הפרידה מאמי


הזמן באותה עת היה נזיל ביותר. האירועים התחוללו במושגים של דקות. אין בכוחי לתאר את הטרגיות בה ראיתי את אמי באותן דקות ספורות: בודדת, יחידה נותרה בציפייה למעשי, כאשר כל דיירי אותה חצר לא היו עוד בביתם, כולם ירדו למחבוא אותו הכינו מראש בכוחות משותפים, בהם השתתפה גם אמי. היא לא ירדה, כל עוד לא ידעה לאן מועדות פני.

היו אלה שעות בוקר ארוכות, מתמשכות ומורטות עצבים. לקראת הצהריים הסתיימו דיוני המטה. ללוחמים המצפים בחוץ נמסרה ההחלטה שכל הכוח הלוחם הנותר עוזב את הגיטו לפרטיזנים. תוכן הדברים וההוראות נשמעו בערך כך: בגלל אופי חיסול הגיטו – הובלת היהודים למחנות העבודה באסטוניה כמעט מרצונם, נוצר מצב של חוסר סיכוי להטותם למאבק. מיעוט הכוח שנותר בגיטו, אף הוא היה לגורם. מטרת היציאה ליער, לשם המשך המאבק בנאצים ולשמו בלבד. איש לא נוטל עמו את בני משפחתו, ויהיו אלה אפילו בעלי כושר קרבי. על כולם להצטייד מיד בנשק ותחמושת ולהתייצב במקום בו נמצא פתח כניסה לתעלות הביוב, דרכם אנו אמורים לצאת מהגיטו. הורשתי ליטול פרידה קצרה ביותר מאמי, כך גם יתר הלוחמים. הזמן דחק, פעולת חיסול הגיטו הייתה בעיצומה.

פרט לשברון ותסכול אידיאי, אמורה הייתי להחליט בחיפזון על נטישת אמי. פרצתי בבכי כמעט ילדותי. הייתי בדרך "הביתה" ובלבי עדיין לא גמלה ההחלטה, אותה השארתי לפגישה פנים אל פנים עם אמי. בדרך סר הבכי מפני, יבשו הדמעות. את דרכי הקצרה עשיתי ברחובות הומים בבני-אדם נבוכים, מבולבלים, עמוסי צרורות. נשים נושאות תינוקות על זרועותיהן, הטף נגרר בשובל האם. כל אלה נפלו תחת הפקודה לפנות את הגיטו וחיכו שיובילום לכתובת שלא הייתה ברורה כל עיקר. פרצתי בריצה לחצר ביתי הריקה מאדם, דרך חנות ששמשה כניסה מהרחוב לחצר. דילגתי על המדרגות בקפיצה ונתקלתי במבטה של אמי. היא עמדה צמודה מאחורי דלת זכוכית, בודדה, מבטה בוהה ונטול חיים. נותרה בבנין בודדה מבין כל דיירי הבית. כולם כבר ירדו למחבוא, היסוו את פתח הכניסה מבחוץ, אטמו מבפנים והתרו באמי שלא יותר עוד לאיש לצאת ולבוא לתוכו. אמי החליטה לא להסתתר כל עוד לא ידעה מה קרה אתי. באותו רגע ידעתי כבר שבאתי לבשר לה שאני יוצאת עם כל הלוחמים לפרטיזנים. לה, לא היה בפי מה להציע. הבחירה לצאת מהגיטו העירה לא עמדה עוד לפניה, להצטרף הוגדר באיסור מוחלט, עליו לא היו עוררין בלבי באותו שלב.

לאחר כשנה ביערות, גדושה פעילות פרטיזנית, קרבות וסכנות, שבתי לעיר וילנה עם חברי הפרטיזנים בעקבות הצבא האדום.
לעיר רפאים דמתה וילנה - ריקה מאדם. יהודים לא חיו בה עוד. תושביה האחרים ברחו לכפרים הסמוכים, עד אשר יוכרע גורל העיר בקרבות. קבוצות חיילים גרמנים עדיין התבצרו בחלקי עיר, מעבר לנהר הויליה. הפגיזו את העיר בתותחים, הפציצו מהאוויר. הצבא האדום דהר תוך קרבות מערב, לעבר ברלין. במקום השאירו כוחות לביעור קני הגרמנים. אותנו הפרטיזנים שיבצו בתפקידים חיוניים, להחזיר את העיר וילנה לחיים תקינים.

ליום המחרת לכניסתי לעיר, עדיין חמושה, לבושה בגדי היער הבלויים, מיהרתי למקום בו עמד פעם ביתי. אולי שרד איש ממשפחתי, או שאל לשלומי? איש לא שרד!

פניתי בריצה למקום מגורי בגטו, בו נפרדתי לפני כשנה מאימי. כאן הופתעתי ע"י צל אדם: אישה שיצאה ממחבוא, בו היתה מוסתרת כשנה ונותרה בחיים. לא זיהיתי אותה, אם כי קראה בשמי. נרעשתי מ"תחיית המתים"- כך נראתה האישה. מפיה שמעתי שעוד באותו יום של חיסול הגטו, הסתננה למחבוא הידיעה על לכידת חיים ארבעת לוחמינו ותלייתם בכיכר לפני עיני קהל היהודים שרוכזו בכיכר, לפני שמוינו ושולחו לפונאר, ביניהם לוחמת פ.פ.או ושמה אסיה (כשמי).

אמי שהיתה במחבוא, בהיותה בטוחה שזו אני, בתה, לא עמדה בצערה! עזבה את המחבוא בכוח, בניגוד להסכמתם של המוחבאים שמא יתגלו. הצטרפה לעדת היהודים שהובלו מהגטו לכיכר. מוינה לשמאל- והוצאה להורג בפונאר.
אינני יודעת מאיזה מקור שאבתי כוחותי (או חולשתי?) להיפרד ממנה באותו מעמד, להשאירה בודדה, אחת ממשפחה, בסכנת חיים, אותם זרקה מנגד והיא רק בת ארבעים ושלוש. תחושתי היום, שהייתה זו חולשת חיי. היעפתי מבט נוסף בפני אמי, הדבקתי לה נשיקת פרידה, היא לא השיבה. ביקשתי שתעשה דבר מה להצלתה, לא היה בזה ממש במצבה. ירדתי בריצה מהמדרגות, עזבתי את החצר הריקה מאדם ובחללה את אמי, בלי להחזיר מבט לאחור ומצפוני מייסרני ורודף אחרי (ואולי גורלי) עד עצם היום הזה. נגמר פרק מאוד מהותי בחיי.

היום, 38 שנים לאחר המאורעות, אני חשה שהייתה זו ההכרעה הקשה ביותר בפניה הוצבתי, עליה הכרעתי בצורה שאינה נותנת מנוח לנפשי.

חוסר מנוח זה ונקיפות מצפוני, הם שמניעים אותי ליטול את העט לידי, לרשום קורותי, לבטי, על מנת להנחילם לאלה שעשויים למצוא עניין, ללמוד ולשפוט את בעיות המוסר החריפות בפניהן הוצבנו בתקופה ובתנאים שספק אם הצלחתי ולו גם חלקית, להמחישם.

כאמור, הייתי צעירה מרדנית, קיצונית, מחמירה עם עצמי וסביבתי. חונכתי בתנועה אידאית, לפי אמות מידה מחמירות עם הפרט גורסים הסתפקות במועט, מעשים למען החברה והקרבה למען העם והמעמד. בטרם בגרות, לא היו בידי עדיין הכלים לשפוט את ה"צווים" ואת ה"לווים". אמות מידה אלה, הם שעומדים היום לבדיקה, לאחר שלא עמדו במבחן יכולתו של הפרט לחיות על פיהן.

היציאה מתעלות הביוב
מספר דקות הפרידו בין הפרידה מאמי ובין פתח תעלות הביוב, דרכם יצאנו באותו יום מהגיטו. על יד הפתח הצטופפו עדיין כמה עשרות חברים, אחרים נבלעו כבר בתוכם מתחת לפני הקרקע.

איש לא שם לב למצב רוחי, מצב דומה היה מנת חלקם של רבים בינינו, שהותירו אחריהם הורים ואחים. מה גם, וחברי הקרובים לא היו עוד. הם נלקחו לאסטוניה עם הבטליון השני, שלושה שבועות קודם לכן. בהגיע תורי לרדת לתעלת הביוב, השחלתי את עצמי דרך פתח הצינור פנימה. תחת רגלי הייתה תהום, לפני אפילה, הבלתי נודע ואבדן הדרך. מאחורי נותרה אמי וכל חוסני, שהיה באותו שלב שביר מאוד. תוך דקה מצאתי עצמי מקופלת בתוך התעלה שקוטרה לא איפשר לי עמידה זקופה. רגלי שקעו ברפש שהלך והעמיק. הזוהמה חדרה עד לעצמותי. הצחנה חנקה את הנשימה וצרבה את העיניים. לא היה זמן לתחושות. לא הייתה דרך לאחור, אחרי ירדו לתעלה נוספים, הטור זחל קדימה.

הסתגלותי למצב הייתה מהירה. מכיוון שלא יכולתי להמשיך ולהלך מקופלת, מצאתי עצמי זוחלת על כל ארבע בהונותי, כשהרפש הנוזלי עולה ואני שוקעת בתוכו.

מצבי היה קל יחסית, בגלל קומתי הנמוכה. לחברים שממדי גופם היו גדולים, הייתה זו משימה קשה שבעתיים. הדרך אף היא ארוכה הייתה. פתחה השני של התעלה דרכה אמורים היינו לצאת, נמצא מהלך מפתח כניסתנו. ואמנם, התעלף אחד החברים וסתם בגופו את התעלה. הטור נעצר, אי אפשר היה להתקדם וגם לא לסגת, דומה היה, זה סוף הדרך. חוסר המוצא לכאורה הוא שהוליד את התושייה וגופו המעולף של החבר נגררה ובחלקה נדחפה והוסטה לתעלה צדדית ובתוכה רשת חדירה למי גשמים, אך גם לאוויר ולאור. הטור המשיך להתקדם בזחילה. המעולף התאושש, חזר לטור והמשיך בכוחותיו, שהיו קרובים לאפס.

הימים היו ימי סתיו. הגשמים החלו לרדת וקיימת הייתה סכנת הצפה לכולנו, במקרה והגשם היה מתגבר. לא הייתי בחזקת אדם שולט במעשיו. המחשבה לא תפקדה, היא הייתה מעורפלת, החושים נוטרלו ופעולותי נעשו לא רצוניות. יש להניח שהייתה זו השפעת הרעלים והגאזים של הביוב. אך עדיין שכן בתוכי יצר החיים הפרטי והקבוצתי. הייתי חלק מגוף מורכב, נתון בסכנה, אשר היעד ויצר הקיום הניעו את מעשיו הקולקטיביים, לקראת היחלצות מהמצוקה והשגת היעד.

אינני יודעת היום להעריך את אורכה ומשך הדרך שעשינו בתעלות הביוב וגם לא את מקום המוצא, דרכו יצאנו לאוויר העולם.

כשעלינו על פני הקרקע, הייתה זו שעת דמדומים, על גבול החושך. האוויר הצונן והצח היווה ניגוד קיצוני ומעורר. גפי לא צייתו לי זמן מה, לאט חזרו לפעולה ועמם החושים. חשתי צינה, רטיבות וטחב בגדי ספוגי הרפש הכבידו על תנועותי והעלו צחנת צואה. לא ידעתי היכן אני מצויה, המקום היה אי שם בתוך העיר, דומם ושומם. ליד פתח היציאה מהביוב קיבלנו הוראות להסתדר מהר בזוגות ולהתרחק מהמקום. את בן זוגי ל"טיול" אינני זוכרת. את הדרך ליעד לא ידעתי. נצטווינו לשמור על קשר עין בין הקבוצות. הרחובות היו מוארים למחצה, ואחרי האפלה בתעלות הביוב הם היוו שוני מסנוור עיניים. גשם דק ירד ונגע קלות בעיסה המצחינה שהייתה דבוקה לבגדי. הוא לא היה חזק דיו שיוכל לשטוף אותה.

העוברים ושבים לא היו רבים יחסית לעת ערב גשום, וביניהם נראו אנשי צבא גרמנים וליטאים. הייתה סכנה סבירה מאוד למשוך תשומת לב ולעורר חשד בלבושנו, שהיה יותר ממבחיל ומבהיל במראהו ובצחנה שהפיץ סביבו.

מאוחר יותר נודע לנו שדרכנו עברה בקרבת הכיכר, בה ריכזו הגרמנים את היהודים שהוציאו באותו יום של חיסול הגיטו. החזיקו אותם עד שהוציאו את כולם ומיינו: מי לחיים- נשלח לעבודה באסטוניה ומי למוות- נשלח לפונאר. קרוב לעשרת אלפים יהודים מויינו באותם שלושה ימים. הושיבו אותם כעדר תחת כיפת השמיים, רעבים, ללא מים, תחת גשם סוחף, חדורי קור וחרדים כל אחד לגורלו ולגורל משפחתו... ולפניהם מטלטלות שלוש גוויות שנתלו לעיניהם ע"י הגרמנים, על מנת שיראו וידעו היהודים שכך יעשה לכל מי שיעז להפר את הפקודות וינסה להיאבק נגדם.

היו אלה גוויות שלושה מלוחמינו שיצאו יחד אתנו דרך הביוב מהגיטו. בדרך נתקלה הקבוצה בגרמנים שביקשו לזהותם. לוחמינו הפעילו את נשקם, אך נלכדו חיים ע"י הגרמנים ונתלו בכיכר לעיני בני עמם. היה זה 23 לספטמבר 1943.

למרות הסכנות שארבו לנו הדרך, הגעתי עם בן זוגי ל"טיול" למקום התכנסותננו, ביציאה מהעיר. היה זה מרתף בארמון שומם ע"ש פושקין, שאת הקשר אליו קיבלנו באמצעות חברי המפקדה הפרטיזנית בעיר. עת הגענו, החברים בחלקם היו כבר במקום, אחרים חסרים היו. היינו ישובים על הקרקע. שכבת האבק העידה שלא הייתה נפש חיה במרתף זה שנות דור. התקרה הייתה נמוכה וכורי העכביש נגעו בראשים והציקו לעיניים. לא היו בו חלונות וגם לא חשמל, השתמשנו בנר. רק למחרת עם שחר חדרו לתוכו קרני אור מעטים. היינו רטובים וצחנת בגדינו מילאה את כל חלל המרתף. מפינותיו נשמע מדי פעם בכי חרישי. חברינו ביכו את שארי בשרם שהותירו אחריהם בגיטו. העברנו את כל הלילה בערים, בצפייה לחברים החסרים. לאט המשיכו להגיע זוגות בודדים, אחרים תעו, אבדו את הדרך והגיעו למחנה "קייליס" מאוחר יותר הובאו ע"י הקשרים אל מקום הריכוז. עדיין חסרים היו שני זוגות: היו אלה ארבעת לוחמינו שנתפסו בדרך ע"י הגרמנים ונתלו בכיכר לעיני היהודים. ביניהם שני אנשי ה.פ.פ.או.: הקומוניסט יעקל קפלן וחבר הבונד, אברשה חבויניק, צבי- בנו של המפקד ויטנברג, והלוחמת אסיה ביק, שלימים, אחרי השחרור, נקשר שמה וסיפור מותה במות אמי.
אסון תלייתם של חברינו בידי הגרמנים העביר בנו חלחלה. למרות הזעזוע והצער, לא ניתן היה בתנאים שנוצרו אפילו להתאבל כנהוג. הזמן דחק, השהייה במקום הייתה מוגבלת והאחראים עלינו האיצו בנו לעזבו. עברו שני לילות מאז הגענו למקום ומן הנמנע היה לשהות בו לילה נוסף. לא היה לנו מורה-דרך כמתוכנן, שאמור היה להגיע מהפרטיזנים. מבואות היער היו שמורים באותו יום יותר מהרגיל, הגרמנים הציבו מארבים ומן הנמנע היה להבקיע את הדרך מהיער אלינו. הייתה זו פעולה משולבת, למנוע מהבורחים להגיע ליער ובאותה עת, לחסל את בסיס הפרטיזנים שהחל רק עתה להתארגן, כ-50 קילומטר מהעיר וילנה.

קיבלנו פקודה מהמפקדה הפרטיזנית, להעביר את שארית הכוח מהגטו ליערות רודניקי, לאחר שרוב לוחמינו יצאו ליערות נרוץ'. אף על פי שהדרך ליערות רודניקי הייתה קרובה יותר, נוחה יותר להגיע, נוצרה בעיית הניתוק ממרבית לוחמינו, שהלכו ליערות נרוץ'. רק מאוחר יותר, בהיותנו ביערות רודניקי, נודע לנו שהגרמנים שמו מצור על יערות נרוץ' במטרה "לטהר" את האזור מהפרטיזנים, שהלכו והתרבו וגרמו אבידות לגרמנים. רבים מאוד מבין לוחמינו ביערות נרוץ' נתקעו בטבעת הכיתור ומצאו את מותם בידי הגרמנים, ביניהם יוסף גלזמן. אחרים נפלו מידי קבוצות לוחמים פולנים-לבנים ואוקראינים, שהיו עוינים את היהודים וברית המועצות, אך גם מידי רוסים אנטישמיים.

כאמור, נאלצים היינו לעזוב בחיפזון את מרתף ארמון פושקין, אם כי את המסלול ליער לא הכרנו, מורה דרך לא היה לנו ובהתאם למידע שהתקבל, צפויים היו מארבים של הגרמנים במבואות היער. עם רדת הלילה עזבנו את המקום בקבוצות קטנות וברווח זמן ניכר בין הקבוצות. הנשק חולק בין הלוחמים, הוסתר על הגוף, דרוך ומוכן לפעולה. כמקום המפגש הקרוב, נקבעה חורשה מחוץ לעיר. הגשם המשיך לרדת, הגביר את עוצמתו ולאט הפך להיות סוער. בשבילנו היה בכך יתרון רב: הוא הבריח מהרחובות את שארית ההולכים. מי שלא הספיק עדיין להסתלק, המשיך בריצה מכורבל בתוך מעילו. עברנו את רחובות העיר בשלום ופנינו מועדות היו דרך הפרבר לחורש. לפניו נאלצים היינו לעבור על פני גשר שבדרך כלל שמר עליו זקיף. צעדנו שלובי-זרוע ובמלוא כוחנו. הייתי זקוקה לכוחות רבים על מנת להתקדם בניגוד לכיוון הרוח, כאשר הגשם הסוחף דחף את גופי אחורה. המטר לא הותיר חוט יבש בבגדי. הוא חדר וזרם מלמעלה ומילא את המגפיים בשלוליות. מגפי ספוגי המים השמיעו צפצוף עם כל הרמת רגל והכבידו מאוד על הצעידה. הפעם המיסו ושטפו מי הגשם את כל הזוהמה שדבקה בבגדי ובגופי. הייתה זו הרגשת טהרה וזיכוך. אני זוכרת את עצמי מפעילה את צעדיי בכוח, משרבבת לשוני החוצה וגומעת לקרבי מי גשם מלוא קיבול גרוני. היה זה גשם ברכה, מהמועט שידענו באותם ימים, הוא היה בעזרנו.

כמתוכנן, הגיעו כולם לחורשה. העצים היו רכים, דלילים ומוצפים שלוליות, כיסו את פני הקרקע. הרגליים שקעו בבוץ עמוק. לא היה מנוס מלהחליף כוח וישבנו בתוך השלוליות. מסביב הייתה אפלה, מאחורינו השארנו את אורות העיר הישנה. השתהינו במקום וחיכינו לבוא הסיור, שיצא ללמוד את הדרך שלפנינו ואת המכשולים שעליהם חייבים היינו להתגבר.

לפנינו היה נחל. כרגיל, לא היה עמוק. בגלל גשמי הזעף שירדו מספר ימים ללא הפוגה, גאו מימיו ועלו ולא היה עביר ברגל. נאלצים היינו לעלות על הגשר, לא ניתן היה לעוקפו ולפי המידע, שמור היה ע''י זקיפים.

המנוחה, ריענון הגשם והצלחתנו הקודמת, נסכו כנראה ביטחון באנשי המטה והפקודה הייתה שכולנו נצעד בסך, בטור עורפי. נעבור את הגשר עם נשק דרוך לפעולה, אם ניאלץ.

אחרי חצות יצאנו לדרך. האפילה עדיין הייתה מלאה, הגשם המשיך לרדת וההליכה בסך נסכה בנו רוח טובה. צעדנו בביטחון, אף על פי שהסכנות והבלתי נודע היו רבים. הגענו לגשר, עברנו אותו בלי שנזדקק לנשקנו. איש לא שמר על הגשר ודבר לא הפריע את המעבר, אם כי היה מואר במלואו. עלולים היינו להוות מטרה נוחה לפגיעה, לולא נעזב ע''י שומריו.

המשכנו דרכנו בשביל מקביל לכביש, שעבר בין שיחים על סף חורשה, עד אשר הגענו לפרשת דרכים. השחר החל להפציע. ממרחק נראו סימני יישוב, עליו הכריזו נביחות הכלבים. חששנו שמא הרגישו בנו ונכנסו לתוך החורשה פנימה. לא יכולנו להמשיך בדרכנו מפאת אור היום. השתטחנו על הקרקע הבוצית. לא היינו עוד רגישים לשלוליות ורטיבות, היינו כבר חלק ממנה. הגשם האיט בינתיים את זרימתו. היינו רעבים, צמאים ועייפים מצעידת לילה. לא אכלנו דבר במשך שתי יממות, פרט לגמיעת מי-גשם. לרבים מאתנו התפרקו הנעליים וסבלו מפצעים זבי דם. מגפי עדיין החזיקו מעמד ועצרו בתוכם את המים. חלצתי אותם, שפכתי את המים, לא נותרו בי עוד כוחות. נרדמתי מיד. כמוני עשו זאת רבים. אם כי צפויה הייתה סכנה שיגלו אותנו במקום, נשארנו בחורשה כל אותו יום. ייבשנו את נעלינו ובגדינו. במידת מה הרפה כאב הרגליים, החלפנו כוח. אחדים מבינינו יצאו לבדוק את מהות היישוב, להשיג מים, לחם ומורה דרך. ואמנם, השגנו את כל אלה, כולל מורה דרך שאמור היה להיות בקי בדרכי הסביבה. תמורת תשלום ניכר, הסכים להובילנו ליעד.

הסתבר שדרכנו לא הייתה פשוטה כלל. אף על פי שמצויים היינו לא הרחק מהשטח בו שלטו הפרטיזנים, עמדו לפנינו קשיים לא מבוטלים.

בכפרים לאורך הכביש שכנו פלוגות צבא גרמני בשמירה על מבואות היער. כאן היו בסיסיהם. נאלצים היינו לעקוף את היישובים והדרך היחידה האפשרית עברה בשטחי ביצות טובעניות, שהשתרעו על פני כברת ארץ ארוכה. הגענו לביצה וכבר בראשית צעדינו התחלנו לשקוע. במבט על פני השטח, נראה כשדה בור רחב משתרע, מכוסה צמחייה מוריקה שסייעה להסוות את בוגדנותו. עם כל הצבר רגל על הקרקע הטובענית, הייתה פוערת פיה, שוקעת מתחת לרגליים ומושכת לתוכה, לכאורה, לתהום שאין לה קרקעית. מצאנו עצמנו מועדים, נופלים ושוקעים. כל צעד נוסף העמיק טביעתנו. תחילה עד המתניים, עז החזה ואז עד הצוואר. היה קושי רב להיחלץ מתוכה. רבים הותירו בה את הנעליים, גרביים ואת כל מה שנשאו עימם. ברשותי לא היה דבר, פרט לנשק קצר. מי שניסה להניף את נשקו מעל לראש על מנת להעבירו יבש, מעד ונפל לתוך הביצה וקיימת הייתה סכנה ממשית לאובדן הנשק וטביעה.היינו מפוזרים על פני השטח וכל אחד בכוחותינו ניסה להיחלץ. היינו באפיסת כוחות. לא מעטים, על סף יאוש. איש מאתנו לא ידע את הדרך, היכן יציב את רגלו ובמה יאחז. ידענו שקיימת "דרך" בה עברו לפנינו, אך גם מורה הדרך לא ידע למצוא אותה. מספר חברים שעדיין עמד להם הכוח, יצאו לחפש את ה"שביל" הגואל. ואמנם מצאוהו בעמל רב. הייתה זו שדרת גזעי עצים צעירים, זרוקים באלכסון על פני הביצה, אד אחרי השני, בצורה שרמזו על כיוון. רוחבם הספיק בקושי בשביל להציב רגל. עברנו בקפיצה מקורה לקורה. מי שמעד נפל, שקע והיה צורך לחלצו באמצעות מקלות שבינתיים הצטיידנו ולמדנו לעשות בהם שימוש. את "הדרך" עשינו במשך כל אותו יום. חייבים היינו להגיע ליבשה לפני שיחשיך. היינו מותשים, רבים בינינו פצועים ויחפים. הבגדים טבולי בוץ, הכבידו על התנועה. החלשים בינינו היו על סף התמוטטות. רגש האחריות לחיי הקבוצה כולל הוא שתרם לאימוץ שארית הכוחות להמשיך בדרך, שבכל זאת הגיעה לקיצה עם ערב. איש לא נשאר בדרך, כולם החזיקו מעמד.

ביבשה, מעבר לביצות, השתרע יער עבות. השטח היה כאן בשליטת הפרטיזנים. הגרמנים נזהרו כבר באותו שלב לחדור לתוכו. הצבא הגרמני התבסס בישובים על סף הכניסה ליערות, ששכנו לצידי כביש שהקל על התנועה של צבא סדיר.