בסיסי הפרטיזנים שכנו בעומק ביער. על פי רוב על אי מוקף ביצות, נהגו לשמור עליהם הרחק מהבסיס, לבל תחדור לתוכו רגל אוייב.
היות והייתה כבר שעה מאוחרת והסיסמה לא הייתה בידינו, עשינו את הלילה הראשון על סף היער, שנראה היה באפלה מאיים ואגדי גם יחד. עלי עבר הלילה בשינה עמוקה, כמעט תהומית.
עם עלות השחר, עת התחילו להתפזר הערפילים, יכולנו להבחין שאנו מצויים על דרך עפר רחבה, לצידו של קיר חי גדול ממדים, עצי עד קלועים זה בזה. עליהם טיפסה לגובה צמחיה סבוכה. לרגלי העצים שיחים נדירים בפראותם, מכסים את עין העצים, יוצרים יחד רקמה צבעונית לא מצוייה, דרכה חודרים קרני אור מסוננים ומגלים את קברו האפל של יער עבות. היה זה חזיון מופלא, כדוגמתו שמעתי רק באגדות, בהיותי ילדה.
להפתעתנו ושמחתנו הרבה, היו ראשוני הפרטיזנים שקיבלו את פנינו והביאונו לבסיס פנימה, חברי פ.פ.או. שיצאו קודם לכן ליערות נרוץ' והגיעו רק לאחרונה לבסיס החדש ביערות רודניקי. מבחינתי, היו החיים והפעילות הפרטיזנית ביער, חוויה שונה במהותה. אם בגטו לא ראיתי עוד תקווה לשרוד בדרך החיים "תמות נפשי עם פלשתים", הרי ביער חברו יחדיו החתירה למאבק ונקם, כאשר בקיצו גם התקווה לחיים.
לא הייתי עוד אותה צעירה נלהבת ומאמינה. רבים מה"כלים" נופצו, טרם הגלידו פצעי המצפון על שהפקרתי את אמי והפשרה, עם כל הקשור במטרות המוצהרות, להן נשבענו אמונים, הכשירוני לפשרות נוספות. המציאות החדשה ביער תבעה מאמץ ועשייה בלתי פוסקים, באשר להסתגלותנו לתנאים, הבטחת תנאי קיום מינימליים והשתלבות במערך לוחמה פרטיזנית, שהיא ורק היא עשויה הייתה לפצות חלקית על עזיבתנו את המתרסים בגטו.
כאמור, בעת בואנו ליערות העד של רודניקי, היה הבסיס בשלבי התהוותו. אמנם היו בו קבוצות לוחמים, בחלקם רוסים, ליטאים ובני עמים אחרים, עם זה שערקו מהשבי הגרמני, או ברחו מכפרים בהיותם מזוהים עם המפלגה הקומוניסטים, או נושאים בתפקידי מפתח לשעבר. ביניהם גם מבוקשים על עבירות פליליות. יהודים מעטים שנמלטו מעיירות הסביבה בעת חיסולן. אנשי קבוצות מאבק שונות, שהגיעו ליער מהגטו ביניהם כאלה ששהו בו כמחצית השנה וגם אנשי פ.פ.או. מעטים שהגיעו מיערות נרוץ' בקבוצה מעורבת כחיל חלוץ של הבריגדה הליטאית, במטרה לארגן בסיס פרטיזני ליטאי ביערות רודניקי. באותו שלב התקרב מספר היהודים כאן למאה. לא היתה ליהודים עדיין מסגרת אחת, לא יד אחת מכוונת ואף לא ציפיות זהות. אלה היו קבוצות שחנו בנפרד וניהלו חייהם על בסיס שונה. מספר יהודים השתלב כבר באותה עת במחנה הליטאי, בפיקודו של איש צבא שהוצנח ממוסקבה- קבוצה בעלת צביון לאומי פוליטי. יהודים בודדים, בעלי כושר קרבי מובהק, נקלטו בקבוצת פרטיזנים מובחרת, על פי רוב רוסים מנוסים בלוחמה פרטיזנית, מצוידים בנשק רב ומגוון. קבוצה בלתי תלויה במפקדה המקומית, קיבלו את הוראותיהם ישירות ממוסקבה.
ביו היהודים המעטים שנקלטו בקבוצות הצנחנים, השתלב גם גיסי לעתיד, לולקה ורשבצ'יק. בהיותי ביער, טרם היכרתיו. על אופיו וכושרו הקרבי שמעתי רק אחרי שנהרג, בהיותו בדרכו לפעולה. הם היו שניים, רכובים על עגלת ף, עלו על מארב שטמנו להם לוחמים פולנים "לבנים". חברו נהרג במקום. בהעמיסו את גופת חברו על העגלה, פגעו בלולקה שני כדורים. פצוע קשה וזב דם הצליח לחמוק מהמארב ולהגיע לבסיס מרוחק עשרות קילומטרים מהמקום. לולקה מחוסר הכרה וגופת חברו עמו. את שארית הדרך עשה הסוס בעצמו, בלי שאיש ינהג בו. בגסיסתו הספיק לתאר את המאורעות, על המקום ותאר את התנקש. אחרי 24 שעות, הוציא לולקה את נשמתו.
לולקה הגיע אל היער מהגטו בשלב מוקדם, עם קבוצת הראשונים. אשתו ובתו היחידה נשארו בגטו עם הוריו. בתו נרצחה עם כל משפחתו, בזמן חיסול הגטו ואילו אשתו נותרה בחיים. בהיות לולקה ביער איש בודד ואמיץ לב, בעל כושר קרבי נדיר, כמיהה ללחום ולנקום, נקלט בקבוצת הצנחנים. עוד בראשית דרכו זכה להערכה והערצה בקבוצה על גבורתו. הוא רכש לעצמו מעמד נכבד בין חבריו הלוחמים, אף שהיו ביניהם אנטישמים רבים. לולקה נהיה לחבלן מעולה. לזכותו נזקפו רכבות של צבא גרמני וציוד שהורדו מהפסים. היה מומחה למארבים, בהם המשיך ללחום פנים אל פנים, עד שחיסל את אויבו. על הישגים אלה הוצב אחרי מות לאות הגבורה של ברית המועצות.
קבוצת הצנחנים הייתה בעלת סטנדרטים קרביים גבוהים והחמירה בדרישות מלוחמיה. אם כי היו בקבוצה יהודים מעטים, שלטה בה האנטישמיות. שניים מהלוחמים היהודים בקבוצה הוצאו להורג בפקודת מפקדם. אחד על אשר נרדם בשמירה, השני- על אובדן הנשק בשעת פעולה קרבית. החוק הפרטיזני העניק למפקד את הרשות לשפוט את פיקודיו כראות עיניו, אף שהפעיל סמכותו הקיצונית רק לגבי יהודים. אם כי היה מקובל להעניש בחומרה על עבירות כגון אלה, איש לא שילם על כך בחייו, פרט ליהודים.
בבואנו ליער, מצאנו יהודים שהגיעו עם בנות זוגם, בחלקם עם הורים. אף על פי שהיו בכושר קרבי, לא הסכימו להיפרד מבני המשפחה, כתנאי להצטרפותם לקבוצה לוחמת, כפי שנדרשו לעשות ע"י המפקדים. אלה טרודים היו בהשגת נשק ובמיוחד מזון, שהייתה משימה קשה ומסוכנת ביותר. מה עוד, וכל נטילת רכוש מאיכרי האזור הפרטיזני, הגבירה את עוינותם ודחפה אותם לבקש הגנה מידי הגרמנים.
בשלב ראשון, בהיותם מעטים, לא העזו היהודים לקחת את מזונם מהאיכרים בכוח הנשק, רכשו אותו בכסף או בשווה כסף. עם גידול המחנה, הצטמקו המקורות וגברו הקשיים לספק את המזון.
בעיה נוספת היוותה מצוקת הנשק. רוב היהודים הביאו עמם ליער נשק קצר, מוגדר כאישי. עם זה שהיה נשק הגנה, קל יותר להשיגו, להסתירו ולהעבירו. ביער לא הייתה לנשק זה משמעות קרבית, אלא סמלית בלבד. בחלקם החליפו היהודים את נשקם הקצר עם הרוסים, שהיו מצויידים בנשק רב. הם חמסו את הסמלים וייחסו לנשק אישי סימני יוקרה. מקור נשק זה היה כמובן מוגבל. מאידך, מצוי היה נשק בידי הכפריים. הם הסתירו אותו היטב והשתמשו בו בדרך כלל נגד הפרטיזנים, שבאו להצטייד במצרכים. יערות העד של רודניקי השתרעו על פני עשרות קילומטרים, לאורך כביש וילנה-גרודנו, ובתוכם איי אוכלוסייה כפרית ניכרת. רוב הכפרים היו מאוכלסים ליטאים וגם פולנים. הכפרים הליטאיים הצטיינו בעושרם. אוכלוסייה זו לא אהדה את ברית המועצות ומטבע הדברים, לא את הפרטיזנים. רבים מהם שתפו פעולה עם הגרמנים.
הכפריים הפולנים שנאו את הגרמנים וגם את ברית המועצות. בניהם התגייסו לקבוצות לוחמות נגד שניהם וגם נגד הפרטיזנים. בראש וראשונה בערה שנאתם לפרטיזנים יהודים.
עם גבור נצחונות הצבא האדום בחזית המזרחית ונוכח סבירות גוברת של התקדמותם מערבה, החליט השלטון במוסקבה להקים בריגדה פרטיזנית בעלת צביון ליטאי לאומי, בלב ליבה של ליטא, הכבושה ע"י הגרמנים. תפקידה של הבריגדה הפרטיזנית-ליטאית היה, פרט ללוחמה בגרמנים, להכשיר את הקרקע להקמת רפובליקה סובייטית ליטאית לכשתיכבש. לשם כך שלחו ליערות רודניקי אנשי מפלגה, קומוניסטים ליטאים שהוכשרו לתפקידם במוסקבה. משימתם, בין היתר, הייתה לקרב את האוכלוסייה הליטאית, להגביר את אהדתם לברית המועצות ולמצוא בניהם בני ברית. היה זה חלק מתוכנית פוליטית נרחבת, להקים משטר קומוניסטי במדינות הכבושות ע"י הצבא האדום. בהתאם לכך, ניתנה גם הפקודה להעביר פרטיזנים ממוצא ליטאי, מיערות נרוץ' ליערות רודניקי. ביניהם גם לוחמינו שם. בהתאם לאותה מדיניות, קיבל גם מטה פ.פ.או. בגיטו וילנה את ההוראות מהמפקדה הפרטיזנית הכלל ארצית, להעביר את שארית הכוח ליערות רודניקי.
כאמור, קיבלו את פנינו בבואנו ליער, לוחמים יהודים, ביניהם לוחמי פ.פ.או. שהגיעו לפנינו מיערות נרוץ'. הייתה בכך הקלת מה, תחושת עידוד, "אכסניה" לימים הראשונים. היינו באותו שלב למעלה ממאתיים לוחמים יהודים.
הגשמת מטרות המאבק שלשמן באנו ליער, הצריכו התארגנות מהירה. כהמשך היות פ.פ.או. בגיטו חטיבה יהודית לוחמת של תנועה פרטיזנית ליטאית, שמטעמה הגענו ליער, עתידים היינו לקבל את מרותה, החלטותיה וסדרי מוסדותיה. במידה לא מעטה התנגשו סדרים אלה במטרות הספציפיות של החטיבה היהודית.
בהיותינו ארגון בעל זיקה לאומית ותודעת מחויבות לשרידי היהדות הגוססת באזור, הבאנו זיקה זו עמנו גם ליער. חתרנו להמשיך להתקיים כחטיבה לוחמת יהודית נפרדת בתוך הבריגדה הפרטיזנית הליטאית. לארגן את רוב הקבוצות, היהודים בתוכה ולהביא ככל האפשר יהודים רבים יותר ליער. הדבר סתר את מדיניות המפקדה. אמורים היינו להיאבק מחדש כל יום על זכות קיום זו. היווינו יחידה לוחמת ושמרנו על רוחה. אך לאחרונה הייתה דאגתנו נתונה להצלת יהודים נוספים. כמובן מאליו, סתר מתן מפלט ביער לשלא בעלי כושר קרבי את עקרונות התנועה הפרטיזנית, שבנויה הייתה על טהרת האדם הלוחם ושללה מתן מחסה לנמלטים ומחוסרי נשק. היו לכך השלכות שהכבידו על הבטחת מקורות המזון ללוחמים. ליהודים, לא הייתה כמובן ברירה. לא היה לנו עורף.
גם כאשר שוכנעה המפקדה הפרטיזנית בדבר הצורך במתן מפלט לבני משפחות הלוחמים, ביקשו להפריד בין הלוחמים והמשפחות, אותם דרשו לשכן על בסיס שונה. מדובר היה על פי רוב בנשים צעירות שהתלוו לבעליהן, אם גם לא במטרה להילחם.
מטה פ.פ.או. שאף לכלול במחנה היהודי הלוחם את רוב היהודים המצויים ביער, להכשיר את כולם ולהטיל תפקידים חיוניים לקיום המחנה הלוחם. בעיות ספציפיות אלה הכתיבו ויכוח עם מפקדת הבריגדה הפרטיזנית, בדבר הצורך לקיים חטיבה נפרדת, בעלת מבנה ופיקוד משלה, תופעה יוצאת דופן בתנועה הפרטיזנית. הוויכוח הוכתר בהצלחה, הודות לעמידה מלוכדת ואיתנה של חברי מטה פ.פ.או., ביניהם קומוניסטים ותיקים, בעלי עבר וזכויות במחתרת לפני פרוץ המלחמה, מקרה נדיר בתולדותיהם. יש לציין זכותם זו, בהיותם בעלי ההשפעה על חבריהם במפקדה של הבריגדה. היה זה פרי גורל, ניסיון ושתוף פעולה בגיטו, בו גובשה ובשלה התודעה בדבר הצורך בארגון מאבק משותף נגד הנאצים של כל הארגונים היהודים על הבסיס הצר של היותנו יהודים.
אם כי הגענו (לוחמי פ.פ.או.) ליער כקבוצה מאורגנת ומצאנו בו בין היתר, קבוצות יהודים שהקדימו להגיע, ביניהם נושאי נשק ובעלי כושר קרבי, לא הייתה להם מדיניות אחת ואף לא ציפיות זהות. בהיות פ.פ.או. ארגון לוחם אידיאי, בעל מטרות לאומיות ותחושת אחריות, ראה לעצמו חובה וגם זכות, ליטול יוזמה ולעצב את המסגרת, להשפיע על המטרות, המבנה ורוח המחנה, להאציל את תודעת השליחות הקרבית והנקם, על הלוחמים היהודים כולם. הייתה זו משימה לא קלה וקשורה בשינוי ערכים, שהייתה צריכה להיעשות בד בבד עם ביצוע משימות ותפקידים ארגוניים וקרביים. אנשי פ.פ.או. השתמשו לשם כך בסמכות שהוענקה להם ע"י מפקדת הבריגדה הפרטיזנית ליטאית, בהיותנו חלק ממנה.
בהתחשב בעובדה שלא כל היהודים שהגיעו ליער נחונו ברוח קרבית, לא לכולם הייתה תודעת שליחות, או הרצון לקבל על עצמם חובות מעבר להכרחי לקיים את גופם, נבין שלא הייתה הסכמה כללית להגשמת המטרות, כפי שהציבו זאת מטה פ.פ.או.. היו גם יהודים שהתנגדו למשטר צבאי קשוח, כפי שהתחייב מהיותנו מחנה לוחם. אף על פי כן, הוחלט לא להפריד בין הלוחמים ובין מחוסרי הכושר הקרבי, כולל נשי לוחמים, שלא כולן ראו את עצמן כלוחמות ומשום כך לא היה לרוחן המשטר הצבאי והתפקידים שהוטלו עליהן לביצוע. הייתה זו התנגשות בין שתי תפיסות.
אחרי חיסול הגיטו המשיכו עדיין להתקיים בווילנה מספר בלוקים בהם עבדו אנשי מקצוע יהודים. בבלוקים אלה התקיימו גם תאי לוחמים של פ.פ.או. קויים בהם קשר בין החטיבה היהודית הלוחמת והמפקדה הפרטיזנית בעיר. דרכם קיבלנו מידע, תרופות, הוראות ומדי פעם גם נשק. בלוקים אלה היוו כתובת ליהודים המעטים שנמלטו מהמשלוחים ולא היה להם לאן ללכת. אחרים הגיעו לשם על מנת לצאת בדרך זו לפרטיזנים. את משימות הקישור, הולכת קבוצות היהודים ליער, הבאת הנשק ופעולות חבלה בעיר, עשו נאמנה ובסכנת נפשות מספר חברות שחזותן לכאורה עשויה הייתה לא להסגיר את יהדותן. הן צויידו בתעודות מזוייפות, ועשו דרכן הלוך וחזור מהיער ואליו פעמים רבות. לא אחת הטילה עליהן מפקדת הבריגדה תפקידי חבלה ברשת החשמל, המים והקישור. קרה ונפלו לידי המשטרה, נחלצו והמשיכו בשליחותן.
בין לוחמי פ.פ.או שהגיעו ליער מ"קייליס", הייתה גם לנה. היחידה שנותרה מקבוצתי בתנועה לפני המלחמה. את תקופת הגטו עשתה ב"קייליס", בהיות אביה מומחה לעיבוד עורות. אביה מת בינתיים ולנה נשארה עם אמה. לפני פרוץ המלחמה היינו בנות רקע תרבותי שונה ואף לא בקשרי קרבה. אף על פי כן, בתנאים שנוצרו ביער, הייתה משמעות ייחודית להיותנו חברות בקבוצה אחת לשעבר, בתנועת השומר הצעיר. מכנה משותף זה הספיק באותה עת על מנת לקרב בינינו ועשה אותנו ל"בנות זוג" בעיני לוחמי המחנה, שקשרו בין שמותינו, בבטאם בנשימה אחת כאילו היינו תאומות, או לכל הפחות אחיות. הדבר תרם להפנמת יחס זה. בשבילי הייתה לנה באותה עת אובייקט לקרבה ואהדה. מצאתי אותה קרובה באשר להשקפת עולמי, דרכי ההתנהגות, ערכים, לוחמת אמיצה, דבקה במטרה וכנה עם סביבתה. חברה שניתן היה לחלק עמה מצוקה בעת צרה. עמה חלקתי גם את משכבי, שעשוי היה מספר קלונסאות. גם את כסות הלילה, מעיל בלוי, חלקנו מאוחר יותר אדרת עור. היינו גם שותפות לביגוד הדל שלגופינו. הייתה זו לי לראשונה תחושת משפחה, מאז נותרתי יחידה. מאוחר יותר הובאה מ"קייליס" גם אמה, לה העברתי את הכמיהה לאם, שלא הייתה לי עוד.
הגענו ליער בתחילת הסתיו. תוך מספר שבועות הוא הגיע לשיאו. תחילה התמקם המחנה על פיסת קרקע מוקפת ביצות. לא ניתן היה להתחפר בה, כמקובל אצל הפרטיזנים, מתחתיו עמדו מים. הגשמים, הרוחות העזות והקור חדרו עד לשד עצמותינו. לרבים נתבלו מזמן הנעליים, או אבדו במסע הביצות, כרכו סמרטוטים לרגלים וקשרום בחבלים. עדיין הייתי מצויידת בחצאי מגפיים, שהכינה לי אמי בגטו לקראת הסתיו הקרב. הן היו עשויות עור רך ועדין והצטמקו מספיחת רטיבות בלתי פוסקת שלא הספיקה להתייבש עד שהתפרקו. דבוקות לרגלי הם עצרו בתוכם את המים. לא חלצתי את מגפי זמן רב, פן לא אוכל להחזירם לרגלי. לפי הנוהג הפרטיזני, חייבים היינו לישון במגפיים. חליצתם מותרת הייתה בשעות היום, לצורך טיפול ברגליים. מאוחר יותר מצאתי פיתרון: חתכתי פתח מוארך במגפיים, מבית השוקיים עד מתחת לקרסול. בצורה זו הרחבתי אותם ויכולתי מדי פעם לחלוץ ולנער מתוכם את המים ולהחזירם לרגלי.
באותם שבועות ראשונים, שימשו לנו קורת גג יחידה, סוכות זרדים קלועים בצורת אוהל. כיסינו אותן בענפים ועל הקרקעית הוספנו שכבת אזוב, כל צמחייה מצויה, שעשויה הייתה להגביה את ה"משכב". כל סוכה שיכנה בתוכה קרוב לעשרים לוחמים. היא לא עמדה בפני הגשמים ובוודאי לא בפני רוחות עזים שפקדו אותנו באותם ימי סתיו. לעתים קרובות הפתיע גשם עז וסוחף באישון לילה. היינו מתעוררים לצלילי המטר והמים הזורמים מתחתנו בלא להותיר חוט יבש. עמלנו כל פעם מחדש בהקמה ותיקון סוכות . המפלט היחיד מהקור, הרטיבות והגשם, הייתה לנו מדורה, אם כמובן רק ניתן היה להבעירה. הגשם הדולף והרוח הסוערת , חיבלו במאמץ להזין את אש המדורה. טרחנו קשה לבל תדעך. המדורה שימשה לנו מטרות רבות ומגוונות והפכה למרכז חיי המחנה. זו הייתה "אש התמיד" עליה בישלנו את "הדיסה", סעדנו סביבה, ייבשנו את בגדינו, נעלינו, חלצנו עצמותינו והתחממנו. אל המדורה ברחנו באישון לילה מה"משכב" הרטוב על מנת לגרש את הקור מהעצמות. לידה פרקנו בלילות את העצב הפרטי; על-ידה סופרו השמועות והרכילות. סביבה שרנו שירי מולדת וגעגועים. מאוחר יותר נרקמו סביבה גם אהבות. היה, ובהתגבר הגשם והרוח, נהפכו לסערה. הרעמים והברקים החרישו את האזניים. עצי עד נדירים בגודלם, קרסו ועקרו מתחתם גושי אדמה ענקיים עם השורש. במקום השורשים, נוצרו בורות ושלוליות מים עכורים ודלוחים, ובתוכם שרצים, יתושים ומיני זבובים. שלוליות אלה שימשו לנו תקופה ממושכת יחסית מקור מים יחיד לשתייה, בישול, רחיצה וכביסה.
אחת הסערות באותה עת עלתה על כולן בעוצמתה, הותירה הרס במחנה והיכתה את כולנו בתדהמה. לראשונה עמדנו מחוסרי אונים בפני איתני טבע משתוללים ואין מושיע. הגשם הזועף סחף את כל שנקרה בדרכו. הברקים והרעמים האירו בחופזה את השטח והפילו אימה. הסערה השתוללה, מוטטה את הסוכות כאילו היו בתי קלפים. עצי עד אין ספור קרסו וכיסו מתחתיהם את פני השטח ואת כל "רכוש" המחנה. בורות נפערו בקרקע וגושי אדמה ניצבו בגובה קיר. אלה שינו את המצב הטופוגרפי עד בלי הכר. חברים נפצעו, ביניהם שניים קשה, מעצים שקרסו עליהם וגרמו לשברים בגפיים וחלקי גוף אחרים. החפצים והמזון המועט הושחת, לא נותר סימן לסוכות. את האש לא ניתן היה להבעיר. השבילים שובשו ונסתמו. אף שהסערה הלכה ונחלשה, עדיין דלף גשם ולא היה לאן להימלט מפניו. עוד בטרם שוך הסערה, הוחל בפינוי השטח וחילוץ הפצועים. סולקה הרופא, איש החטיבה, הגיש עזרה לנפגעים וביצע ניתוחים מסובכים בתנאים ואמצעים שעמדו בניגוד לכל כללי הרפואה. רק עם שוך הסערה, נהיה ברור שלא נוכל לשהות עוד במקום, והוחל בהכנות להעברת המחנה לבסיס חדש.
הבסיס החדש נבנה על גבעה מוקפת ביצות, קרחה יחסית לצמחייה הסבוכה סביבה. הגבעה יצרה אי בתוך צמחיית עצי עד ושיחים. מצדו הוא חד, במורד הגבעה, הובילה דרך שנוצרה כתוצאה מכריתת עצים, דרכה התנהל הקשר בין המחנה הפרטיזני והעולם החיצון. שטח הגבעה היה קטן ולא ניתן היה לשכן עליו את כל לוחמי החטיבה היהודית הלוחמת, שמספרה התקרב באותה עת ל-400 לוחמים. התחלנו בעבודות חפירה מאומצת. חלק מהאנשים עבר לשם כך כבר מראשית העבודות, לשטח החדש.
הפעם התחפרנו: בנינו מחפורות ארוכות, כל אחת מהן שיכנה בתוכה כשמונים לוחמים (אוטריאד). לאורכן של המחפורות, משני צידיהן, הותקנו משטחי השינה. אלה כוסו בקלונסאות מגזעי עצים צעירים, לא מהוקצעים. באותה צורה כוסו שטחי האדמה משני צידי המעבר, על מנת למנוע מפולת אדמה, עצים וענפים, כך שלא יהיה ניתן להבחין בה ממעוף ציפור. משני קצותיה הותקנו פתחים עם דלתות עשויות מקלונסאות. באותה שיטה נבנתה גם מחפורת המפקדה, "חדר" לטיפולים רפואיים. מאוחר יותר, גם מחסן ובית מלאכה לנשק, מאפייה ו"בית מרחץ". בעת ובעונה אחת יצאנו לפעולות חבלה , הצטיידות בנשק ובמזון וקלטנו קבוצות יהודים. המחנה גדל מהר וצריך היה לספק את צרכי כולם, אף שלא כולם היו כשרים לצאת לדרך. איש מאתנו לא הלך בטל. כולם שובצו בעבודה, אף לחולים לא ניתנה חופשה. אלה שחזרו מפעולות לילה, הורשו לישון מספר שעות בלבד והוקמו לעבודה. לצורך בניית הבסיס החדש, חולקו האנשים לקבוצות עבודה. אלה שעבדו בכריתת העצים, התרחקו מהמחנה על מנת לא לחושפו. קבוצה אחרת טרחה בהבאתם של העצים, אחרים בחפירות ו"בניה". בהתחשב בתנאים וחוסר הניסיון, הייתה התוצאה משביעה בהחלט רצון. מעתה היה גג לראשינו. הרגשנו בטוחים יותר ומוגני במידת מה בפני פגעי הטבע.
לילה לפני העברת המחנה לבסיס החדש, ירד השלג הראשון ובשפע. התעוררנו עם בוקר ולא מצאנו עוד את היער של אתמול. הייתה זו תמונה מרהיבה ביופיה ועוצרת נשימה: שיכבת שלג עבה כיסתה בלובן את הסביבה כולה, עד לקוו השמים ויצרה משטחים פיסוליים, כיד הדמיון הטובה. אחרי שחלפה התפעמות, נותרה הבעיה: השלג שיבש לנו את העברת המחנה, כיסה את השבילים והעלים את עקבותיהם. בין המחנה הישן והבסיס החדש, זרם פלג מים. עצי עד אין ספור קרסו משך שנים ללא סדר ויצרו "גישור" לאורך הפלג, מעבר בקפיצה מגזע עץ לגזע. הפעם עטה הפלג שכבת שלג עבה שהסתירה את העקבות. היה צורך לעשות את הדרך תוך גישוש. גם צמחיית גדות הפלג הייתה עבותה ומשום כך לא עבירה. נאלצנו ללכת עם תוואי המים. כל אחד העמיס על גבו מהמלאי הדל שבמחסן המחנה, כמות שהיה מסוגל לסחוב. וזאת תוך מעידה ונפילה לתוך המים הקרים, דרכם התקדמנו. הבחירה הייתה מסוכנת יותר: להיחשף רטובים מכף רגל עד ראש לטמפרטורה מתחת לאפס. השק ספוג מים, הוסיף אל משקלו והיה קושי רב לגררו על קרקעית הפלג המרופד במכשולים. ובכל זאת, לא עלה על דעתו של איש לזנוח את המשא, בזמן שהמחנה סבל ממחסור חמור במזון. היה זה מסע בפרך ובלתי נשכח, שאף הוא הגיע אל קיצו, עם הגיענו לבסיס קפואים ובשארית כוחותינו.
למרות הצפיפות במחנה, המחסור בנשק ובמזון, קשיים ארגוניים- חברתיים, המשיכו לוחמות החטיבה להביא קבוצות יהודים ליער. הייתה זו משימה "בוערת", כל עוד לא חיסלו הגרמנים את הבלוקים בעיר, ומצויים היו יהודים מוכנים להצטרף לפרטיזנים. עם חלוף הזמן, הלך ופחת מספרם.
על גורל אימי לא ידעתי באותה עת, ניסיונותיי לברר לא העלו דבר. האמנתי ביכולתה להגיע למקום מבטחים, אם רק הצליחה להינצל בזמן חיסול הגטו.
עם אחת הקבוצות מ"קייליס" הגיע ליער בן- זוגי לעתיד, חילק. אף שהיה בן עירי, בן גילי וגדל באותו הרובע, לא הכרתיו קודם לכן. היינו בעלי רקע וחינוך שונה, בגרנו ובילינו לא באותה חברה. המבדיל בינינו ביותר באותה העת, הייתה אולי תנועת הנוער, שלא היה שייך לה ושכה הטביעה חותמה על דרך מחשבתי והתנהגותי. באחד מימי ף קריר, בהיר ויבש, כאשר היער עטה לובן. מבהיק, עבדתי עם מספר לוחמים במרחק מה מהבסיס, בכריתת עצים למחפורות. שקועה במלאכה, הופתעתי לראות צעיר לא מוכר הולך ומתקרב. לפי כללי היער, אסור היה שנהיה מופתעים ובתוככי המחנה. מראה הצעיר לא דמה לאחד משלנו. בחזותו לא היה דבר שיצביע על היותו יהודי. לבושו היה נקי ומטופח, מגפיו מבריקים, דבר לא מצוי במצבנו. מעילו ומכנסי הגליפה (רכיבה) תאמו את גזרתו, לעומת לבושנו שהיה לרוב מקרי ובלוי. צעיף לצווארו, מוצר לא מצוי בינינו ולראשו, כובע מצחייה כחול. זכור לי שהבחנתי בעיניו הכחולות מאוד. הופעתו החיצונית נראתה בעיני מגוחכת כלשהי במציאותנו. הוא סיפר שהגיע זה עתה מ"קייליס" עם קבוצה והוצב לעזור בעבודה לקבוצתנו. חילק עבד בחריצות, היה אדיב, מתחשב וחברי מעל למצופה, עד כי התנהגותו משכה את תשומת ליבי. נהיינו חברים. יחס דומה שרר גם בינינו ובין לנה. מאוחר יותר לא איכזב: המשיך להיות חברי, אוהד, תומך ומוכן להושיט כל עזרה ולהתחלק בכל.
שני אחיו המבוגרים של חילק הקדימו אותו לבוא ליער עם קבוצת לוחמים מאורגנת, זמן מה לפני בואנו. לולקה, אחיו הבכור, כמסופר לעיל, נהרג בדרכו לפעולה סמוך מאוד אחרי בואו של חילק ליער. הוא הספיק לראותו רק מספר פעמים לפני מותו.
הירשקה אחיו, גדול ממנו בשנתיים, הגיע ליער מהגיטו עם אשתו פניה, כזוג צעיר. כמו רוב אנשי אותה קבוצה שבאו עם בנות זוגן, לא הסכים להיפרד מאישתו כתנאי לקבלתו לקבוצת הצנחנים. הם התארגנו לקבוצה נפרדת, מינו מפקדים מתוכם, דאגו להשיג נשק, מזון וביצעו מדי פעם פעולות חבלה. עם הגיע קבוצת פ.פ.או. ליער והקמת חטיבה יהודית לוחמת, צורפו רוב לוחמי הקבוצה ובתוכם הירשקה ופניה, ושובצו באוטריאד השלישי.
חילק, הצעיר מבין שלושת אחיו, נשאר באותו שלב עם הוריו בגיטו, ועמם אשתו ובתו הקטנה של לולקה. אף לחילק הייתה חברת נעורים בגיטו, אותה אהב ולה אם ואחות צעירה. חילק קיבל על עצמו בגיטו את הדאגה לצרכי שתי המשפחות. עם גבור הסכנה לחיסול הגיטו, יצא העירה עם חברתו, כאשר פניה מועדות לבית משפחה ליטאית(שכנים לשעבר) שהסכימו להסתירה.
חילק יצא מהגיטו במטרה לארגן מקום סתר בעיר לשתי המשפחות. לשם כך נעזר במשרתת ביתם לשעבר, שעבדה בשירות המשפחה עשרות שנים בנאמנות, וגידלה את שלושת הבנים. במשך זמן שרותה בביתם התחתנה, הקימה בית והמשיכה לשרת במשק ביתם. כאשר נעקרה המשפחה מביתה והובלו לגיטו, נשאר חלק מרכוש המשפחה בידי המשרתת. היא לא התכחשה להם, נשארה מסורה, נאמנה ויחד עם בעלה המשיכו לדאוג לצרכי המשפחה. לא אחת סכנו את חייהם בעשותם כך .חילק הגיע עכשיו לבית המשרתת מהגיטו, במטרה לשכור דירת מספר חדרים בכספי המשפחה, בעלת מבנה שיאפשר להסוות חדר ולהתקינו למחבוא למשפחה, כאשר משפחת המשרתת עתידה הייתה לשמש כלפי חוץ כבעלי הבית. חיפושי דירה מתאימה שתענה על הצרכים בשכנות ביתם לשעבר, בחסות הכומר, ידיד המשפחה איש נאור וחסיד אומות העולם. גם ברשותו השאירה המשפחה חלק מרכושה. לא אחת פתח הכומר את שערי הכנסייה ליהודים נרדפים, בלי שיכירם אישית. באחד הימים הלך בעלה של המשרתת להיפגש עם אביו של חילק בגיטו ולהיוועץ בדבר הדירה המבוקשת. הוא נתפס על יד שער הגיטו ונאסר. התכנית ירדה מהפרק. חילק נאלץ להסתלק מביתם, פן יבואו הגרמנים לביתם מפחד כנופיות הפולנים "הלבנים" שפעלו בסביבה ואיימו על מסתירי יהודים. הכפריים ציידו את חילק במזון ומעיל פרווה ושלחוהו להסתתר ביער הסמוך לכפר. אחרי שהתגלגל שלוש יממות יחידי, בבדידות נוראה, מתחת לכיפת השמים ומתחת רגליו שלג, במזג אויר פי ובפחד פן יתגלה ויוסגר, לא עמד לו עוד הכוח להמשיך ולהיסתתר יחידי ביער. חילק חזר לווילנה על מנת לחזור לגטו למשפחתו, אך אחר את המועד. הגטו היה כבר מוקף צבא ובשלב של חיסול סופי. חילק המשיך להסתובב נע ונד בין בית המשרתת, הכומר ובית הקברות, שם ישן בלילות. בלית ברירה, הגיע ל"קלייליס" בו פגש חברים של אחיו, מפיהם נודע לו על מקום הימצאם ביער. הם הבטיחו ליצור לו קשר עם הפרטיזנים, בתנאי שישיג נשק. חילק יצא שוב העירה, הפעם אל הכומר. אחרי שסיפר לכומר את האפשרות להצטרף לפרטיזנים אם ישיג נשק, צייד אותו הכומר באקדח וברכו לשלום. חילק שם פעמיו לבית הליטאים, שם הסתתרה חברתו, על מנת להציע לה להצטרף אליו ולצאת לפרטיזנים. אך היא הרגישה נוח בבית הליטאים ומוגנת דיה, סירבה להצטרף בטענה, שהינה חלשה מדי על מנת לעמוד בתנאי היער. בעלי הבית האיצו בחילק להסתלק מהמקום, מה עוד ובן משפחה נתן בה עיניו. חילק חיזר מאוכזב ל"קייליס" בגפו. שלא במקרה פגש את קשרית החטיבה היהודית הלוחמת, שבאה מהיער במטרה לקבל רובים מאנשי המחתרת בעיר ולקחת עמה את היהודים הכשרים ומוכנים לצאת ליער. יחד הם היו ארבעה. הם יצאו למקום בו חיכה להם הנשק. זה היה בבית מגורים, באחת הסמטאות במרכז העיר. הארבעה חילקו בניהם את הציוד שהיה לקחת. את הרובים החביאו על גופם, כאשר הקנה תקוע במגפיים והקת מוסתרת מתחת למעיל ומגיעה עד הצוואר. תנאי מזג האוויר הפי יצרו מצב מתאים להתכרבל במעיל ף, להגביה צווארון ולהסתיר תחתיו את הנשק, בלי למשוך תשומת לב. לעומת זאת, הכביד הנשק מאד על הצעידה ועלול היה להסגירם. ואמנם, החליק אחד מהם ונשקו מתחתיו. כשהרובים על גופם, התקשו חבריו להתכופף ולבוא לעזרתו. לתימהונם הגדול, עשו זאת שני חיילים גרמנים שהזדמנו במקום והקימוהו על רגליו. הוא הודה להם, ברכם לשלום, והארבעה ההמומים מהאירוע, המשיכו בדרכם והגיעו עם הנשק ליער בשלום. היה זה שילוב מקרים מיוחד במינו, שהמאמין, יראה בו את יד ההשגחה העליונה.
באותו שלב סבלנו מחוסר נשק חמור. בידי כל החטיבה היהודית הלוחמת, שמנתה באותה עת קרוב ל-400 לוחמים, היו רק כשלושים רובים מסוגים שונים. לחלק מהם, רק כדורים בודדים. בגלל מיעוטו, אוחסן הנשק במאגר משותף לכל המחנה. לפני כל פעולה חולק ליוצאים בהתאם לתפקידם. עם תום הפעולה, הוחזר נקי למחסן. אותו סידור היה עם מספר מקלעים ורובים אוטומטיים. רק אקדחים, כארבעים במספר ורימונים, הושארו ברשות בעליהם או ברשות מי שזכה באקדח על ציון לשבח. הלוחמים החשיבו מאוד את הנשק ביער, ורחשו לו חיבה בדומה לרעיה. גם כינוהו "אשתי". היו מקרים ובעלי נשק סרבו למאגר, עד כי היו נכונים לעזוב את המחנה.
הנשק המועט שבבעלותנו , שימש מספר מטרות בעת ובעונה אחת. פרט לפעולות קרב וחבלה, היה צורך דחוף להפריש כל פעם כוח הולך וגובר לפעולות כלכלה. עם בוא קבוצות יהודים ובודדים מהעיר, רובם מחוסרי נשק, נעשו פעולות הכלכלה שכיחות יותר, מרוחקות מהבסיס ומסוכנות מאוד. לא כולן הביאו את התוצאות המקוות. לעומת זאת, נחשפו הנותרים במחנה, לסכנה מעבר למותר, כאשר נותרו בבסיס רק עם רובים מעטים , על פי הרוב הפחות יעילים ומעט תחמושת.
התגלה צורך דחוף להשיג נשק מכל מקור אפשרי. עם זה מהכפריים, בכוח. במארבים, מהצבא הגרמני ובהתקפות על תחנות המשטרה. התגלו גם מקורות לקניית נשק מידי מתווכים למיניהם. לשם כך פנה המטה בדרישה לאלה מבין הלוחמים שהביאו עמם ליער זהב או דברי ערך מביתם. לא כולם הסכימו למסור מרצונם. במקרים מסוימים היה צורך לערוך חיפושים ולקבלו באיומים. הדבר יצר מתח ועוינות מצד הסרבנים, ויחס של בוז וביקורת למסרבים, מצד רוב הלוחמים.
היחס השונה לרכוש אפיין את הלוחמים גם התחומים נוספים, שלפיהם נקטו עמדות אנשי קבוצות שונות במחנה.
עוד בראשיתו חולק המחנה לשלושה אוטריאדים, כשמונים לוחמים בכל אחד. עם גידול האוכלוסייה, נוסף אוטריאד רביעי. את הפיקוד על החטיבה היהודית הלוחמת קיבל אבא קובנר, מטעם מפקדת הבריגדה הליטאית, שהיינו חלק ממנה. כמו כן, פיקד אבא על גדוד "הנוקם".
לנה ואנוכי שובצנו בגדוד "לניצחון", שמפקדו היה שמואלקה, מבכירי לוחמי פ.פ.או. האוטוריאדים חולקו כל אחד לקבוצות קרביות ובכל קבוצה מספר קטן יחסית של לוחמות. לשמחתנו שיתפו אותנו ברוב הפעולות. לא אפריז אם אציין, שהייתה מצדנו חתירה מתמדת לא לפגר אחרי הגברים. לשם כך, התנדבנו לעתים לפעולות, שלא נכללנו בהן מראש ונזהרנו שלא לגלות חולשות, שמטבען היו מצויות. תכונה זו אפיינה את רוב לוחמות פ.פ.או. ולא מעטות מנשים אחרות ביער. חלק מהאנשים איישו קבוצה משקית, אשר הייתה רובה נשים. את הקבוצה המשקית חייב אותו משטר, משמע, מסדר בוקר ואמוני נשק. קבוצה זו ביצעה את רוב תפקידי המשק במחנה. רבים מהקבוצה המשקית עשו את תפקידן באהבה והקרבה. הייתה לכך תרומה משמעותית לשיפור האווירה, לרוח האחווה, השיתוף והעזרה לזולת. באמצעות הקבוצה טופל המטבח, מחסן המצרכים, תיקוני נעלים וגם כביסה של בודדים, שלא כולם ידעו לעשותה. מאוחר יותר,גם המאפייה.
המצרכים המעטים חולקו שווה ובהתחשב בצרכים הספציפיים. החולים והחלשים קיבלו תשומת לב מיוחדת, בהתאם להוראות רופא החטיבה, שהרחיב עם הזמן את שירותיו לכל הפרטיזנים ביער. בגלל תזונה לקויה ובלתי מספקת, פשטו במחנה מחלות הקשורות בחוסר ויטמינים. במיוחד פשטו פצעים מוגלתיים ומחלות מעיים. הכינמת הייתה בת לוויה של כל דיירי היער, קנתה אחיזה בינינו מעל המשוער. בהתחלה הותקפנו בה כולנו, מי פחות ומי יותר. חוסר סבון, ביגוד להחלפה, הרטיבות, הקור העז ומי רחיצה דלוחים ובהם שרצים, מנעו מרבים את הניקיון הבסיסי. גם אם התגבר הפרט על קשיים אלה וניסה לשמור על ניקיון, פלשו עליו בשיירות כני שכנו למשכב. פרוות הכבשים המעטות שהיו ברשותנו, עברו מיד ליד. לא היה ניתן לוותר עליהם בקור העז, לעתים עשרות מעלות מתחת לאפס. במיוחד בשמירה. פרוות אלה היוו מקור בלתי נדלה לכינים. יום יום, אם רק נשארנו בבסיס, התרחקנו עם לנה לעומק יער ל"טקס" השמדת כינים. שפשפנו גופנו בשלג, ללא סבון, ובינתיים תלינו את לבושנו על העצים המושלגים. הקור העז היה מקפיא אותך מיד והכינים היו נושרות על הקרקע המושלג, עם ניעור הבגדים. בגמר ה"טקס" היינו רק מספר שעות נטולות כינים. בדרך כלל הן הציפו אותנו מחדש וביתר שאת עם ערב. היו כאלה שהשלימו עם קיום "דיירי המשנה". אחרי זמן מה רכשתי נסיון ולמדתי לאבחן את מקור הכינים, בהתאם לסימני היכר. באותה תקופה, פשטה במחנה מחלת הגרדת, והיה צורך דחוף למצוא לה פיתרון, על מנת למנוע התפשטות המחלות.
עם בואו ליער, שובץ גם חילק באוטריאד השני. יצאתי אתו לא אחת באותה קבוצה לדרך ולאותן פעולות. זכור לי שלא חסך את עורו, ניסה להקל על הזולת ורץ קדימה. הייתה לי תמיד תחושה שניתן לסמוך על עזרתו, שלא ינטוש חבר בצרה. בפעולות כלכלה, היה בעל תושייה ומצא תמיד פריט כלשהו שחסר לחברו. אם מצא בבית איכר כוס חלב או פרוסת לחם, חילק אותם שווה בשווה עם חברו. הייתה זו תופעה יוצאת דופן בין הלוחמים שלא מיוצאי פ.פ.או. לא אחת קרה, שהלוחם לא עמד במבחן המצוקה, והחביא מתחת למראשותיו פרוסת לחם, קורט מלח או חפישת סבון, בהם השתמש בהיחבא.
החברות הייתה תכונה מאוד בולטת בהתנהגותו של חילק. מה עוד, ולא היה חניך תנועת נוער ואף לא חבר בארגון לוחם לשעבר, מהם היו לי ציפיות שונות. תכונה זו אצלו משכה את תשומת לבי. התפתחה בינינו ידידות אשר הייתי מגדירה, יחסי אחווה. לא זכור לי שיחסינו ביער היו מעבר לכך. בלבי נשמרה באותה עת נאמנות לחברי לשעבר, שאולי מצוי אי שם. יתכן והיא בלמה את רגשותי. לא היו לנגד עיני באותו שלב ערגות לעתיד. הווייתי הייתה נתונה להווה, לפעולות המאבק ולמציאות שנרקמה ביער. הייתי שלמה עם התוצאות האפשריות המתבקשות מאורח חיים זה. לא עשיתי למען הישרדותי מעבר לכך.
חילק המשיך לאהוב את חברתו, שהייתה מהולה באכזבה. הקדיש לה מחשבה ולא אחת שיחה, בה סיפר ונתן ביטוי לאהבתו וגם לאכזבתו מדרכה. השתתפתי בכנות בשברון לבו. כאמור, הייתי צעירה רומנטית ורחשי לבו היו קרובים לי. אף על פי כן, נעשו חיי קלים יותר ומסגרת הנפשות הפועלות בתוכם התרחבה. לראשונה חרגתי ממסגרת חברי בתנועה ובארגון הלוחם.
הייתי באותה עת בעלת מרץ. תוססת ופעלתנית. עבדתי קשה, ושאפתי כל פעם לעשות יותר. כמו רבים בינינו, הסתפקתי במספר שעות שינה מועט ביממה. גופי צרך דלק רב. גם קיבתי הבריאה, לא עמדה לי למכשול. תאבוני הבריא, לא בחל בתבשיל הדוחה, העמידני בשורה אחת עם גברים חסונים. לא אחת חשתי לא בנוח, כאשר הטבחית הציעה לי מנת "דיסה" נוספת, שאחרים ויתרו עליה משום שלא מסוגלים היו לעכלה. המזון באותה עת היה מועט ביותר. עם גידול האוכלוסייה במחנה, הוא הלך ופחת. בתקופה ראשונה היה מזוננו מבוסס על בליל קמח ש, בלתי מנופה, מבושל בדליים במי שלוליות וללא מלח. מי שיכול לעכלו כדוגמתי, אכל אותו ברעבתנות. היו לוחמים שפיתחו מחלות קיבה, אחרים בסבלו מגירויי גרון והקאות. לא ראינו באותם ימים צורת לחם, מלח, על אחת כמה וכמה ירקות. יחד עם הכינמת, גרדת והתת תזונה, נחלש הגוף ועמידתו בפני מחלות מצויות.
אם כי פעולות הכלכלה הלכו ורבו, לא תמיד הייתה בצידן הצלחה. פרט לאי רצונם הטבעי, התקשו גם האיכרים לספק מזון למחנה הפרטיזנים הולך וגדל. אלה מבין האיכרים שלא נזקקו לעזרתם של הגרמנים, התלוננו בפני קבוצות פרטיזנים אחרות על היהודים, שמרוקנים את אסמיהם. התעוררה תרעומת אצל הפרטיזנים שראו בנו מתחרים על תחום מחייתם המוגבל. תחילה הצטמצמנו ככל שיכולנו. חיינו על סף הרעב ובתת תזונה חריפה. היה צורך להתגבר על המכשלה והרחקנו לנדוד, כל פעם לכפרים מרוחקים יותר, לשטח עויין, שעל פי רוב שכנו בהם או לצידם גרניזונים גרמני.
כאמור, היו פעולות ההצטיידות במזון, הקשות והמסוכנות ביותר. איבדנו בהן את טובי לוחמינו. היות והכפרים בהם מותר היה להצטייד במזון שכנו עשרות קילומטרים הרחק מהבסיס, עברנו על פני כפרים עוינים רבים שבשליטת הגרמנים. האיכרים נטלו יוזמה, התארגנו למאבק נגד הפרטיזנים, זכו לסיוע מידי הגרמנים בנשק וארגון. הם הקימו קשר בין הכפרים, הציבו משטרות והזעיקו את הכפרים הסמוכים, עוד לפני שהגענו ליעד. לא אחת, גם את הגרמנים. היינו נאלצים לצאת לפעולות הכלכלה עם מירב האנשים ומיטב הנשק. לעקוף את הכפרים בדרך, ולחסל כל מכשול משוער, שעלול היה לסכן את הפעולה. חלק מהלוחמים היוו את האבטחה בכניסה וביציאה מהכפר. הכניסה לכפרים גדולים, הצריכה מספר חוליות נוספות לאבטחה . בדרך כלל דאגנו שיהיה לנו מודיע דרכו למדנו את מידת העירנות בכפר. הנשק, וגם חיסול אנשי הקשר עם הגרמנים. אחרי שרכשנו ניסיון במחיר יקר, נהגנו לצוות אל האיכר לרתום את הסוס לעגלה, להעמיס את הדרוש ולהסיע את העגלות עד למבואות היער. שם עתידים היו האיכרים להמתין לקבלת עגלותיהם, אחרי שפירקנו את השלל בבסיס והחזרנו להם את העגלות. הפעולה כמובן נעשתה תחת איום בשריפת הבית או נטילת ראש המשפחה, במקרה שיזעיקו את הגרמנים או יפתחו באש. כאמור, היו אלה אמצעים פרי ניסיון רצוף קרבנות, ואף הוא לא תמיד הבטיח הצלחה. לא אחת נחשפנו לאש תופת מצד הגרמנים שהוזעקו וארבו לנו בדרך. במקרה כזה, חזרנו לבסיס ללא שלל ועל פי רוב קרבנות בנפש.
התארגנות הכפריים נגד פעולות ההצטיידות של הפרטיזנים השתכללה, ומספר קרבנותינו הגיעו לשיאו, מה עוד והשלל לעתים נותר על העגלות בדרך. לא היה מנוס מפעולת עונשין מרתיעה, אם כי אכזרית גם לפי אמות מידה של הפרטיזנים.
לשם כך בחרה מפקדת הבריגדה בכפר, בו נפלו קרבנות רבים ובתוכו שכן מרכז הפעולה של הכפריים. שובצתי בפעולת עונשים זו ולדאבוני, בחוליית הצתה. קבוצת הפרטיזנים שנשלחה לפעולה הפעם גדולה מכרגיל. ניתנה פקודה להקיף את הכפר, להעלותו באש בבת אחת מכל קצוותיו, לקטול ביריות את כל מי שינסה להימלט.
הפעולה נעשתה בעזרת מוטות עטופים סמרטוטים טבולים בחומר דליק, ששימשו לצורך זה אבוקות. מה עוד, וגגות בתי העץ כוסו נצרים וקש, נדלקו ממגע אש ראשון.
אם כי הייתי סבורה באותה עת שזהו כורח המציאות ואין מנוס מפעולת העונשין, נקלעתי למצב נפשי פתולוגי, כאשר נפל בחלקי להיות בחוליה שמתפקידה היה להצית קצה מהכפר. זכור לי שנקפתי פרפורי עווית עת הצתתי את הגג הראשון. תוך דקות בער הכפר מכל עבריו. לנגד עיני עלו וחלפו מאורעות ימי ילדותי, בעופי וארצה משמים בוערים ככבשן לוהט. השמים הבוערים, החום הלוהט והגיצים המתעופפים סביבי, החזירוני למאורע הטראומטי, עת כילתה השריפה את ביתנו ולי טרם מלאו שבע.
פעולות עונשין מסוג זה, נעשו בפקודה, או הסכמת המפקדה של הבריגדה, לפעמים בהשתתפות לוחמים מרוב קבוצות הפרטיזנים.
לא מעטים ויקרים היו קורבנותינו כתוצאה מטעויות אנוש, כאשר לוחמים נפלו מכדורי חברים לנשק. קבוצות שונות של פרטיזנים נהגו לצאת לפעולות ולחזור, ללא תיאום בין הקבוצות, לרוב גם לא מצויידים בסיסמת הזיהוי שהייתה מחייבת. לפעמים יצאו לאותו כיוון, או אפילו לאותו כפר, באותה עת לפעולות שונות.
בדרך זו גם נפל חברנו דנקה, לוחם פ.פ.או. מסור, חבר יקר לקבוצתי ושכני ושכנה של לנה ל"משכב". אם כי לא הייתה לכך שום משמעות ארוטית או מינית, הברית הייתה. דנקה היה חבר המפלגה הקומוניסטית, ב רגיש, ישר הליכות, ממיטב האדם בארגון. יצאתי עמו בקבוצה אחת, לאותה פעולת הצטיידות במזון, ממנה לא חזר. הפעולה התבצעה בכפר גדול ורוחק יחסית מהבסיס. הלוחמים חולקו לחוליות בהתאם לתפקידים שאמורים היו לבצע. חלק אבטח את מבואות הכפר, פן יסתלק איכר ויזעיק את הגרמנים. אחרים פטרלו לאורכו והיתר פשטו במהירות לבתי הכפר, העמיסו על העגלות הרתומות לסוסים את המזון שמצאו ונחפזו לעזוב את הכפר, ממנו עתידים היינו לנוע יחד חזרה. עדיין חסרו לנו מספר לוחמים. היה זה נוהג להמתין לאחרון ולא להותירו מא. לפתע נשמע מטח יריות מכיוון אחד הבתים ונדם מייד. מספר לוחמים חזרו לכפר, נגשו לאותו בית ממנו נשמעו היריות ומצאו בתוכו את גופתו של דנקה בלבד. היתר נעלמו. העמסנו את גוויתו של דנקה על אחת העגלות וחזרנו לבסיס אבלים ודוויים. היינו בטוחים שנפל חלל מידי אחד האיכרים. הייתה זו אחת האבדות מבין חברי הלוחמים שהשפיעה עלי קשה. זכור לי שהורקתי בדרך לתוכי כמות ניכרת של ייש, ובהיותי שתוייה, איבדתי את השליטה על תגובותי לצערי, שחשתי בו קשה. התאבלתי על אבדן דנקה ימים רבים, אם כי לפניו ואחריו נפלו רבים. מאוחר יותר נודע לנו שדנקה נפל בטעות מכדורי פרטיזנים, שיצאו באותו יום לחפש אחרי משתף פעולה עם הגרמנים. הם התקרבו לבית בו פעל דנקה. בראותם אותו חמוש, לא הספיקו לזהותו והרגוהו.
כבר באותו שלב מוקדם, פשטו והתרבו באזורונו קבוצות לחומים פולנים, עוינים את הפרטיזנים. פולנים "לבנים" אלה היו רובם אנשי צבא מאומנים, חמושים ומצוידים היטב ונהנו מעורף איתן. היו ביניהם בני איכרים פולנים מהאזור, וגם קציני הצבא הפולני שהובס ע"י הגרמנים, בזמן ההתקפה על פולין. קבוצות לוחמים אלה היו קשורות לממשלת פולין הגולה בלונדון.נצחונות הרוסים על הגרמנים בחזית המזרחית והסיכויים לתזוזות הצבא האדום מערבה, הגבירו את פעולתם באזור. קבוצות פולנים "לבנים" אלה ראו בברית המועצות אוייב, בדומה לגרמנים. הם נלחמו נגד כיבוש אדמותיהם, על פולין עצמאית ובלתי תלויה. לשם השגת מטרות אלה היו מנצלים מדי פעם אוייב אחד נגד השני, הכל בהתאם לתועלת זמנית. הם התנגדו לרוסים ולמשטר הסובייטי, מה עוד, ושטחים אלה היו מאז ומתמיד שנויים במחלוקת: הפולנים וגם הליטאים תבעו את בעלותם על השטחים והרוסים צידדו בליטאים, קידמו את ענייניהם, הכשירו קדרים של קומוניסטים ופוליטיקאים, משום כך גם הקימו את הבריגדה הפרטיזנית ליטאית ובתוכה פוליטרוקים ואנשי מפתח שעתידים היו להיות חוד החנית להקמת הרפובליקה הליטאית. הרוסים גם מימשו תכניות אלה אחרי שכבשו את השטח מידי הגרמנים, הקימו רפובליקה סובייטית ליטאית.
כאמור, נלחמו קבוצות פולנים אלה נגד הפרטיזנים, וביתר שאת בפרטיזנים יהודים, בהיותם אנטישמים. נתקלנו בהם כל פעם יותר, וגם קרבנותינו מידיהם היו רבים. לולקה, אחיו של חילק וחברו, גם הם נפלו קרבן לפולנים "לבנים", בהיותם בדרכם לפעולת חבלה ברכבת. קבוצות פולנים אלה, פעלו גם באזור יערות נרוץ', נהנו מתמיכת האוכלוסייה הפולנית, מתוכם גם התגייסו לוחמים לשורותיהם. אף כאן היה זה מאבק על עתיד האזור.
אחרי בואנו ליערות רודיניקי, בתחילת דרכנו, חיפשנו קשר על לוחמינו ביערות נרוץ', לוחמי פ.פ.או. שיצאו לשם לפני חיסול גיטו וילנה ובצורה זו נפרדו דרכינו. היו ביניהם מבכירי לוחמינו, עם מיטב הנשק שהיה באותה עת ברשות הארגון. אחים, חברים לרעיון, לנשק ולמאבק, להצלחות וכשלונות, ביניהם מפקדים ואנשי מטה לשעבר.
בהתאם למה שהובא לידיעתנו, נפלו חברינו אלה תחת ההוראה מהמפקדה, להעביר את לוחמי הבריגדה הליטאית ליערות רודניקי, וצפויים היו להגיע כל יום. הידיעות שהגיעו אלינו היו אומנם חלקיות, לפעמים סותרות, ביניהן עגומות ביותר.
עם בוא פיקוד הבריגדה הליטאית מיערות נרוץ' אלינו ליערות רודיניקי, ניסו אנשי המטה לברר מה עלה בגורלם של לוחמינו שם, לזרז את בואם, על מנת לאחד את הכוחות לחטיבה יהודית לוחמת גדולה וחזקה, אך רק בודדים מהם הגיעו.
בהיותי במקום זה ברשימותי לגיורא - הוא הלך לעולמו ב17/11/81 והוא בן 30,
ומטרת רשימותי תמה.
אמא
חסיה.
חסיה.
הצבא האדום משחרר את וילנה