הגיטו

הכניסה לגיטו
וילנה הייתה באותה עת מנותקת מערים אחרות ומחוסרת מידע מדויק על המתרחש בהן. הידיעות מערי בשדה הגיעו טיפין - טיפין, מפי הנוצרים, שבחלקם גם נהנו להטיל אימה על היהודים. קשה היה לבור את האמת משפע השמועות.

בהתחלת ספטמבר 1941 פשטו שמועות על סגירת היהודים בגטו, מה שבינתיים התרחש בערי פולין האחרות. אנשים ידעו לספר, שהמקום אותו הועידו לכך הגרמנים יהיה הרובע היהודי העתיק. רחובות הרובע שהיה מאוכלס בצפיפות ביהודים, רובם עניים מרודים.

לא מעטים ראו בגטו את הרע במיעוטו. האמינו שבהיותם יחד עם קרוביהם, יקל עליהם לשאת את הסבל והמצוקה. לפי השערות היהודים, אמורים היו הגרמנים לבנות בגטו בתי מלאכה לעבודות חיוניות ומשום כך להפסיק את החטיפות והמשלוחים להורג, מה שיאפשר לעבור את הזמן הקשה שחייב אי פעם להגיע לקיצו. כך האמינו. אף אני מסיבה שונה, האמנתי שבהיותנו בגטו מרוכזים, נוכל ביתר קלות לקיים מגע עם החברים ולהקל על האין אונים.

סמוך מאד לאותה עת, עשו הגרמנים פרובוקציה על רצח חייל גרמני ברובע היהודי. עם ערב הקיפו, יחד עם המשטרה הליטאית, את רחובות הרובע מכל עבר. אין יוצא ואין נכנס. סתמו כל סדק דרכו ניתן היה להימלט. עשו מצוד מבית לבית, במרתפים ובעליות הגג, מצאו והוציאו את כולם, כולל ילדים, עוללים, זקנים ונשים, העמיסום על עגלות והובילם לפונאר, שם הוציאו אותם להורג. היה זה פינוי הרובע היהודי מדייריו, על מנת למלאותו שוב ביהודים ולקבוע בו את הגטו. יום לפני שהכניסונו לגטו, פרסמו הגרמנים צוו בדבר חובת מסירת כל הרכוש היהודי לידיי השלטון. עם ערב התמלא הרחוב בשאון סוסים, עליהם ציוו להעמיס את הרכוש. ואמנם, עשו כך כולם במו ידיהם. לנו הרשו ליטול צרור לנפש, בגודל שמסוגל אדם לשאת בידו. הייתה זו אימי שנשברה ראשונה, בהתייפחה על שרידי הרכוש שאין באפשרותה ליטול עמה. הייתה זו האכזבה מכל מה שהאמינה ולמענו טרחה כל ימיה. עמדנו שלושתנו באמצע הבית, בלי יכולת להחליט במה לבחור. בשארית כוחות הנפש ארזנו שלושה צרורות. אמי לקחה עמה את מה שהחביאה ל"שעה שחורה" וירדנו החוצה לתוך החושך הסמיך. איש מאתנו לא טרח לסגור את הדלת מאחורינו, לפתחה שחרו לטרף ובקוצר רוח שכנינו הפולנים. הם חמדו את הרכוש היהודי. כעורבים נמשכו לריח המוות, כעיט הושיטו ציפורניהם לטרף. השארנו מאחורינו את כל מה שידענו, חווינו ואת כל שארית רכושנו, את האתמול.

לא היינו עוד בעלי שם משפחה וכתובת. ברחוב הצטופפו המוני יהודים. לעדר גדול דמינו: אובד דרך, חסר ישע ורצון משלו. ללא מנהיג ומורה דרך התנהל המסע הארוך לאטו, אל הלא נודע, לכל אורך הכביש, עד אשר אבד באופק. עדיין לא ידענו בוודאות היכן ישכון הגיטו ובלב כונן הספק. את החושך פילחו קריאות אמהות לילדהן ובני משפחתן שאבדו או נותקו. בכי ילדים ואנחות זקנים שקרסו תחתם. רבים נטשו בדרך את צרורותיהם. צריחות הליטאים האיצו בהולכים, הרביצו, דחפום שיזרזו צעדיהם ושמרו על השורות פן יברחו היהודים. אך ההולכים לא חשבו לברוח. לא היה להם לאן ולא עמד להם הרצון והכוח. כל תקוותם הייתה לברוח מהאימה ולהגיע אל המנוחה, אותה קיוו למצוא בגיטו ואף אני רציתי בכך. קיוויתי שבתוכו לא יפרידו בינינו העוצר והגדרות. נהיה יחד עם אותם חברים, שבהם ראיתי שותפים למחשבה ולדרך.

הייתי באותה עת בת שמונה-עשרה ואמי בשנות הארבעים שלה, וכבר זרקה בה השיבה. התלאות כופפו את קומתה, בשרה נפול וחוסנה נסוג וקרס תחת מאורעות הזוועה. הרגשתי חובה להטות לה שכם, לעודדה ולעורר בה הרגשה שאנו זקוקים להגנתה. אחי גדול היה ממני כמעט בשנתיים. חולה- פונק וטופח משך חייו הקצרים. הדבר פגע בכושרו להתמודד עם צרכי הקיום הקשים והאכזריים. הוא זקוק היה לתמיכת האם ודאגתה. צורך זה הוסיף לה כוח להמשיך במאבק על חיי השעה. היא שאפה אותו מתוך עצמה בגוננה עלינו. כל מצוקותי באותו מסע קצר לגיטו, שדומה היה נמשך שנות דור, השתקפה בדמות אמי. בראותי אותה קורסת על יד שער הגיטו וכוחותיה עוזבים אותה, הפעלתי את כל תחבולותי על מנת לבקש תמיכתה, כעזרתה ובכך עוררתי את כוחותיה.

כאשר הגענו סוף סוף לשער, ונוכחנו שאני אמנם בפתח הגיטו שאיש לא ידע מה תהיה חזותו, הוקל לנו והוסר מאתנו אותו פחד ראשוני של הבלתי נודע .

היה זה עם הנץ שחר, יום בוקר סתווי גשום, רבצה העדה מקובצת בצפיפות ועיני כולם נשואות לעבר השני, דומה משם תבוא הגאולה.

הגיטו
ברגע שהיינו מעברו השני של שער הגטו, בתוך הדוחק הבלתי נסבל, הפעלנו את כל כישרונותינו על מנת למצוא לנו קרן זווית מקורה שאפשר יהיה להטיל בה את צרורותינו המעטים, ולהפיג את עייפות ליל הבלהות. פנינו לחצר ראשונה הסמוכה לשער הגטו לא עמדו לנו כוחותינו להמשיך לחפש ולבחור מהמועט המצוי, עליו שאט המון רב. עלינו לקומה בתוך המון מסתער ונכנסנו לדלת הראשונה שהצלחנו להידחק לתוכה. לא היינו ראשונים באותו חדר שעדיין נשמה בו רוחם של אלה שגורשו מביתם ימים מעטים לפני בואנו והוצאו להורג. החפצים ששרדו, התמונות על הקיר, מיטות שאיש לא טרח לכסות מצעיהן ואביזרי הבית המועטים שהבוזזים לא מצאו בהם חפץ, התגלגלו ללא בעלים, עזובים, ועשו לנו להרגיש פולשים למקום שאיננו שייך לנו והפריע לעשות בהם שימוש.

שבע משפחות היינו באותם שני חדרים ומטבח. סה"כ קורב לשלושים בני אדם. אחרינו ניסו עוד רבים להצטרף, אך לא מצאו חלקה בה יוכלו להטיל את גופם. דרכנו איש על רעהו. הכל נראה לא ממשי, כחלום בלהות. בני אדם שחררו מתוכם את הפחד העצור, הצער, הכאב והיאוש. ביטויים היה איבוד כל שליטה על מעצורים, הידחקות, צעקות, בכי ויללות.

דומה לבית מטורפים נקלענו, בו אמורים היינו לגור חודשים רבים. מאוחר יותר גילינו כוך ללא חלון מאחורי הכותל שלצידו רבצנו. כנראה שימש בעבר את דיירי הבית לאכסון מזון. גודלו הספיק בקושי למקם בשכיבה על הרצפה ארבעה בני אדם, זה לצידו של זה. ראינו בפינה זו את שיאה של הפרטיות, אליה יכולנו לשאוף באותו מצב.
בנתיים מצא אותנו יצחק, אחד מבני ביתנו לשעבר. אחד משני הפליטים שמצאו מחסה בביתנו. יצחק עמד בראש קבוצת יהודים שעבדו במפעל אצל הגרמנים, ואף נהג להשאר ללון במקום העבודה ברשות הגרמני הממונה עליו, איתו קשר קשר של תועלת הדדית. מאוחר יותר הגדיר יצחק את הגרמני כידידו, ואני עדיין לא הבנתי את מהות ידידות זו. יצחק בן גילם של הורי היה, נשוי ואב לבת בגילי, אותם עזב בביתם עת ברח מהרוסים והגיע לווילנה כפליט, שפוט לעשר שנות גלות בסיביר. משפחתו נהגה לבקר אותו בביתו, וקשרנו עם המשפחה יחסי ידידות כנים. בגטו זכר לנו יצחק את החסד, אימץ את משפחתי ודאג לנו כאב. היות והיה בעל "שיין" של יהודי "מועיל", רשם אותי ואת אחי כילדיו ואת אמי כאשתו, מה שעשה את חיינו לגיטימיים למספר חודשים, עד אשר בוטלו אותם "שיינים" והיהודים שעבדו במפעל חוסלו וגם את יצחק לא ראינו עוד.

באותו זמן עבד גם אחי במפעל לצידו של יצחק, מה שעזר לא מעט לקיים את צרכינו, בהבריחו מדי פעם כיכר לחם או תפוחי אדמה. הברחת המזון לגטו הפכה אז למלאכת מחשבת וסכנה בצידה, היות ואסורה הייתה תכלית האיסור. הייתה זו תקופה "רווחה וביטחון" יחסי למשפחתי, שהגיעה מהר לקצה. לאחי שיחק המזל ובאותו יום בו חוסלו עובדי המפעל היהודים, נשאר בבית בגלל מחלתו שפקדה אותו באותה עת לעיתים קרובות. אף אני יצאתי לעבוד מחוץ לגטו, כל פעם עם קבוצה אחרת ובהתאם למה שסיפקה לשכת העבודה בגטו, בהתאם לדרישתם של שלטונות הכיבוש הגרמניים.
מיד עם כניסתנו לגטו, החילותי לחפש את חברי שאמורים היו להגיע מכל קצוות העיר. הייתה זו משימה לא קלה, לאתר אדם בצפיפות ואנדרלמוסיה ששררה באותה עת. המקום דמה למכוורת. לא כולם מצאו מיד קורת- גג. רבים שרויים היו על צרורותיהם בחצרות, כניסות ומדרגות. מאוחר יותר הסתבר שבאותו ליל כניסה לגטו, הוצאו מביתם כל יהודי העיר, אך רבים לא הגיעו אליו לעולם, הועמסו והובלו ישירות לפונאר, שם הוצאו להורג. אחרים נשלחו למחנות עבודה והשמדה, עליהם נודע לנו רק אחרי השחרור. ביניהם חברים לתנועה, ללימודים וידידי המשפחה. גם חברי הקרוב לא הגיע באותו שלב לגטו הראשון, התגלה להיות בשני עם אחיו ואמו.

מכל שכבת בני גילי בתנועה, למעלה מחמישים במספר, פגשתי בגטו רק שבעה. מחברי בלימודים, בבודדים בלבד. באותה עת עדיין לא ידענו לאן נעלמו. היינו מפוזרים בכל קצות העיר והקשר היה כמעט בלתי אפשרי. הגורל לחיים או למוות הוכרע במקריות בלבד. לפעמים לפי מקום מגורים, או המצאותו של אדם במקרה במקום.

מכל יהודי וילנה, כשמונים אלף במספר, הובלו לגטו כחמישים אלף והגיעו אליו רק כארבעים אלף בלבד. חלק נמלט לברית המועצות בעקבות הצבא האדום הנסוג, אחרים הסתתרו אצל הפולנים, או הכינו לעצמם ניירות מזויפים ויצאו את הארץ. אלה היו מעטים. אחרים הובלו למחנות עבודה או השמדה, מהם חזרו מעטים בלבד אחרי השחרור. כעשרים אלף יהודי וילנה נרצחו ע"י הגרמנים עוד בטרם הוכנסו לגיטו, רובם בפונאר, על כך כמובן, למדנו לדעת רק מאוחר יותר.

על מנת לבצע רצח המוני בלי להסתכן בהתנגדות מצד הקרבנות, ואף לזכות לשיתוף פעולה מצידם, הכינו הגרמנים "תוכנית פעולה" מדורגת ויעילה למופת. תורת הרמייה וההטעיה הייתה מבוססת היטב על ידיעת נפש האדם והתנהגותו בתנאי לחץ קיצוניים והם אמנם יצרו תנאים אלה, בהשאירם תמיד את האשליה, שסתום פתוח על מנת להפחית את לחץ "הקיטור". מכוני הרצח, ככל שהיו יעילים, משוכללים ומותאמים למשימה, לא יכלו לעמוד בהספק של ריכוז, הובלה, רצח, קבורה והסוואה של עשרות אלפי גופות בבת אחת. נאלצים היו לעשות זאת קבוצות - קבוצות, כאשר בלב הנותרים הממתינים לתורם עוררו תקוות באמצעות אמצעי רמייה מתוחכמים. מה עוד, והיינו רעבים לתקווה ותהיה זו מבוססת על אשליה בלבד, חיפשנו אותה בכל מקום. למדנו לפרש ידיעה, סיפור או גזירה כך, שלא תשלול את האשליה שבלעדיה בלתי אפשרי היה להמשיך את הקיום.

שיטות ותחבולות ההטעיה היו מגוונות ומתחלפות. על מנת להפריד בין הקבוצות ולהשאיר תקווה בלב הנותרים, החלו להעתיק "שיינים", רשיונות עבודה לקבוצות בהתאם למקום עבודתם וחשיבותם למאמץ המלחמה. לכאורה יהודים בעלי מקצוע מועילים, חיוניים או מבוקשים. צבעי ה"שייניים" סימלו סוגים שונים של בעלי זכויות, מה שיום אחד היה "שיין" מבטיח - למחרת הפקיר את בעליו. ילדים ונשים שלא יכלו להיות בעלי "שיינים" עצמם, שילמו בכל כספם על מנת להרשם כבני משפחה של מחזיק "שיין". מחירי ה"שייניים" היו בעלייה מתמדת, עד שהרקיעו שחקים. היהודים שילמו משארית רכושם על מנת לקנות את ה"שיין" ולזכות בחיי שעה. מאוחר יותר פרח המסחר ב"שניים" ולא מעטים היו הגרמנים ומנהלי מקומות עבודה יהודים שעשו הון ממסחר זה, מה עוד, ושכיחות החלפתם של ה"שייניים" הייתה גבוהה. יחד עם ביטולו של "שיין" כלשהו, נעלמו גם רוב מחזיקיהם. הנותרים צוידו ב"שייניים" חדשים שאמורים היו להיות מבטיחים ומפיחים שוב תקווה בלב.

בהתחלת ספטמבר 1941 הובלנו, יהודי וילנה, לגטו. לשם כך הקימו הגרמנים חיץ בין מספר סמטאות ברובע היהודי העתיק ויצרו שני סוגי גטו. לגטו הראשון הובילו אוכלוסייה מקרית, שהכילה את כל מרכיביה, כשלושים אלף במספר. חלק מהאוכלוסייה שהובילו לגטו ב', אף הוא היה מקרי, וחלקו השני - זקנים, חלשים, יתומים, חולים, נשים עם תינוקות וילדים ומחוסרי מקצועות "נדרשים", כעשרת אלפים במספר. אלה היוו את אוכלוסיית הגטו השני והיו ראשוני המועמדים לחיסול. המיון לכשעצמו עורר מיד חשד והחריד את האוכלוסייה. מעטים הצליחו לברוח ממנו, אחרים ניסו לשחד את הליטאים שומרי השער, על מנת שיאפשרו להם לחדור לגטו הראשון, שנראה היה כמבטיח אשליית "אתנחתא" תחנת ביניים. ואמנם, חיסלו את יהודי הגיטו השני אחרי מספר חודשים בלבד לקיומו. כאשר סיימו להוביל לפי קבוצות, כל פעם בהתאם לסיווג שונה, אותו עשו באמצעות ה"שיניים". כאשר החליטו על השמדת קבוצה כלשהי, ביטלו את ה"שיניים" של הקבוצה ואת מחזיקיהם הובילו לפונאר או למחנות השמדה אחרים. את השיטה היו מחליפים מדי פעם, משנים את הסדרים, או מוסיפים חדשים, אף על פי שבקווים כלליים חזרו על עצמם פעמים אין ספור.

היה ופשטו על הגיטו וחטפו את כל מי שניקרה בדרכם, בלי לבדוק ב"שיניים", והובילום ישר לפונאר, משם לא חזרו עוד. פעם אחרת הוציאו את בעלי ה"שיניים" עם משפוחתיהם למקום עבודתם מחוץ לגיטו ואלה, בהאמינם ב"ייחוסם" בטחו והלכו מרצונם, גורלם דומה היה לזה של הראשונים. פעם אחרת היו אלה בתי יתומים, זקנים, חולים כרוניים או חולי נפש. במקרה כזה היו הנותרים נרגעים, בהאמינם שהכוונה ללא מפרנסים. לעת קצרה הרגישו יהודי הגיטו הראשון בטוחים יחסית, במיוחד חשו את עצמם מוגנים בעלי השרירים ובעלי מקצועות "נדרשים". עד מהרה קמו לנו קבוצות שראו עצמם מיוחסים, בהאמינם בחיוניותם למאמץ המלחמה הגרמני הוא שיציל אותנו מהשמדה. גם אלה הלכו ופחתו מסלקציה לסלקציה. הגיטו השני שימש מעין תחנת מעבר לקבוצות יהודים בהמתנה להובלתם להורג. כך הובילו חלקי אוכלוסייה מהגיטו הראשון לשני, עד שחיסלוהו סופית.

לצורך "טיהור" הגיטו מאלמנטים לא "מועילים" השתמשו הגרמנים בעזרתם של מיליציות הליטאים שהיו בעלי ברית נאמנים, אך גם בעזרתו של היודנראט – מועצת הגיטו והמשטרה היהודית . הגרמנים עצמם פיקחו על "תהליך" העבודה שיתנהל לשביעות רצונם, לפני תכניתם, ביעילות וללא חריקות. את ההוראה להמציא להם את מספר היהודים שהועידו לחיסול באותו שלב, או לסירוגין לעבודה, העבירו ישירות לראש מועצת הגיטו והוא העביר את הוראת הביצוע למשטרת הגיטו.

לסירוגין ובאופן פתאומי היו הגרמנים, בעזרתם של הליטאים מקיפים את חומות הגיטו כך שלא היה מנוס ממנו. בחלקם פושטים פנימה לחצרות ובתים על מנת לפקח על עבודתם של השוטרים היהודיים שמצווים היו תחת עינם הפקוחה של קציני הס.ס., לחפש ולהוציא ממחבואם את היהודים המסתתרים. והיה ולא הצליחו השוטרים עצמם לספק את ה"סחורה" במלואה, השלימו אותה הליטאים והגרמנים.

לא מעטים היו השוטרים היהודים שלא עמדו במבחן המוסרי. תחת איום על חייהם וחיי משפחותיהם. רבים בצעו את שהוטל עליהם. בעצם הסכמתם לשרת במשטרת הגיטו קיבלו על עצמם בין היתר את התפקיד הבזוי של משתפי פעולה עם רוצחי בני עמם. לא מעטים היו גם המקרים, כאשר בעל "שיין" נדרש לגלות את מקום מחבואו של אחיו מחוסר ה"שיין", תחת איום על חייו ובני משפחתו. האיום בענישה קולקטיבית פעל בדרך כלל בצורה יעילה והוכיחה את עצמה כעונה על צרכי הרוצחים. מה עוד, והשמירה על החיים בכל מחיר הפכה אצל רבים לערך עליון ומקודש. יהודי הגיטו הושפלו עד עפר, הושוו לדרגת הבהמה. קשה היה לשמור על צלם אדם ואמנם רבים לא עמדו במבחן זה.

בימים הראשונים הייתי רשומה עם אחי כבני קצין משטרת הגיטו . גם הוא נימלט מעירו עם פלישת הגרמנים למרכז פולין. הגיע לווילנה בלי משפחתו ויחד עם יצחק השתקע ביתנו. קלטנו אותם כבני משפחה. שמו היה הנריק. איש נשוא פנים וממשפחה מיוחסת בעירו לשעבר. אם כי תרבותו הפולנית ושפתו והתנהגותו היו לי זרים. התרגלתי עם חלוף הזמן ואפילו למדתי לחבבו. היותו פליט, הרחק ממשפחתו והמצוקה כופפו מעט את קומתו ומאידך נעשה קרוב יותר ויהודי חם בביתו ובצאתו. עם היעלמו של יצחק, ראה לעצמו חובה לדאוג לבטחוננו כבני משפחתו. בהיותו קצין משטרת הגיטו, נהנה מתנאי מגורים טובים יותר, לא גר עוד עמנו, אך שמר על קשר מדי יום ביומו.

באחד הימים פגש הנריק בגיטו את אם ידידו הקרוב מימי נעוריו. היא נמלטה לווילנה אחרי ששיכלה את כל משפחתה. רעבה, ללא אמצעי קיום ובלי פינה להלין את גופה, התהלכה כסהרורית עת פגש אותה ברחוב. הנריק אימץ אותה כאם והביאה לביתנו. הצטופפנו בכוך האפל, צרפנו אותה למשפחתנו, השכבנו אותה על משכבנו המשותף לכולנו והתחלקנו עמה בכל מה שהיה ברשותנו. היא הייתה אישה אצילה וגאה, לא ידעה לפשוט ידה לעזרה, רוחה הייתה שפלה ומיעטה לדבר. הסתבר שניסתה מספר פעמים לשים קץ לחייה. ניסינו לעודדה בצרת הרבים, לחזקה ונדמה היה שבמידה מסוימת הצלחנו בכך. גם הנריק השתדל לעודדה והביא לה מדי פעם מצרכים שהיו בחזקת מותרות באותה הימים.

הדבר היה סמוך ליום כיפור ראשון בגיטו, עת באה הגב' גוטרמן (כך קראו לה) לגור במחיצתנו. לכאורה דומה היה אותו יום כיפור לכל ימות חול בגיטו. אף אם צמו היהודים, נצטוו לצאת כרגיל לעבודה. מי שהתפלל, עשה זאת על פי רוב בליבו, או בכל מקום בו מצא מנין לשם כך. הייתה זו תפילת יגון , בכי מר, קורע לב וזועק לשמיים. בגיטו נותרו באותו יום נשים, ילדים, זקנים וגברים מעטים, אלה שהעזו להפר את הגזירה, בשימם מבטחם באלוהים שיהיה בעזרם ויצילם מידי הרוצחים, אך האלוהים לא ריחם.

נשארתי באותו יום כיפור עם אמי ואחי, שרויים בפינתנו עם הכאב והצער. גם גב' גוטרמן ישבה לצידנו דוממת, בלי להשמיע גם אנחה. דיברה מעט ולא גילתה את צפונות ליבה. התפלאתי על איפוקה ועל הריסון שהתנהגה בעצמה. האווירה הייתה מדכאה ורוויה חרדה לבאות. חיינו יום יום עם הציפייה לגרוע מכל, לגזירה חדשה כי תבוא. השמועות עשו להן כנפיים וריחפו מעלינו כציפורני טרף. לעת אותו ערב יום כיפור הקיפו הגרמנים והמשטרה הליטאית את הגיטו, פרצו פנימה בקבוצות, פשטו ברחובות והחלו חוטפים את כל מי שניקרה בדרכם. המהומה והבהלה הייתה גדולה. הידיעה פשטה מיד בכל הגיטו והיהודים ברחו אחוזי אימה מהרחובות. כל מי שהספיק, דחק את עצמו לכל חור שקלט אותו לתוכו. גרנו בבניין הסמוך לשער הגיטו וההפתעה השיגה אותנו ללא זמן התראה לשיקולים ובחירה. דיירי הדירה רובם היו מחוסרי "שיינים" הבעלים המעטים שהיו בעלי "שיינים" וחזרו רק עתה מעבודתם, שמו מבטחם ב"שיינים" שברשותם. עזרו לנו מהר לסתום את הפתח בעזרת ארון שעמד הכן במקום. פיזרנו מסביב חפצים ומצעים לצורך הסוואה והגברים עם ה"שיינים" השתרעו עליהם בתקווה שלא יגעו בהם. עמדנו צפופים וחרדים. ללא אוויר לנשימה, קשובים לכל רחש מחוץ לחדרון האטום. לא היה לנו מקום לעמוד על שתיים, לשם כך החלפנו רגליים. לא שמענו דבר מהמתרחש מעבר לכותל, חרדים ועייפים מעמידת כל אתו לילה ציפינו שהגברים שנשארו בחדר שלפנינו יבואו לחלץ אותנו ולהודיענו שהסכנה חלפה. אך הם לא באו. עם בוקר פתחנו סדק בין הארון והפתח על מנת לוודא את פשר השקט הממושך. מהעבר השני לא היה איש, רק שקט אימים. בזהירות דחפנו את הארון מהפתח וקרני האור שחדרו לתוך החדרון המלא מפה לפה, חשפו לעינינו את גופתה של גב' גוטרמן ללא רוח חיים, תלוייה על חבל קשור לוו על הקיר. צווארה שמוט על החבל וקצות רגליה נוגעות ברחף על המצעים שעל הרצפה. הייתה זו תמונה מחרידה. הנסיבות לא השאירו לנו זמן לבכותה. הנשים והילדים פרצו בבכי אימים, כאשר לא מצאו איש מהאבות. הסימנים בשטח הצביעו על פוגרום שעשו המרצחים, בהפכם כל חפץ בחפשם את קרבנותיהם. הפעם לקחו איתם גם את בעלי ה"שיינים". את פתח המחבוא בו ישבנו לא גילו ואנו ניצלנו הפעם ויכולנו להביא את גב' גוטרמן לקבורה. כאשר יצאנו עם בוקר לרחוב, היה זה יום חדש. הרוחות נרגעו, היהודים יצאו כרגיל בתורים ארוכים לעבודה והנותרים בגיטו התגדדו וסיפרו את הקורות אותם באותו ליל מוצאי יום כיפור ועל חלקה של משטרת הגיטו ב"טיהור", בו לקחו עמם הגרמנים אלפי יהודים, משפחות ובודדים, כל מי שנקרה בדרכם ואת מי שמצאו מסתתרים וגם על בעלי ה"שיניים" לא פסחו.

ליודנראט - מועצת הגיטו והמשטרה היה חלק כבד אך בלתי מכובד בהשתקת האמת, טיפוח אשליות הפרדה בין אוכלוסיות ושיתוף פעולה עם המרצחים ב"טיהורים" הסלקטיביים אם מתוך כוונה ואמונה שיצליחו לשמור על חיי חלקו החסון הצעיר וה"יוצר" של יהודי הגיטו וכמובן על חיי עצמם ומשפחותיהם. מה שמאוחר יותר הכזיב, באשר סולקו גם הם, אחרי שלא היה יותר צורך בהם.

יום יום פחת מספרם של יהודי הגיטו וגם הצפיפות פחתה. הלנים בחצרות כניסות ומדרגות, יכלו סוף סוף להיכנס לדירות פנימה עת "פונו" דייריהם מיום אתמול. הגענו ל"רווחה" ושתיים – שלוש משפחות יכלו לאכלס חדר, ואף כאלה שהצליחו למצוא חדר נפרד למשפחתם. גם אנו החלפנו מספר פעמים "מגורים" עד שסוף סוף הגענו לחדר עם חלון במבנה ששימש לפני הגיטו לבית מלאכה. במידה רבה העסיקו באותם ימים את תודעתנו צרכי הקיום לשעה ומעשינו ברובם מכוונים להישגם.

המאורעות רדפו אחד את זולתו. לא חלף יום ללא גזירה, חטיפות על יד השער, מאסרים והוצאה להורג על הברחת פת לחם. הרוצחים הציבו לנו את החיים כאתגר שעה שעה. מצב בריאות אמי נחלש, רזתה וגם רוחה הייתה בשפל. ראיתיה לנגד עיני. אף אחי לא היה גיבור ובימים כתיקונם לא התלבט בתושייה רבה בעינייני חולין. מראהו החיצוני עשוי היה להטעות את מי שלא התמחה בזיהוי וחטיפת יהודים.

מדי פעם כאשר אזלו אמצעי הקיום היה יוצא עם קבוצת יהודים לעבודה מחוץ לגיטו, בדרך מוריד את הטלאי הצהוב, חומק מהשורות, עולה על המדרכה ובסכנת נפשות מגיע למכרינו הפולנים שאמי הפקידה בידם חלק מרכושנו . אלה גרו מרוחקים ממרכז העיר והיה עליו לעשות את דרכו ברחובות בהם פגש באנשי צבא גרמנים, ליטאים ואוכלוסייה עוינת . גם מכרינו הפולנים לא רוו נחת מביקורים אלה. אף שהיו נדירים סיכנו את ביטחונם. אחי נהג לשהות בביתם עד שעות הערב עת חזרו קבוצות היהודים מעבודתם לגיטו, היה משתלב בגנבה בשורותיהם עונד את הטלאי הצהוב ועובר עם הקבוצה את הביקורת בשער. הצרור שהבריח אחי לגיטו היה תמיד לא גדול, מה עוד וגם ל"מיטיבינו" לא היו עודפים ולאחי לא הכוח והסכנה בצידה הייתה גדולה. ואמנם, נתפס אחי באחד הימים עת חזר עם תפוחי אדמה ומעט סוכר תחת שולי מעילו. הביקורת באותו ערב הייתה חמורה. קציני ס.ס. גבוהים באו להזין את עיניהם ב"מחזה". הם היו מופקדים על החיפוש שהתנהל בידי הליטאים ומשטרת הגטו עזרה בחריצות תחת עיניהם הפקוחה. אלה שמצאו באמתחתם מזון - הוכו קשות. רבים נאסרו והובלו לבית הסוהר המרכזי, בו ריכזו את העצורים ומשם הובילום לפונאר.

גם אחי נאסר באותו ערב ושוחרר ע"י "אבינו" המאמץ, קצין במשטרה, בעזרת קשריו עם גרמני בעל השפעה שהפעיל מאמצים רבים על מנת לאתרו ולהחזירו לגטו. אמי לא הסכימה עוד להשתמש בשירותיו של אחי לצורך הברחת מחייתנו לגטו. היא ניסתה לעשות זאת בכוחות עצמה, גם חידשה את ניסיונות השכנוע לצאת מהגטו ולהסתתר מחוצה לו. בשיחות שניהלנו הייתה זו אמי שלא ניסתה להשלות את עצמה ואותנו, האמינה שסופנו בגטו קרוב, שישמידונו אחד אחד וחרדה בראש וראשונה לגורל אחי, שחשבה אותו לבא בתור, לא היו בין אמי ואחי חילוקי דעות באשר לכך. זו הייתי אני להם לאבן נגף, כאשר לא הסכמתי להצטרף אליהם למחבוא בעיר. אמי הייתה חסיד המאמץ האישי להיחלץ מהגטו על מנת לעבור את התקופה הקשה, באשר האמינה בניצחון הטוב על הרע למי שיצליח לשרוד. היא גם האמינה בכוחו של הרכוש לקנות את הכול, ואף בכוונותיהם הטובות של "מיטיבינו" הפולנים. לא הסכמתי להפקיד עצמי בידי זרים ולחיות בחסדם, מה עוד ובאותה עת הגיע לגטו חברי הקרוב מהגטו השני ובא לגור בינינו. היינו שוב ארבעה.

חברי עבד באותם ימים במקום בו קשריו היו טובים עם הגרמני הממונה עליו. גם נהנה מתבשיל "אמת" ממטבחם של הגרמנים, ומאפשרות להישאר ללון במקום העבודה בימים שבגטו צפויים היו "טיהורים". מראהו הארי הגן עליו ואפשר לו להלך בעיר ללא טלאי צהוב. בלי לעורר חשד. מקום עבודתו לא מרוחק היה ממקום מגורי מכרינו הפולנים, איתם הצליח מדי פעם להחליף חפצים במזון. אמו ואחיו הצעיר עזבו את הגטו ונסעו בהיחבא לכפר, שם התפרנסה אמו מתפירה בשביל אנשי המקום. מצפוני ייסר אותי לא אחת על המכשול שהיוויתי לאמי ואחי ברצונם לעזוב את הגטו, מה עוד ואמי הטיחה בפני האשמות על אחריות שאני נוטלת לחייהם בסרובי להצטרף. אמי מיאנה לעזבני ולבקש פיתרון לעצמה. שיחותינו על הנושא החשידוני בעיניה במעשה "בלתי אחראי" שעתיד לקרב את הקץ, כאשר נפוצו כבר אז שמועות על קיום מחתרת לוחמת בגטו.

"הריכוז"- המקום בו גרו בצוותא ובשיתוף מלא בוגרינו המעטים ששרדו, הפך להיות מקום משיכה לצעירי התנועה. הרגשתי בחברתם חוסן יחסי, וקינאתי בחיי "היחיד" שלהם. בהיותנו צעירים מהם, ראינו בהם מורי-דרך וציפינו לשמוע מפיהם "תורה". הרגשנו וגם הסימנים בשטח העידו על פעילות ומחשבה שלא הובאו בשלב מוקדם לידיעתנו. התהליכים שעברו על יהודי הגטו לא פסחו על אנשי "הריכוז". מדי פעם נעלמו חברים, אם זה מידי הרוצחים, אחרים יצאו בעזרת ניירות מזוייפים העירה, עבדו אצל פולנים או במנזר. אחדים שוב יצאו לגיטאות ורשה וביאליסטוק, שבאותם ימים החיים בהם נראו להיות בטוחים יותר. אנשי-קשר מהתנועה שהגיעו במחתרת מערים אלה, סיפרו שבניגוד לרצח המוני ביהודי גיטו וילנה מוציאים את יהודי אותן ערים להורג. סיפרו על רעב ומצוקה קשה, תמותה גדולה, מחלות ומגיפות טיפוס, גוויות המתים מרעב מוטלות היו ברחוב, ואין מספיקים להביאם לקבורה. ומאידך, נמשכו החיים למרות המצוקה. התנועה פועלת כסדרה, מקיימת מקומות הכשרה ועבודה חינוכית, בהאמינם בצורך לשמור על חיי העתודה החלוצית למען עלייה שנראתה באותם ימים רחוקה אך קוסמת ומעוררת תקוות.

אנחנו, צעירי התנועה הווילנאית, המעטים ששרדו, חשנו שאין מביאים אותנו בשלב ההוא בסוד השיקולים. לא שיתפו אותנו בדיונים, הדברים נעשו בסודיות מוחלטת, אם זה בגלל זהירות, סכנת הלשנה ובילוש משטרת הגיטו, או כל גורם עויין אחר שעלול היה לסכן את חיי האנשים וגם את ה"צינורות" דרכם התנהלו העניינים. בלבי הגביר מצב זה תחושת אין-אונים.

המאורעות לא פסקו מלהתרחש ולא השאירו זמן לתהיות. גל חדש של גזירות, חטיפות ו"טיהורים" ערערו את האמון היחסי שהשתרר, שמא אין צפויה סכנת חיסול לנותרים.

סיפורי הזוועה מפי נמלטים מגיא ההריגה רבו. התיאורים בפי בודדים שנצלו מקבר האחים דמו מאוד. אלה היו ניצולים שהכדור החטיא מטרתו או רק הספיק לפצוע, הם היו עדים חיים של רצח המוני. סיפרו איך הוצבו בקבוצות מעל פני קברים כרויים מראש ונורו ע"י כיתת יורים. ערימות של גופות שלא תמיד הספיקו לכסותם. קרה ואיש אשר למזלו רק נפצע, הושלך לבור עם גופות המתים כי נחשב למת. תחת חסות הלילה הצליח בשארית כוחותיו לחמוק ולהגיע לגיטו, על פי רוב פצוע וזב דם. פרנסי הגיטו עשו מאמצים להסתיר את המקרים מעיני הציבור הרחב – לא לתת להם פומבי, להרגיע את היהודים ולהטיל ספק בסיפורם של הניצולים ואת מימדי התופעה, ואמנם, הספק היה המפלט האחרון להמוני היהודים. על קרקע של אין אונים נוכה תחושה של השמדה פיזית חוברת, הייתה האשליה לסם-מרפא.