר-היום על כך, ואפילו סיפק לעצמו צידוקים, שהצילו בכך חיי צעירים וכשרים לעבודה. ברחובות הגיטו לא נראו כמעט זקנים. אלה ששרדו בהיחבא מאותו "טיהור " – המשיכו לשהות במחבואים, עד אשר הגיע תורם.
אחרי שמשטרת הגיטו הוכיחה את יעילותה, זכתה לשבחים מהגרמנים , ואלה הסיקו מסקנה שניתן להשתמש בשירותי המשטרה היהודים גם בביצוע "טיהורים " בערי – השדה הסמוכות בבוא תורן של הקהילות הקטנות בסביבה, הטילו הגרמנים את ביצוע המשימה על משטרת הגיטו, שהוכיחה כושר ביצוע ואמינות. הופעת שוטרים יהודים בעיירות הפחיתה את עירנותם של היהודים, את החרדות והחשדות, והבטיחה לגרמנים פעולה שקטה יותר וללא התנגדות. אחרי משא ומתן בין מפקד הגיטו ובין אנשי הגיסטאפו על מספר היהודים שיסופקו ועל סיווג האוכלוסייה , הסכימה המשטרה ואף הוציאה לפועל את הסיווג, בהאמינה שבכך תצליח להקטין את הנזק ולהציל את הצעירים הכשרים לעבודה והמשכילים. במקרים כגון אלה, דיווחה המשטרה היהודית וראש הגיטו על הצלחתם להציל את חיי הנותרים ולא על הנרצחים, בהם ראו קרבן פחות ערך.
היה שלב נוסף בהכחדתנו המוסרית , הטלת מום בנפשנו וניכור מכל מסורת של כיבוד החיים, האבות והזקן.
תפיסתם של ראש הגיטו את שיתוף הפעולה עם הנאצים, נטילת חלק פעיל במיון היהודים לשם השמדתם , הסביר בשאיפתו להרוויח זמן ולהציל ככל שניתן את חלקו הצעיר והיוצר של העם ושימרה על קיום הגיטו עד בוא השחרור. תפיסה זו הדריכה את מעשיו לאורך כל התקופה. הוא הפך זאת ליעד עליו דיבר בגלוי, הצדיק, הטיף לו ברבים ונטל על עצמו אחריות למעשיו , בבקשו תמיכה מוסרים מהיהודים בגיטו ,עת הסביר את שהתרחש.
אף על פי שמעשים אלה גרמו לסערת רוחות ותרעומת, לא מעטים ראו בכך את הרע במיעוטו ואת המוצא היחיד להרוויח זמן, לדחות את הקץ ולשמור על מה שניתן להציל מהשמדה. מה עוד, ותמיד הייתה זו דעתם של הנותרים בחיים. ככל שהזמן חלף והאוכלוסייה בגיטו פחתה, הפכה תפיסה זו קשה יותר להצדקה.