בפרוץ מלחמת העולם השנייה טרם מלאו לי שש-עשרה. תקופת בשלותי המוקדמת הושפעה בצורה ניכרת מפרק הזמן הסוער בו בגרתי, ולנוף סביבת הולדתי-עקבות בנשמתי.
יפה,יפה הייתה וילנה. שופעת נוי, אותו סיפקה ביד נדיבה למבקשיה. סביבתה המוריקה, רכסי הריה מתנשאים במרכזה ונושאים על גבם מסתורי מבצר עתיק, שקסם למבקשי מסתור. יערותיה ואגמיה הרבים הקיפוה, ובחיבוקם קרצו לבני-גילי לשוטט בם בערבי אביב, כאשר ירח מלא מכסיף משתקף במימיו, ובימי קיץ מרהיבים ביופיים. נהר הוילייה ויובלו הווילנקה, חצו במימיהם את העיר בהדר ורוגע. כבמראה השתקפו במימיהם הוד עתיק, על כנסיותיו וצריחי מבצריו, ובבוקר שבת ובחופשים סיפקו מחבוא סבכיו שהיו למאוויים של בני הנעורים.
וילנה - ירושלים דליטא העתיקה, על אוכלוסייתה היהודית הפעלתנית, תוססת חיים ויצירה הייתה בכל התחומים. רחובותיה מתמשכים ובוהקים לאור שמש, כבלובן שלג בימי חורף קרים. סימטאותיה העקלקלות מאוכלסות בצפיפות, הומות אדם ורוחשות חיים בימי חול ושלווה במועדים. בתי כנסת עתיקים רבים הצטופפו בסימטאותיה, אך גם במרכז העיר הפגינו נוכחותם בגאווה. קהילה יהודית יוצרת הייתה וילנה. מוסדותיה מפוארים, מערכת חינוך יהודית ועברית עניפה, הקימה דור חולמים ומגשימים. עתונות יהודית לכל טעם. ספריות עטורות נכסי רוח ומדע, קונסרבטוריון ותיאטרון יהודיים, ועדת יוצרים מהוללת של סופרים, עיתונאים,שחקנים ואמנים למיניהם - העשירו את חיי עירם והפרו חיי קהילות רבות מקרוב ומרחוק. תנועות נוער ציוני מהשמאל והימין צמחו בווילנה כבקרקע עידית דשנה. הנוער היהודי מצא בהן פורקן למרידותיו, תשובות לספקותיו, וכלי לסיפוק מאווייו הלאומיים, אשר קהילת וילנה לא לאחרונה הייתה בית טיפוחיו.
בפרוץ המלחמה, עת כבשו הנאצים את פולין, נעצר צבאם לפני וילנה, על פי הסכם חלוקת שלל עם ברית המועצות והעיר הפכה לבירת ליטא.
כאי שאנן בים סוער הייתה וילנה אותה עת. החיים זרמו בה לכאורה באפיקם הרגיל. המסחר פרח, המזון היה בשפע, חיי היצירה הושפעו אמנם לא מעט ממאורעות המלחמה, אך עבודה הייתה לכל דורש. למרות החרדה שעוררו הדי המאורעות ממערבה לה – המשיכה העיר בעסקים כרגיל, ואף הגדילה אוכלוסייתה היהודית ואת קצב חייה.
המוני פליטים מהמערב זרמו לווילנה במנוסתם מאימת הנאצים. העיר קיבלה אותם בזרועות פתוחות וקלטה אותם לתוך חייה. גלים-גלים הם באו: מאירופה הכבושה, מפולין התיכונה ומדרומה. יהודים בני כל השכבות, מקצועות וגילים. בליל של שפות וניבים ובתוכם נוער ציוני רב, שראה בווילנה גשר בדרכו לישראל.
בחלקם הצליחו להגשים את שאיפתם ולרבים הפכה וילנה בית לתקופה הרת-גורל, מאבק אכזר וסוף הדרך. לא ארכו הימים ווילנה הפכה רפובליקה סובייטית על כל המשתמע מכך, בפרט ליהודים. חנויות נסגרו, רכוש הולאם, התעשייה שותקה והציוד בחלקו הגדול נשלח לברית המועצות. מבעלי הנכסים נשללה הזכות לעבודה וישיבה במקום, ממה שנפגעו רבים יחסית מהיהודים, שגם הוגלו לעומק ברית המועצות. שותקה כליל מערכת החינוך העברית המפוארת של וילנה, שהייתה נושא הדגל וכור ההיתוך של הנוער הציוני. צלילי השפה העברית נדמו, כלו כלא היו בכותלי בתי הספר.
מערכת החינוך עברה שינוי יסודי, גם אידיאולוגי.
המורים הוחלפו לדוברי יידיש שמוצאם הפוליטי "הבונד", או המפלגה הקומוניסטית. הרגשנו את עוינותם של המורים. בתור תלמידי בתי ספר עבריים לשעבר, ראויים היינו "להינזף". לא אחת שמענו את הביטול והלעג לשפה העברית והרעיון הציוני, שהיו שלובים זה בזה. נאסרה פעילות ארגונים ותנועות נוער ציוניות, ורובם ירדו למחתרת. אנו - השכבה הצעירה, בני 16 היינו באותה עת, בעצם לרחוב יצאנו. בהיותנו שכבת נעורים, התבטאה פעילותנו על פי רוב בפגישות שוטטות, טיולים והפלגות לחיק הטבע, שם חיפשנו את "היחד", את השייכות ורגש החופש לבטא את עצמנו, להתרפק על העבר ולרקום תכניות לעתיד שהיה מעורפל, והמחשבה עליו הייתה אסורה. טיול אחד כזה נקטע בראשיתו, עת נפגשנו ברחובות העיר. 5 היינו בני טיפש-עשרה, ולא נתנו את הדעת שאנו עלולים להיות תחת מעקב. בבת אחת הוקפנו שוטרי חרש. כ"אויבי המהפכה" דחפונו ללא הסבר לתוך מכוניות שציפו לנו מראש והובילונו לבנין גדול, רב אגפים ומסתורי. מראהו בחוץ היה מאיים ומרתיע כל בר-דעת. אנחנו צעירים מדי היינו, מחוסרי ניסיון - פחד לא ידענו משום שגם אשמה לא הרגשנו, ואת הצפוי לנו לא חזינו. לראשונה נחרדתי עת הובלתי תחת משמר בפרוזדורים ארוכים, חשוכים, הועליתי וירדתי קומות למרתפים, שלעומקם נדמה לא היה סוף. לא ידעתי היכן אני מצויה, מנותקת מהסביבה ומהמציאות, מה גם, ואחרי חקירה ואיומים לא ירדתי לסוף דעתם של החוקרים במה האשימוני, ואלו סודות רצו לגלות מפי. היו אלו שעות ארוכות ומפחידות שמא לא אראה עוד את הורי וחברי. הוזהרתי שיחידה אני יוצאת לחופש ואת חברי לא אראה עוד. אסרו עלי לספר על מקום המצאי וחקירתי , לא להקים קשר עם משפחות חברי שאמורים היו להישאר במאסר. הלאו היה מלווה באיומים שבהעצרי שנית - לא אשוחרר וגורלי דומה יהיה לזה של חברי. גם דרכי לחופש עת שחררוני – ארוכה ומתמשכת הייתה כבעת המעצר. שוב פרוזדורים, עליות, ירידות ומרתפים, תאים ומבוכים ולצדי שוטר – דומה הייתי פושעת מסוכנת. פתאום סונוורתי באור יום ובחוסר אמון שאמנם אני חופשית – התחלתי במנוסה בכל כוחותי הביתה. דרכי התמשכה ללא סוף ולבי מלא חרדה לגורל חברי שלתומי האמנתי שנשארו במאסר. פרצתי את הדלת ביתי ומה גדולה הייתה שמחתי והפתעתי, כאשר חברי להרפתקה הקדים אותי, וחיכה לי בביתי וסיפורו דומה לשלי.
הייתה זו שיטה להרתיע צעירים בלתי מנוסים מלהצטרף לארגונים אסורים ולגלות מפיהם מידע על קיומם. ואמנם, היקשה עלינו ניסיון זה בעתיד ואילץ אותנו לחפש צורות שונות של מפגשים. גם ריכוזי הנוער החלוצי בקיבוצים פוזרו. החיים בצוותא נאסרו, ובחלקם נשלחו לסיביר. והימים ימי חרדה לגזירות צפויות שטרם ידענו.
היות והורי היו בעלי בית חרושת שהולאם – נשללה מהם זכות העבודה והישיבה במקום. אבי נאלץ לנדוד לעיר אחרת, זרה, לשם קבלת עבודה, על מנת להבטיח לנו זכות קיום וישיבה במקום למשפחה. בוקר אחד נלקחו הורי ללא התראה לצורך הגלייתם לסיביר. אחי ואני ניצלנו מהניסיון, בהיותינו באותה שעה מחוץ לבית. נמענו מלהתקרב למקום, שמה מצפים לבואנו. הסתובבנו בין החברים. אך מזלם של הורי לא שיחק להם, התקפת הפתע של הנאצים על ברית המועצות חסמה את דרכם של קרונות הרכבת, הוחזרו לווילנה והושמדו מאוחר יותר ע"י הגרמנים. גורל דומה נפל גם בחלקה של משפחתי המורחבת ובהיותם תושבי עיירות רוסיה הלבנה, נכבשו ע"י הנאצים והושמדו עד האחרון בהם, יחד עם כל קהלם.
זה היה נוף נעורי. חניכת "השומר הצעיר" על צווייה ולווייה המחמירים, העשירה את אשיותי והזינה ברומנטיקה את נפשי הרגישה, טיפחה רגישותי לצדק חברתי, הביאה למודעתי את מצוקת עמי, כאן בשלו נעורי, בתוכה חישלתי כוחותי עם בוא הכיבוש הנאצי, על השכול וההשמדה שנשא בחובו. הוא שהכחיד את משפחתי עד אחרון אבריה, השמיט קרקע צמיחתי וקיצץ בחלומות נעורי. הוא שהציבני אובדת משענת, יחידה ממשפחה, בפני אתגרים שטרם בשלתי והוכשרתי להם.
משפחתי סיפקה בשפע צרכי החומריים ואפשרה לי ילדות מוגנת, נוחה, מאושרת ומהנה בכל תפנוקי הילדות – וגם נטעה בי והצמיחה את ניצני מרד הבת לאורח חיים זעיר-בורגני, שלא במעט עיצב את נפשי החצויה.
אבי בשנות הארבעים היה, עת נלקח מהמשפחה על ידי הנאצים למקום ממנו לא חזר. דרך מותו ומקום קבורתו לא נודעו.
היו אלה ימי הכבוש הנאצי הראשונים, עת הדי השואה וההשמדה המתקרבת ממערבה הגיעו כדבר ערטילאי, ובטרם למדו יהודי העיר להכין להם מסתור.
היה זה בוקר קיץ נאה, רחובות העיר ריקים נשמו פחד של הווה ועתיד מבשר רעות. השמש בשלל קרניה נתנה ידה להסוות את המזימה. אבי נהג ביום קיץ כזה ( אפילו לא בישר טובות), להתקשט בחליפה בוהקת בלובנה. איש טרזן היה אבי בחייו וכזה נשאר בזכרוני. ממעריצה של התרבות הגרמנית, כפי שנשתמרה בזכרונו מאז מלחמת העולם הראשונה, הוא בטח בתרבותם והתנהגותם הרשימוהו. הירבה לספר לנו על חריצותם, דיקנותם ויחסם האדיב, בלי לחשוד נתלווה ולפי פקודתם, בהיותו בטוח שהיותו איש אמיד ובעל נכסים, נרדף ע"י הרוסים – ישוחרר אחרי חקירה קצרה. לפי הבנתו היו אלה הפועלים והקומוניסטים שאמורים היו לחשוש בפני שלטון הגרמנים. ברוח זו גם הרגיע אותנו – ילדיו, ברצונו למנוע את בריחתנו מהגרמנים מזרחה, בעקבות נסיגתם של הרוסים. כמובן שהתבדה באמונה זו.
כאמור, ימי יוני 1941 היו, עת פלש הצבא הנאצי האדיר וכבש את ווילנה, שטף אותה בציוד רב וכוח עצום – בדוהרו בעקבות הצבא האדום הנסוג.
כעיר ללא אדם הייתה ווילנה למחרתו. בתי העסק והמלאכה נעולים, בטלים ממלאכה, מסוגרים בבתים, אחוזי חרדה בפני יום שטומן בחובו כל סכנה אפשרית, ואם זאת לא מוגדרת. מעבר לחלון – עיר רפאים שטופת שמש. רק שאטות צעדי הגרמנים ומשרתיהם הליטאים – משוטטים ורודפים אחרי טרפם. בבוקר כזה הופתעה המשפחה במספר נקישות קצרות אך איתנות על הדלת. מייד נפרצה וחשפה אותנו מפני הקלגסים. שניים הם היו: רחבי כתפיים, בעלי קומה מרשימה ובמדי צבא מטופחים עד לפרט האחרון. בטוחים בעצמם שלא צפויה להם סכנה – לא ביקשו לשאול או להסביר, עברו בחדרים, פתחו דלתות הארונות, לקחו דברי זהב וכסף שלא היו מוסתרים. בהתעלמם מנוכחותי ואימי שמבוהלות היינו וחשנו בסכנה – פנו ישר אל אבי שבקושי הבין את מבוקשם, ופקדו להתלוות . כאמור- יותר לא חזר אלינו. רק פיסת נייר שנשמטה מידי הגרמנים ונמצאה אחרי עזיבתם את הבית, כאשר נטלו עמם את אבי, נשאה את שם ומשפחה וכתובת ביתנו, שקשרה מאוחר יותר את היעלמו של אבי עם קבוצת בעלי נכסים בעיר, שנלקחו באותו יום ונעלמו בלי להשאיר עקבות. סברה אמרה, שנלקחו לפי רשימות יהודים אמידים שהופנו ע"י הרוסים לשם הגלייתם לסיביר. ואמנם, נלקחו הוריי ע"י הרוסים לשם הגלייתם - סמוך מאוד לפלישת הנאצים לווילנה.
במנוסתם - לא הספיקו הרוסים להשלים את תוכניתם, והוריי הוחזרו לביתנו. אבי, כאמור, נעלם בימי הכיבוש הראשונים, אמי נותרה איתנו עוד שנתיים נוספות.
סמוך מאוד להילקח אבי - נפוצו שמועות שהגרמנים מעבידים אותם על פסי - הרכבת סמוך למינסק. באו אפילו למסור ד"ש ולקבל חבילות. אך הסיפור התבדה מהר. הסתבר שיהודים נוספים רומו ע"י מי שקיבל לעצמו חבילות בשם הקורבנות.
אחי יחידי, גדול ממני בשנתיים, איסקה היה שמו - לפי הנוהג בגולה לתת את השם ישראל ולעשותו ערב יותר לאוזן. גם שמי שובש ומאותה סיבה, לאסיה. שנים לא ידעתי את שמי האמיתי, עד אשר גיליתי לראשונה בתעודתי והופתעתי לדעת ששמי חסיה. כדרכי- בשנות מרד- הבת, החזרתי לי את שמי המקורי, בניגוד לרצון הורי שלא כיבדו את רצוני והמשיכו לכנותנו בשם החיבה, אף שהיום הייתי מעדיפה את הצליל הרך והערב יותר לאוזן- אסיה.
איסקה גדל לעלם יפה - תואר. גבה - קומה, שחור עינים ומבט רומנטי, גנדרן, אוהב בילוי, חיי נוחות ומותרות , מקובל היה על בנות גילו. זכור לי כעל פי רוב מוקף נערות, ואלה החמיאו לו וניפחו את גאוותו. לא העסיקוהו האנטישמיות, מצוקות היהודים לא הטרידוהו, גם צדק חברתי לא רדף. הוא חי בעולמו המוגן לכאורה. הציונות - לא הייתה בשבילו דרך. שפתו פולנית הייתה - בה דיבר, למד ובילה. חבורתו - "נוער הזהב" של וילנה. שפתינו השונה, מסגרות הבילוי והשקפותינו הנוגדות - עודדו לעתים ביקורת וריב קולני, גרמו בינינו לקטטות, עד כי נאלצים היו להפריד בין חדרינו. מה עוד, וגיל ההתבגרות הקרב, החריף את הניגודים וגרם ליריבות. מתחרה רב עוצמה היה איסקה אחי על אהבת ההורים. הוא ידע להחמיא להם, לעודד את אהדתם וליהנות משפע, הגנה ונוחות שסיפקה המשפחה. הוא הכיר בערכם ולא נמנע מלהפיק מכך תועלת. איסקה היה מחונן וברוך כשרונות. קולו הערב והחם מילא את ביתנו שיר, עת תירגל שעוריו בזימרה ומלווה את עצמו בפסנתר. שעות אלה רבות ומתמשכות, מילאו את הבית בצלילים. איסקה גם צייר, פיסל ובנה. מעשי ידיו עוררו בי תמיד פליאה, אם כי גם קינאה. שאפתן בעל אמונה היה איסקה. שאיפת חיוו הייתה במת האופרה, אליה שאף לבצע את יצירות גדולי המלחינים ויתחרה בטובי הזמרים. ואמנם, נראה היה שהדרך פתוחה לפניו להגשים את שאיפותיו, לולא פרצה המלחמה והוא עודנו בן 18.באותו יום, עת יהודי וילנה הפכו בהמוניהם לפליטים, בהשאירם מאחוריהם אתת ביתם וכל רכושם בבריחתם מזרחה לעבר מינסק, הלך גם איסקה בעקבות הצבא האדום, הנסוג בבהלה. איסקה לא שאה לשכנוע אבינו להימנע מלהצטרף לנחשול האדם הבורח מזרחה. מעטים יחסית עברו את הגבול לברית המועצות, בטרם השיג אותם הצבא הגרמני. רבים מצאו את מותם בדרך מידי הנאצים, אך גם מידי הרוסים, הפולנים והליטאים. גדול היה ההרג, הרצח וההרס בדרכים. הפצצות הגרמנים את הצבא האדום הנסוג ואת המוני הפליטים, הפילו חללים רבים.
עדיין לא ידענו שאלפים הצליחו לחמוק מידי הגרמנים ולהגיע לעורף הרחוק בברית המועצות. לעת קצרה נראה ששפר גורלם של אלה שהצליחו לחזור חיים, וגם אנו שמחנו לחוזרו של איסקה, עת חסמו הגרמנים את דרכם מזרחה. בין החוזרים היה גם אחי איסקה, ואביו – לא היה כבר בחיים וגם וילנה לא הייתה עוד דומה לעיר שעזב. לעיר רפאים דמתה. השוד ברכוש היהודים הותר. אנשים נמנעו לצאת החוצה, פן יחטפו אותם. מלבד אלה שהיו נאלצים לרגל עבודתם, או להצטייד במזון. החנויות נסגרו. רק פה ושם נראו תורים ארוכים של מחכים לחלוקת הלחם. כבר בימי הכיבוש הראשונים, הוצאו צווים ע"י הגרמנים שהורו ליהודים לענוד את אות הקלון על החזה והעורף, את הטלאי הצהוב, להלך בטור עורפי בצדי הכביש ולא ברחובות ראשיים. אסרו על היהודים לנסוע בכלי רכב, ואף בתור למזון הפרידו. לא אחת גורשו היהודים ע"י הנכרים, בראותם בנו יצורים מיותרים, פיות מתחרים על מעט הלחם. בתורים נראו רק נשים, זקנים וילדים. את הגברים הכשרים לעבודה – חטפו. בהתחלה מהרחובות וכאשר נמנעו לצאת החוצה, פשטו לבתים ורוקנו רחובות ורובעים שלמים מגברים. חטיפות היהודים לעבודה נעשו מעשה יום יום, ובמספרים הולכים וגוברים. בהתחלה, לעבודות בסביבה והחזירום עם ערב. עד מהרה שינו נוהג זה ואנשים החלו להיעלם. בחלקם נשלחו לעבודה הרחק מהבית, אחרי הובלו לפונאר והוצאו להורג, על כך נודע לנו רק בהמשך המאורעות. החלו להגיע שמועות מפי איכרים שהזדמנו לעיר, שיורים ביהודים. עם חלוף שבועות, החלו לספר על הוצאות להורג בפונאר, לא הרחק מווילנה. פה ושם הגיעו גם נמלטים. סיפורם על רצח היהודים בהמונים לא נקלט בקלות
באותה עת היינו עדיין שלושה במשפחה. אחי הצליח איכשהו להימלט מהחטיפות ע"י שסודר באמצעות "קשרים" בעבודה פחות או יותר קבועה. הייתה זו כמובן עבודת כפייה ובלא כל תשלום, שעשינו "מרצון". עזרו לנו בכך שני דיירינו לשעבר, פליטים שבאו לגור בביתנו. אחד מהם הנריק, הגיע ממרכז פולין והשני יצחק, מהרוסים, מהעיר קובל, איפה שציפתה לו הגלייה לעומק ברית המועצות. הייתה זו תקופת מעבר קצרה בה שלטו הליטאים בווילנה. באותה עת הגיעו אליה פליטים גלים - גלים מארצות אירופה שנכבשו ע"י הנאצים, במיוחד מגרמניה, צ'כיה, פולין וגם משטחי הכיבוש של ברית המועצות. הצפיפות בווילנה הייתה באותה עת רבה, משפחות יהודים רבות ויתרו על חדרים על מנת לאפשר מגורים לנמלטים. יצחק והנריק מצאו במשפחתנו בית, גרו בחדר אחד והתיידדו. כיבוש ווילנה ע"י הגרמנים, מצא אותם בביתנו ללא אפשרות לחזור למשפחתם.
עדיין גרנו בביתנו המרווח, שהלך והתרוקן מחפציו בהחליפנו חפצים ודברי ערך תמורת מזון. החנויות היו נעולות, פרט לחלוקתן של מנות מזון זעומות ע"י שלטונות הכיבוש, לא ניתן היה להשיג בכסף דבר. מקור המזון היה בידי האיכרים. שוויו היה גבוה וערכם של חפצי יהודים, שבלאו-הכי היו אמורים לנטוש, היה זול. עד כניסתנו לגיטו נשללו מאיתנו רובם. "עזרו" לנו בכך ידידינו-מכרינו הפולנים שבעבר רובם עבדו בעסקינו, או עמדו עם הורי בקשרי מחסר. אלה גם אלה התייחסו לרכושנו כלדבר שבמילא ישרוד אחרינו וחשוב רק מי יירש אותם. הם דאגו שאיש לא ישגיח בקשריהם עם היהודים, בהביאם כיכר לחם או מעט תפוחי אדמה תמורת חפצים יקרי ערך. פה ושם הביעו גם השתתפו בצער היהודים, הבטיחו לשמור על קשר, על רכוש, ולהחזירו עם חלוף הזמן הקשה. בעומק ליבם רובם ציפו ואף האמינו שלא נזכה לכך. אמי האמינה בכנות כוונותיהם ונאמנותם. היא בטחה שתמורת רכושנו נוכל למצוא לנו מסתור בבית אחד ממכרינו הפולנים, ואף החלה לתכנן את הדבר. את החפצים בעלי הערך העבירה מראש לידיהם. הודעתי לאמי שאין בדעתי להצטרף למחבוא שיתכננה, מה שגם מנע מאמי ואחי להמשיך בהכנות.
הייתי באותה עת בשכבת הצעירים בתנועה. עדיין לא היינו בין מחליטי החלטות ומעצבי דרך. הבוגרים ששרדו, שמתוכם צמחה ההנהגה, חיו בצוותא ברובע מרוחק, והקשר איתם היה כמעט בלתי אפשרי. הניתוק וחוסר המגע עם אלה שציפינו מהם שיורו לנו את הדרך, גרם לתחושת בדידות וחוסר אונים.
בגיל צעיר מאד חינכה אותנו התנועה להיות מעורבים ורגישים לבעיות העם, החברה והתנועה. ואמנם, חשתי שאין להמשיך בניתוק וחוסר מעש. חייבת להימצא תשובה, אם כי לא ידעתי את מהותה. האמנתי ששאלות דומות מטרידות גם את חברי. יחד נרגיש בטוחים יותר ונטכס עצה.
המאורעות התרחשו במהירות הבזק. כל יום הביא עמו פורענות חדשה.חטיפות, פרעות ורצח. הגזירות הופיעו כל בוקר בפרסומים גדולים על קירות הבתים, בהם הכריזו על איסורים חדשים ליהודים, מסירת רכוש או קונטריבוציה. כל פעם הגדילו את הסכום שדרשו, על ידי שנקבו את המועד ואת הסנקציה, במקרה וועד הקהילה לא יספיק למלאות אחרי ההוראה. והיה ולא הצליחו לאסוף את הסכום כנדרש ובזמן, הוצאו להורג מספר אנשי וועד הקהילה וזה, על מנת שידעו היהודים שאין להפר את פקודות הגסטאפו. באותה עת הלכו וגברו היעלמויות של קבוצות יהודים. אלה נלקחו לכאורה לעבודה מחוץ לעיר ולא חזרו. הידיעות על הירצחם נעשו עקשניות יותר ומקורן התרחב. להבדיל מחטיפות ברחוב, פנו הגרמנים לראשי הקהילה בדרישה לספק להם יהודים למשימות מיוחדות. בין היתר, השתמשו ביהודים כמתקן חי לגילוי שדות מוקשים שפוזרו ע"י הרוסים. גילוי המוקשים נעשה ע"י שהריצו את היהודים הלוך וחזור בשטח חשוד כממוקש. יהודים לא מעטים נהרגו בביצוע משימות אלה. ראש הקהילה דאז, ד"ר ויגודסקי, שהיה עסקן ותיק, איש יקר ובעל שאר רוח וזקן מופלג, סירב לספק לגרמנים את היהודים ל"משימות" אלה. הגרמנים אסרוהו,זרקוהו לצינוק בית הסוהר המרכזי בעיר. בהיותו חולה ומתקרב לשנותיו התשעים הוציא את נשמתו על רצפת בית הכלא.
------------- - באותה עת קצרה שלפני הגיטו, נרצחו ו"נעלמו" קרוב לעשרים אלף יהודים. אלה שטרם נחטפו, נמנעו מלצאת החוצה בשעות היום והסתתרו. בשעות הערב המוקדמות נהגו השלטונות הגרמנים להכריז על עוצר, לסגור רחובות ורובעים, על מנת לנתק קשר בין האוכלוסייה ולמנוע מידע על המתרחש. הדבר סייע בידם לבצע את זממם ביתר קלות,בלי להסתכן.