באותה עת שופר גם המצב בחזית הרוסית. הצבא האדום החל להנחיל תבוסות מקומיות לגרמנים. הידיעות הפכו להיות מעודדות יותר ומפיחות תקווה, מה עוד, והוספנו עליהן מפרי-דמיוננו שהיה צמא לתקווה. גם בגטו הורגשו התעוררות. רעיונות המאבק בצורותיו השונות נעשה קביל יותר הנשק החל לזרום ממקורות מגוונים ורבים רכשו אותו. ואמנם, קבוצות ובודדים החלו לצאת ליערות. הציבור נפתח יותר לרעיון ההתנגדות הפעילה. לא מעטים ראו אז בקיומו של האירגון הלוחם פ.פ.או. בגיטו, כוח מפיח ביטחון וזקיפות קומה. הייתה זו גם תקופת התרחבות לאירגון פ.פ.או. קלטנו חברים רבים יחסית, גם מחוץ למסגרות הפוליטיות הקיימות. אמות המידה לקבלת חברים לפ.פ.או. נעשו פחות קפדניות, ולכך הייתה השפעה על "התרוצצות" השקפות שחרגו מאלה שדגל בהם האירגון בתחילתו. האפשרויות הגוברות לצאת לפרטיזנים החלישו את הדבקות במטרה.הבסיסית של מאבק מזויין בתוך הגטו נוכח חיסולו. בהתאם לתפיסה הבסיסית של פ.פ.או, אמורים לוחמיו לצאת לפרטיזנים, רק כתוצאה מקיום קרב בגיטו ובראש קבוצת ניצולים ככל האפשר גדולה. הוויתור על הקרב מראש ויציאה ליער, מציאת מחבוא, או כל צורה אחרת של ההתנהגות נוכח חיסול הגטו, אמורה הייתה להתפרש כנטישת חזית ובגידה. הנסיגה ליער, רק כתוצאה של קרב שאפסו סיכוייו . לשם השגת מטרה זו אמור היה כל לוחם פ.פ.או להיות בעל תודעה לאומית ומוסרית גבוהה, בעל כושר הבחנה והחלטה. לשם כך סיגלנו לעצמינו מצבים שעלולים היו להיווצר אם תשותק המפקדה או תבודד, וכל פרט ייאלץ לפעול על יד עצמו, לנהל קרב בכוחותיו, להנהיג יהודים אחרים גם בעזרת כל עצם שעשוי היה לשמש נשק. לשם כן חייב היה להיות בעל כושר החלטה, בעל תושייה להפעיל יוזמה. תרגלנו צורות התנהגות הולמות מצבים אפשריים אלה. הייתי גאה באותה עת שנתנו בי אמון ויכולתי להשתייך לחלקו האידאי-לוחם של הציבור בגיטו. הפעילות בפ.פ.או. באותה עת תפסה את כל תשומת ליבי ואת כל להט נעורי, שדרכים אחרות היו חסומות בפני. הפעילות הלהיבה את דמיוני , לה הקדשתי את רוב זמני. לרוב היו אלה השעות המאוחרות של היממה, בהן קיימנו פגישות, דיונים, תרגלנו את הנשק וגיוסים שנעשו באותה עת שכיחים ביותר, באשר שלטונות הגיטו הרבו להתנכל לחברי פ.פ.או, במיוחד לאנשי המטה, בהם ראו חותרים תחת מרותם.
פ.פ.או קרא תגר על מדיניות שיתוך הפעולה והסיוע שנתנה המשטרה היהודית לרוצחים בביצוע השמדה סלקטיבית, בהעלמת האמת והחלשת העירנות. מנהיגות הגיטו ראתה בארגון פ.פ.או. אבן-נגף בביצוע מדיניותם. בזהירות אך בנחישות הדעת, חתרו לחיסול האירגון הלוחם, תוך ציפיה לשעת כושר. אנשי מטה פ.פ.או. נחשפו לא פעם ע"י קיום פגישות, אליהן הוזמנו ע"י מפקד הגיטו, לכאורה על מנת לדווח להם על המצב, או להתייעץ על כל נושא שהיה לו עניין ללמוד מקרוב את מידת ההתנגדות שתכננו מעשיהם.
פ.פ.או קרא תגר על מדיניות שיתוך הפעולה והסיוע שנתנה המשטרה היהודית לרוצחים בביצוע השמדה סלקטיבית, בהעלמת האמת והחלשת העירנות. מנהיגות הגיטו ראתה בארגון פ.פ.או. אבן-נגף בביצוע מדיניותם. בזהירות אך בנחישות הדעת, חתרו לחיסול האירגון הלוחם, תוך ציפיה לשעת כושר. אנשי מטה פ.פ.או. נחשפו לא פעם ע"י קיום פגישות, אליהן הוזמנו ע"י מפקד הגיטו, לכאורה על מנת לדווח להם על המצב, או להתייעץ על כל נושא שהיה לו עניין ללמוד מקרוב את מידת ההתנגדות שתכננו מעשיהם.
שהייתי בין בני משפחתי הייתה באותה עת מועטה ביותר. היות ולא ניתן היה להסביר את היעדרי בלילות ומקום הימצאי, אף על פי שאמי ידעה על דעותיי והשתייכותי לארגון הלוחם, גרם הדבר לחשדנות והתרופפות הקשרים בינינו.
התרבו חוסר ההבנות, אותן לא יכולתי ליישב ועליהן הצטערתי, בראותי את אמי נחלשת ומזדקנת פיזית מעבר לגילה. היא הייתה רק בת 43, וכבר הלבין שערה כולו, רוחה נפלה וגם מרצה דעך. נחמתי היה חבר נעורי לייבקה, שגר במחיצת משפחתי, אף הוא חבר פ.פ.או. וחניך השומר הצעיר מאז ראשית היכרותנו. ללייבקה היו יחסי הבנה ואמון מצד אמי. היא בטחה בו, התייעצה ונעזרה בו יותר מאשר באחי שהיה גדול ממנו בשנה. לאמי ואחי זרים היו השקפותי. כרוב היהודים בגיטו, חשבו כיצד לחלץ את עצמם, שארית רכושם ולהימלט מהגורל שצפוי היה לכולנו. אסור היה בנוכחות משפחתי להעלות מחשבה על התנגדות מזויינת, ואף בהחזקת נשק ראו סכנה לא רק לעצמם, אלא לקהילה כולה. חשיפת מחשבות מאין אלה אותם ימים ראשונים גררו אחריהן האשמות בפרובוקציה ובגידה בכלל היהודים. השיחה על הנושא בלבד הייתה זוכה לגינוי וגרמה לי להרגיש מבודדת בתוך משפחתי. עם כל השוני וניגוד ההשקפות, הייתה הזדהותי עם צער ויגון אמי חזק וגם מעורר רחמים.
הייתי צעירה סוערת, קיצונית ובלתי מתפשרת ורעיון המאבק המזויין בלע את כולי. הידיעות שהובאו לידיעתנו כשכבה
צעירה בתנועה ובארגון הלוחם. היו נושא לפעולה חינוכית שחפפה את מטרות הארגון הלוחם. היותי חניכת השומר הצעיר, הייתה לה באותה עת משמעות והשפעה מכרעת על דרך המחשבה וההתנהגות. גם בהיותי לוחמת פ.פ.או. – מסגרת המורכבת מאנשי זרמים וארגונים שונים – היו חברי בתנועה ובוגריה, משפחתי המורחבת ו"ביתי". לאור עקרונות התנועה פעלנו, הם שהינחו אותנו ואת מעשינו, אם כי ארץ ישראל הייתה "רחוקה" ומאורעות הזמן והמקום הכתיבו מעשים שלא היו קשורים בעלייה, הארץ הייתה ברקע, בתת-מודע, בהוויה. היא שהכתיבה את פעולותינו בקורות אותם ימים, שהיו המשך טבעי להיותנו תנועה ערכית, לאומית-ציונית וסוציאליסטית.
ליזה מאגון
מדריכת קבוצתי בתנועה לפני פרוץ המלחמה, המשיכה גם להדריכני בגיטו. הייתה דמות אהובה ונערצת על ידי עוד בטרם בגרתי. היא הייתה גדולה ממני רק בשנים מספר, ראיתי בה באותה עם מופת לאשה אמיצה, בעלת מרץ, תושיה וחדוות חיים. בהיותה קשרית בין פ.פ.או. ובין המפקדה הפרטיזנית בעיר, הרבתה לצאת העירה לרגל תפקידה, בתור ארית וללא טלאי צהוב, עד אשר נעצרה יום אחד בתחנת המשטרה הליטאית בבואה לקבל את דרכונה המזוייף, עליו היה כנראה ידוע להם מראש. נעשו מאמצים עילאיים להצילה. הניסיונות לשחד את הגרמנים ואת הליטאים לא נשאו פרי, הציפיות אכזבו, ההבטחות שניתנו לא קוימו וליזה הוצאה להורג ע"י כיתת יורים ודווקא בפונאר, במקום שסימל בשביל כולנו יותר מכל את ההשפלה וחוסר האונים, עליהם פיללנו יום אחד לגבור. מותה של ליזה היה מכה קשה שהונחתה על כל חברי הארגון הלוחם. בתור חניכה צעירה ומעריצה של ליזה, חשתי שכול עמוק ומדכא. על שמה של ליזה נקבעה סיסמת גיוס הלוחמים "ליזה קוראת". יוסף גלזמן
לפ.פ.או. גויסו לוחמים גם מתוך משטרת הגיטו, ואף הוחדרו לתוכה. הארגון היה זקוק לשרותים שונים לצורף תפקודו, כגון: קבלת מידע, סיוע על יד השער בכניסת אנשים שלא הורשו להכנס כחוק, סיוע בהברחת נשק, שימוש במעברי סתר, או כל שרות אחר שהיה בהישג ידם של אנשי המשטרה. יוסף גלזמן, נציג בית"ר בגיטו וילנה שירת באחד הדרגים הגבוהים במשטרה עוד מתחילתה. כמוהו בדרגים שונים שרתו במשטרה רבים מבין חברי בית"ר. יוסף ייצג את אנשי בית"ר במטה פ.פ.או. והיה אחד מחבריו הבכירים עד יומו האחרון בגיטו. ראיתיו רק פעם אחת, כאשר הובל כבול באזיקים ע"י שוטרים יהודים דרך רחובות הגיטו לשער היציאה. היה זה מחזה דרמטי ומבחן קשה, אחד ממספר אירועים בהם התנגש בגלוי ארגון פ.פ.או. עם מנהיגי הגיטו וחשף עצמו בטרם עת. 
אם כי ראש הגיטו גינס, היה אף הוא חבר בית"ר, נפרדו דרכיהם. לא אחת יצא יוסף בגלוי נגד מדיניות חברו. גינס האמין, שבאמצעות שיתוף פעולה עם הגרמנים, השלטת סדר ומשמעת ביד חזקה, הפיכת הגיטו למאגר עבודה מועיל וגורם כלכלי חשוב, יצליח לשמור על קיומו של הגיטו עד בוא השחרור. יוסף התנגש לא אחת בממונים עליו ומתח ביקורת על מדיניות שיתוף הפעולה עם הגרמנים, במתן סיוע עקיף לפעולות הכחדה סלקטיביות. בנקיטת עמדות נוגדות וחורגות את רוח הממונים עליו קומם אותם, עד אשר הרחיקוהו מתפקידו במשטרה והעבירוהו לתפקיד ראש מחלקת הבינוי והשיכון.
גם בתפקידו זה יצא ליוסף להפר פקודות הממונים עליו כאשר נדרש בתוקף תפקידו במח. השיכון לבצע שליחויות בקהילות היהודים בערי השדה, במטרה להשליט סדר ולארגן את בעיות המגורים. היו אלה תפקידים שהטיל הגסטאפו על מנהיגי גיטו וילנה, אחרי שנוכחו בכושר ארגונם הגבוה ויעילות עבודתם במקום. גיטו וילנה נבחר ע"י הגרמנים כגיטו המחוזי, כמרכז ארגוני מנהלי לשם ביצוע מדיניותם בעיירות הסביבה. את הביצוע הטילו על מנהל ומשטרת גיטו וילנה. לשם כך העבירו להם סמכויות, חילקו הטבות ואת המשטרה "קישטו" במדים על כל סממניהם, עליהם הייתה גאוותם. הדבר חיזק את גאוותם והערכתם העצמית של השוטרים וביטחונם בחשיבות שמייחסים להם הגרמנים.
לעומת זאת, הייתה זאת תקופה רציחות המוניות ו"טיהורים" ביהודים בערי השדה. לגיטו וילנה הגיעו ידיעות על השמדת יהודי טרוקי, מקום בו התעללו בקורבנות וזרקו את גופות היהודים ל"קבורה" באגם המפורסם ביופיו. באותו זמן השמידו גם את יהודי מינסק, חיסלו את יהודי לידה ועשו רצח המוני ביהודי ברנוביץ'. סמוך מאוד לאותו זמן, התבצע "טיהור" יהודי אושמייני מזקנים וחלשים בלתי מפרנסים. תפקיד מחפיר מילאו ב"טיהור" זה מינהל גיטו וילנה והמשטרה. מפקד הגיטו גינס נטל על עצמו את כל כובד האחריות לפעולה באושמייני, בהסבירו שבעשותו כך, הצילו את חלקם הצעיר היוצר של יהודי אושמייני, לשם כונסו קודם לכן שארית יהודי הכפרים והעיירות הקטנות בסביבה.
באותה תקופה ובמסגרת אותה מדיניות, הטיל מפקד גיטו וילנה גינס על יוסף את התפקיד לצאת בראש קבוצת שוטרים לעיירה סווינציאני, על מנת להסדיר בה את בנית המגורים. מטה פ.פ.או. ויוסף שהיה חברו, שללו את הפעולה, בהבינם שמנהיגי הגיטו זוממים לנצל את שמו ומעמדו הציבורי של יוסף לצרכי הצדקת הפעולה, להרגעת רוחות וחרדות היהודים שעוררה כל פעולה מינהלתית כנ"ל. היה זה פרי ניסיון מר שהצטבר, כאשר על פי רוב הייתה זו הקדמה לפעולת "טיהור" או השמדה המונית. בדעה אחת עם המטה, סירב יוסף לציית לפקודה והטיף לשוטרים להימנע מעשותה. מפקדי הגיטו ראו בכך הפרת אמון, הסתה, חתירה תחת סמכותם ואסרו את יוסף. הידיעה שעשתה לה כנפיים, הכתה בתדהמה את הקהל וגרמה להתערבות אנשי ציבור לטובת שיחרורו של יוסף. אם כי הארגון הסתכן בחשיפה, החליט מטה פ.פ.פאו. להתערב. יצחק ויטנברג, ראש מטה פ.פ.או. וקומוניסט ותיק ידוע בציבור, וחיינה קומוניסטית ידועה וחברה בכירה בארגון הלוחם, הלכו לגינס ודרשו את שיחרורו של יוסף. אף על פי שכבר קודם לכן התעוררו חשדות בלב מפקדי הגיטו בדבר קיום מחתרת בתוכו, לא ידעו את ממדיה של המחתרת ועל שמאחדת בתוכה אנשי ציבור מכל גווני הקשת הפוליטית. התערבותו של ויטנברג הקומוניסט לטובתו של ראש בית"ר גלזמן, הוסיפה נדבך נוסף לחשד. תחת לחץ דעת הקהל וביודעם שמאחורי יוסף עומד כוח מלוכד, שיחררוהו. בד בבד הגבירו מפקדי הגטו גינס ודסלר את זהירותם, אך גם את שאיפתם וחתירתם לחסל את ארגון פ.פ.או.. המשטרה הרחיבה את רשת המרגלים בעקבות חברי הארגון הלוחם, הגבירה את חיפושי הנשק בבתים, הפתיעה ברחוב וגם בשער.
המשטרה אסרה את יוסף שנית. כאשר התנגד למאסרו, היכוהו וגררוהו בכוח למשטרה. על הדרישה האולטימטיבית לשחרר מיד את יוסף, הסביר מפקד הגטו גינס, שיש להרחיק את יוסף מהגטו לטובתו משום שלגסטאפו הגיעו ידיעות על פעילותו.
מטה פ.פ.או החליט להתנגד, אם צריך, גם בכוח. הלוחמים נקראו להתייצב בעמדות, נכונים לפעולה. באותה עת הועברה למפקדי הגטו אזהרה שיתקלו בהתנגדות אלימה לכל ניסיון להוציא את יוסף מחוץ לגטו. למרות האזהרה והמתח שנוצר בגטו, החליטו השלטונות לבצע את זממם. בצהרי היום הוכרז עוצר. אסרו על איש להימצא ברחוב, פקדו לנעול את שערי הבתים. לאורך הרחוב המוביל אל שער הגטו הציבו שמירה מוגברת. למטה פ.פ.או היה ברור שאין מנוס מהתנגשות.
יוסף הובל בעגלה, כבול בידיו ותחת משמר שוטרים כבד, לשער היציאה מהגטו. המרחק היה קטן והזמן היה קצר. לוחמי פ.פ.או שהיו נכונים מראש לפעולה לאורך המסלול, פרצו משערי הבתים, זינקו על משמרות השוטרים. התגברו על הליווי, הורידו את יוסף מהעגלה ובחסימתם בגופם את הגישה אליו, הרחיקוהו מהר מן המקום שהיה במרחק עין מהשער, על ידו הוצבו חיילים ליטאים. השוטרים, בחלקם מובסים, אחרים נדהמים ואוהדים את המעשה, הצטרפו ללוחמינו. גם המוני היהודים המעודדים פרצו מבתים לרחוב, במתן דרור לאיבתם לשלטונות. הרחוב "חגג" לרגע קט. היה זה פסק זמן בו שלטו ברחוב לוחמינו, לא הורגש שלטון בגטו ולא נראתה משטרה. ארגון פ.פ.או. צבר באותו שלב אהדה רבה ומאידך, נחשף לציבור הרחב בגטו בטרם עת. מפקד הגטו והמשטרה מצאו עצמם במעמד נחות, כאשר לא היה לאל ידן לבצע את החלטתם, מחשש פן יגרמו להתנגשות אלימה, יאבדו שליטתם על המאורעות ויגרמו להתערבות הגסטאפו, מה שעלול היה לשים קץ לשלטונם. הם נאלצו בשלב ההוא לסגת, אך לא ויתרו על זממם להתגבר על הארגון הלוחם. הם קראו להחזיר את הסדר על כנו, להרגיע את הרוחות. מטה פ.פ.או הודיע למנהיגי הגטו בגלוי שכל איום על קיומו, יתקל בהתנגדות בכוח. הקלפים היו עתה גלויים.
לא היה מנוס מעימותים חוזרים, היות והשליטים הגרמנים חזרו והשתמשו בשירותי המשטרה היהודים לכל עבודה בזויה, כגון: חיפוש אחרי היהודים המתחבאים, מיון סלקטיבי של קרבנות, מיון ואיסוף חפצי הנרצחים וגם כיסוי קברות המוניים. מפקד הגיטו האמין שבכך יצליח להפחית את הנזק,לדחות את הקץ.
לשם כך היו זקוקים ליד חפשית, לסלק את העומדים בדרכם, המבזים אותם בפומבי וחותרים תחת סמכותם. היו אלה עימותים מחוייבי המציאו שחשפו אותנו בפני שלטונות הגיטו והציבור הרחב בטרם עת, תרמו לפיחות יכולתנו להגשים את המטרות שלשמן הוקם ארגון הלוחם פ.פ.או.
כאמור, שנת 1942 הייתה ליהודי גטו וילנה תקופת רגיעה יחסית. פרט לרצח על הקלה בעבירות, רדיפות, מכות על יד השער, השפלות שאיש לא חלק על הלגיטימיות שלהן, לא נחרדנו זמן מה מפעולות השמדה המוניות. ארגון פ.פ.או יכול היה להתמסר לפעולות הכנה, חינוך והדרכה, הברחות נשק ותרגול השימוש בו , לחדירה מתוכננת יותר למקומות עבודה, בהם ניתן היה לסחוב נשק, תחמושת וחומרי חבלה, וגם לבצע פעולות חבלה. תשומת לב מרובה הוקדשה "לרכש". חברי פ.פ.או. שעבדו במחסנים, בתי מלאכה וסדנאות לתיקון ואחזקת ציוד לחימה, גנבו נשק מפורק לחלקיו וחברו אותו וגם חיבלו בו במקום. סחבו רימונים, חומרי נפץ. נפצים ואלתרו מוקשים ופצצות, מבלי שלאיש יהיה ניסיון קודם לכך. מאות תותחים ומכונות ירייה שיועדו לחזית, הוצאו מכלל שימוש, מנועי מכונות ומשאיות צבאיות חובלו לפני שיצאו לדרכן.
לייבקה מחבל בציוד צבאי:
לייבקה בחור שעבד בתור מסגר בסדנה בה הרכיבו תותחים נגד מטוסים. לייבקה הטיל על עצמו משימה מתמשכת, להוציא מכלל שימוש תותחים רבים ככל האפשר, ע"י שחיבל בבריח התותח לפני שנשלח לחזית. באותה עת נקטעו במכונה שלוש אצבעות יד ימינו. הקטיעה גרמה לו סבל רב ומגבלה שעימה לא הסכין, המשיך לצאת לעבודה עם יד חבושה, בראותו בחבלה בתותחים משימה קדושה.
חבלה ברכבת: ויסקה, איסקה:
באחד מאותם ימים הופיעה ויטקה עם שערות צבועות. טיב הצבע ועבודת הספרות לא היו בעלי מיומנות גבוהים, בלטו מאוד כתמי שער מובהרים. אם כי לא הייתה בכך הסוואה מספקת, בלט מאוד הדבר, היות וצביעת שיער לא הייתה מקובלת בנינו באותם ימים. לא העלתי על דעתי שיש לכך קשר פעולת חבלה, ראשונה מסוגה שאמורה לבצע.לתומי חשבתי שעתידה היא לצאת לשליחות מעבר "הורי החושך". לא הייתי בסוד העניינים, עדיין בסטטוס של חניכה צעירה, לא אחת ממורמת, בראותי עצמי בשלה במחשבה ולמעשים. לעומת זאת ההיתי עדת שמיעה למאורע עת התפרסם, שותפה לשמחה , עת הובאה הידיעה לגיטו על פעולת חבלה, בה סופר שלא הרחק מווילנה עלתה רכבת גרמנית נושאת תחמושת על מוקש והתפוצצה על תכולתה. לא היה גבול התרוממות הרוח הגאווה שאחזה בכולנו, עת נמסר לנו באופן מוסמך וחגיגי שהייתה זו פעולה מעשה ידי לוחמינו ויטקה, איסקה ומשה.
באחד מאותם ימים הופיעה ויטקה עם שערות צבועות. טיב הצבע ועבודת הספרות לא היו בעלי מיומנות גבוהים, בלטו מאוד כתמי שער מובהרים. אם כי לא הייתה בכך הסוואה מספקת, בלט מאוד הדבר, היות וצביעת שיער לא הייתה מקובלת בנינו באותם ימים. לא העלתי על דעתי שיש לכך קשר פעולת חבלה, ראשונה מסוגה שאמורה לבצע.לתומי חשבתי שעתידה היא לצאת לשליחות מעבר "הורי החושך". לא הייתי בסוד העניינים, עדיין בסטטוס של חניכה צעירה, לא אחת ממורמת, בראותי עצמי בשלה במחשבה ולמעשים. לעומת זאת ההיתי עדת שמיעה למאורע עת התפרסם, שותפה לשמחה , עת הובאה הידיעה לגיטו על פעולת חבלה, בה סופר שלא הרחק מווילנה עלתה רכבת גרמנית נושאת תחמושת על מוקש והתפוצצה על תכולתה. לא היה גבול התרוממות הרוח הגאווה שאחזה בכולנו, עת נמסר לנו באופן מוסמך וחגיגי שהייתה זו פעולה מעשה ידי לוחמינו ויטקה, איסקה ומשה.
בעלי ברית?
באותה עת ובאופן מקביל, חיפש המטה קשרים לגופים וארגונים בעיר. היה לנו צורך משווע בבעלי ברית, בכתובות מחוץ לחומות הגטו, דרכה ניתן יהיה להעביר ידיעה לעולם החופשי על קיומינו, על ההשמדה ההמונית השיטטתית של היהודים, על מצבינו בגטו ועל קיום מחתרת בתוכו ומטרותיה וגם עזרה בנשק, תחמושת וסיוע מעשי בעת פקודה. קיווינו מגוף כזה לעזרה ממשית בפרוץ המרד, אליו התכוננו ועתיד היה לפרוץ לנוכח חיסול הגטו. רוב המאמצים לקשור קשר ממשי לא נשאו פרי, או נקטעו בשלביו הראשונים. עוד בראשית הדיונים נותק הקשר עם המחתרת הפולנית-לאומית בווילנה. אם כי הכובש הנאצי היה אויב משותף לנו ולמחתרת הפולנית, נפרדו דרכינו, בהיות המחתרת הפולנית עוינת את ברית המועצות ואת היהודים. משום כך סרבו להושיט סיוע בנשק שהיה מצוי בשפע ברשותם. ניסיון נוסף,הסתיים אף הוא בכישלון בראשית הדרך, כאשר אנשי מטה פ.פ.או הקימו קשר עם חוליית צנחנים שהגיע ממוסקבה קיץ 1942, כחיל חרוץ לתנועת פרטיזנית באזור. קוימו מספר פגישות בין איש המטה ובין נציגי החולייה. דווח להם על הקורה ליהודים בגטו וילנה, על קיום המחתרת, מטרותיה ופעולותיה מחוץ לגטו, על הזיקה בין שאיפותינו להלחם בגרמנים ובין זירת הקרב בגטו.
לא בנקל התקבל על דעת חוליית הצנחנים הרעיון של מאבק יהודי בגטו. היה זה מקרה חריג ונוגד כל מה שרגילים היו בתפיסתם את המאבק הפרטיזני. אחרי חילופי דברים והבהרות, שוכנעו אנשי החוליה בחשיבות שפ.פ.או. מייחס למאבק על כבוד העם והחיים, כחלוץ עמו. הם הכירו בפ.פ.או, בשם המפקדה המרכזית של הפרטיזנים במוסקבה, כחלק מהתנועה כולה ובמטרותיה הספציפיות. הבטיחו לסייע בנשק, תחמושת ועזרה בפרוץ המרד. סוכם גם על המשך פעולות החבלה בעיר בשיתוף פעולה עם החולייה, על איסוף מידע בעל משמעות צבאית
ופעולות ריגול וחבלה במקומות העבודה, בהם עבדו לוחמי פ.פ.או. קשר זה רותק, כתוצאה מבגידה ומסירה. החוליה הותקפה ע"י הגרמנים, ניטש קרב, בחלקם נפלו, אחרים נוסו והקשר הופסק ובעקבות כך נותק הקשר עם המרכז הפרטיזני במוסקבה.
מטה פ.פ.או. לא ויתר בנקל על קשר שלראשונה עורך תקוה לצאת מהבדידות. הוחלט על שליחות למוסקבה. שתי לוחמות פ.פ.או. צסיה וסוניה נבחרו ע"י המטה למשימה. הן צוידו בתעודות זהות ורשניות מעבר מזוייפות, נטלו עמן מידע על הגיטו, המחתרת, על אתרים בעלי חשיבות צבאית באזור. את מה. שהיה באפשרותן, שיננו בעל- פה ויצאו לדרך. הן אומרות היו לחצות את קווי החזית ולהגיע למפקדה הפרטיזנית במוסקבה.
הייתה זו דרך ארוכה, נועזת ומסוכנת, אילו גם לא היו השתיים יהודיות, נושאות מסמכים בעלי אופי צבאי ובעת מלחמה. בין יתר הקשיים והתלאות שעלו בגורלן, נפלו מספר פעמים לידי המשטרה, נאסרו, נחקרו והצליחו כל פעם לחמוק, או להימלט מידי השוטרים ומתוך דבקות במטרה, המשיכו בדרכן. הן הגיעו לא הרחק מקווי החזית, נתפסו והוחשדו בריגול, הוחזרו לצורך חקירת מסמכיהן לווילנה היות ונשאו על גבם את חותמתם. בתחנת הרכבת עלה בידן להימלט מ"המלווה", להסתתר בין קבוצות יהודי הגיטו שעבדו ברכבת ולחזור עמם לגיטו אחרי גמר עבודתם. כך הסתיים ניסיון נועז לפרוץ את ההסגר, לצאת מהבדידות ולהרחיב את הקשר עם העולם החיצון, שבאותו שלב לא עלה יפה.
המפלגה הקומוניסטית בווילנה והמחתרת בעיר
מטה פ.פ.או., אם כי לא מצא מחתרת לוחמת מחוץ לחומות הגיטו, נקט יוזמה להקמתה. חברי פ.פ.או, יהודים קומוניסטים ותיקים מאז פעולתם במחתרת בפולין, יצאו מהגיטו לחפש את עמיתיהם לשעבר.
קומוניסטים פולנים וליטאים, שהיו בשיא פעולתם ותפקידי מפתח בזמן שלטון הרוסים והליטאים התפזרו עתה, נעלמו בגלל פחד הלשנה בפני הגרמנים, והסתתרו בכפרים, יערות, שינו זהותם, אחרים גם עברו לצד האוייב, אם כי היו קומוניסטים פולנים באזור, לא הייתה לרבים מהם הסכמה באשר לשיוך וילנה והמחוז לרפובליקה הליטאית, כפי שצידדה ברית המועצות. הם נקרעו בין נאמנותם לעמם ומרכז מפלגתם במוסקבה. לרבים מהם היו רגשות לאומיים עזים, ואלה הפריעו לפולנים ולליטאים להתארגן למסגרת לוחמת אחת. על בסיס עוינות זו הקימו הפולנים הלאומנים מחתרת משלהם , שהייתה קשרה לממשלת פולין הזמנית הגולה ששכנה בלונדון. מחתרת זו הייתה עוינת את ברית המועצות לא פחות מאשר את הגרמנים ונלחמה על עצמאותה וטיהור האזור מכל כובש זר. הוקמה מחתרת פרטיזנית מאוחדת, שמפקדתה שכנה בווילנה. בראש המפקדה עמד ראש העיר וילנה לשעבר, קומוניסט ותיק, ויטאס. כהמשך טבעי ליוזמה, הצטרף לארגון פ.פ.או. כנדבך למחתרת הפרטיזנית הכללית ונציגה במפקדה הראשית היה מפקד מטה פ.פ.או., יצחק ויטנברג. היינו עתה חלק מתנועה פרטיזנית גדולה, חטיבה יהודית לוחמת, נאמנה למטרתה המרכזית שבסיס מאבקה אמור היה להיות בתוך הגיטו, נוכח חיסולו הקרב פרט לסיוע בנשק ,תחמושת, קשרים בעיר, אמורה הייתה המחתרת הארצית לפתוח בפעולות איבה נרחבות בפרוץ המרד בגיטו, על מנת להחליש את לחץ הגרמנים על הלוחמים בגטו ולסייע לנותרים בחיים מהמרד, להבקיע דרך לפרטיזנים, להמשך המאבק.
יחס היהודים לברה"מ:
יחס היהודים בגטו באותה עת לברית המועצות ולצבא האדום, היה דומה לזה של "גואל", שרק ממנו יוכלו לצפות להצלה, אך בכלל, גאולה מהעבדות וההשפלה. זה היה הכוח המוחשי הבלעדי באזור, אליו היו מכוונות הלבבות ועיני היהודים כולם. ללא הבדל השקפת עולם התפללנו לנצחונם. לוחמי פ.פ.או באופן ספציפי, ללא הבדל השתייכות ארגונית פוליטית לשעבר ראו במחתרת הארצית בהנהגת הקומוניסטים, את הקשר היחידי האפשרי למאבק מאורגן בעל משמעות, במטרה משותפת להביס את הנאצים ולהכריע את האויב.
הדפוס של המחתרת הכלל ארצית, בו פורסם עתון המחתרת והופצו כרוזים באזור נבנה ע"י לוחמי פ.פ.או, בהם פורסמו ידיעות מהחזית וקראו לאוכלוסייה בשטח הכבוש להצטרף לפרטיזנים, לחבל כל אחד במקום עבודתו וסביבתו, במאמץ משותף להכריע את האויב.
ביערות הסביבה הופיעו גם פרטיזנים. בין היתר, יהודים שנמלטו מהשחיטות בערי השדה, חיילים מהצבא האדום שברחו מהשבי, קומוניסטים נושאי תפקידים רמים לשעבר, וגם שליחי פרטיזנים מהמזרח, שם הקדימה להתארגן התנועה. עם גבור נצחונות הצבא האדום וסבירות גוברת של תזוזת החזית מערבה, ראו רשויות ברה"מ צורך לארגן ה תנועה פרטיזנית ליטאית, שתסייע בידי הצבא האדום ותשמש חיל חלוץ להקמת השלטון הרצוי להם במקום, אם וכאשר יכבשו את השטח מידי הנאצים. נוצר קשר בין המחתרת המקומית ובין התנועה הפרטיזנית במזרח. רבו פעולות החבלה בסביבה, מהיערות הגיחו מדי פעם פרטיזנים, בהם נתקלו הגרמנים בדרכם. בגסטאפו הצטברו ידיעות מגוונות שהרכיבו פסיפס, שהעיד מעל לכל ספק על קיום מחתרת מסועפת ומאורגנת ממרכז אחד.
הגרמנים החליטו להציב לה אתגר. מרד וורשה שימש להם אזהרה. לא ארך הזמן והגסטאפו עלה על עקבות המקשר במפקדה הארצית ואסרוהו . מיד אחריו נפל לידיהם ראש המפקדה הארצית, אם כי הצליח לאבד עצמו לדעת בתאו בבית כלא. בעקבותיו נאסרו חברי מחתרת ומנהיגים ואנו נותקנו ממקור, ממנו ציפינו לעזרה בשעת המבחן.