מות ויטנברג


בעקבות המאסרים בעיר הגיעו גם לגיטו. אנשי הגסטאפו העבירו דרישה לראש הגיטו גינס, להסגיר להם את יצחק ויטנברג, מפקד ארגון פ.פ.או.. נפוצו שמועות שהם דורשים אותו חי, שזו דרישה אולטימטיבית, הזמן בה נקוב והסנקציה מוגדרת מראש: אם לא יוסגר לגיסטאפו יצחק ויטנהרג, יחוסל הגיטו כולו. בגיטו השתררה חרדה ומהומה ובארגון פ.פ.או., מבוכה.


כמובן מאליו באותו שלב החליט המטה לא להסגיר את מפקדו. ויטנברג עצמו הסתתר בלי שנדע מקומו. כאחד הלוחמים עברה עלי סערת רוחות, מספר ימים לא ידעתי את נפשי: היתכן שיקול, שהארגון הלוחם יסגיר לגסטאפו את מפקדו? לכולם היה ברור שהגסטאפו לא יוותר על דרישתו ולא יהיה מנוס מהתנגשות.


לוחמי פ.פ.או. נמצאו בגיוס מתמשך. רבים מאתנו לא עצמו עין. התהלכנו כסהרוריים. הבוקר התערב בערב, הערב בבוקר. שוטטנו מחליפים מקום, ניזונים מהשמועה יותר מאשר מידיעה מוסמכת. כל אחד עשוי היה לתהות על פתרון. המטה עסוק היה בדיונים.


נפוצה שמועה שמפקד הגיטו גינס הזמין אליו את אנשי מטה פ.פ.או. ובתוכם את מפקדו ויטנברג, על מנת לדווח להם על המצב ולהתייעץ על מוצא. עוד באותו לילה הוכינו בהלם, כאשר פשטה בינינו השמועה, שהייתה זו בגידת מנהיגי הגיטו. המפקד יצחק ויטנברג נעצר לעיני אנישי המטה, והוסגר ע"י מפקד המשטרה לידי חיילי הגסטאפו, שציפו לו במקום מראש.


כבול באזיקים הובל מפקד הארגון הלוחם ע"י חיילים ליטאים לשער הגיטו. לוחמי פ.פ.או. שהיו ערים למצב ומגוייסים, החליטו לשחרר את ויטנברג בכוח.


היה זה בחשכת הלילה, הגטו שרוי בעוצר, בנוכחות כוחות משטרה מוגברים, זנקו לרחוב חברי הארגון בכיוון בו הובל המפקד כבול הידיים לאחור. ויטנברג נשמט מידי מלוויו בחסות הלילה ותוך מאבק והתגוששות הלוחמים בשוטרים הליטאים, הרחיקו את המפקד מהזירה למקום סתר, כאשר הנותרים המשיכו להאבק ולחסום את דרכם של החיילים והשוטרים היהודים, שהופתעו מהתגובה האיתנה ומהפעלת הכוח. חלק מהלוחמים שנטלו חלק בשחררו של המפקד נאסרו ע"י המשטרה היהודית וקיימת הייתה סכנה שהגסטאפו ידרוש את הסגרתם. קבוצת לוחמים אחרת יצאה לשחרר אותם בכוח. השוטרים לא הפגינו התנגדות. אף הם התלבטו במצב שנוצר. מה גם ובין הלוחמים נמצאו חברי מחתרת שהיו מוכרים להם כשוטרים.


ברחוב השתררה בהלה ומהומה. לכולם היה ברור שאין זו אלא התחלה.


אנשי מטה פ.פ.או. הורשו לעזוב את מקום הפגישה, בו שמו להם את המארב, אחרי שהמפקד הוצא ע"י הליטאים. לפני שעזבו חברי המטה, איימו על מפקד הגטו גינס, שעשוי לתת את הדין על הבגידה. גינס תירץ את המעשה בחוסר מוצא, בדרישה אולטימטיבית של הגסטאפו, בה איימו לחסל את הגטו. לפי דברי גינס, נודע לגסטאפו על ויטנברג מפי אנשי המפקדה הארצית שנאסרו בעיר, מחוץ לגטו.


למטה פ.פ.או ולאנשי הארגון כולו היה ברור שהגסטאפו לא יוותרו על דרישתם להסגיר להם את ויטנברג. למעלה מכך, חשבנו שאין הוא אלא ראשון, אחריו ידרשו להסגיר את אנשי המטה כולו, יחסלו את אלה שהיו חשופים זה מכבר. היה לנו ברור שזו התחלת חיסול הגטו, אותו חותרים אנשי הגסטאפו לבצע ככל האפשר ללא התנגדות וללא קורבנות מצידם.


מה שהיה ברור לאנשי הארגון הלוחם, היה עדיין מוטל בספק בעיני מנהיגי היודנראט בגטו. הם עשו כמיטב יכולתם על מנת להחדיר ספק זה לאוכלוסיית הגטו כולה. הם עדיין האמינו שניתן להאריך את תקופת גסיסתו של הגטו, ע"י שישתפו פעולה בחיסול הארגון הלוחם, ואולי רק יצליחו להציל קומץ יהודים ליום השחרור.


נוכח המציאות והוודאות הכמעט מוחלטת שהארגון הלוחם עומד בפני הכרעות גורליות, המשכנו כולנו להיות מגוייסים. באותו שלב עדיין איש מאיתנו לא העלה על הדעת שהארגון הלוחם יסכים להסגיר את מפקדו ואמנם, ניתנה פקודה להיות בכוננות גבוהה ולצייד את הלוחמים בנשק.



דברי גינס בפני יהודי הגיטו , היענות העולם התחתון, התנגשות עם פ.פ.או. .
יצחק ויטנברג המשיך להסתתר מחופש בבגדי אישה.


עוד באותו לילה כינס ראש הגיטו את המשטרה, את ראשי קבוצות העבודה ואת אנשי האגרוף ונשא בפניהם דברו. בנאומו תיאר את המצב, ואת סיכויי הגיטו לשרוד אם תשכיל האוכלוסייה לשמור על השקט, החוק והסדר, לא תעסוק אלא ביעילות בעבודה שאותה הביטו הגרמנים לספק לו לאורך זמן. הוא האשים את הארגון הלוחם כפורשים מהציבור, מתנכלים לגורלו, שואפים להפר את "הסדר", על מנת לקרב את הקץ. לדבריו, נדרש ע"י הגסטאפו יצחק ויטנברג בלבד. אחרת, אומרים אנשי הגסטאפו לחסל את הגיטו כולו, להעלותו באש ולהפציצו מהאוויר. מפקד הגיטו גינס סיים את נאומו בקריאה לנוכחים לעזור למשטרה למצוא את ויטנברג, להסגירו ובכך להציל את הגיטו מהשמדה. לקריאותו זו של ראש הגיטו גינס, הייתה היענות מיידית. אנשי עולם התחתון יצאו מצויידים באלות, מוטות ברזל וגרזנים לחפש את המפקד, במקום בו האמינו שמסתירים אותו. כשנחסמה דרכם ע"י לוחמי פ.פ.או. שעמדו כחומה בצורה ולא הרשו לאיש להתקרב, הפעילו את כל כוחם הברוטלי ורבים מלוחמינו נפצעו בכל חלקי גופם עד זוב דם ובמאמצים הצליחו להשיג את הפורעים לאחור עם הפעלתו של נשק באוויר.


יחס האוכלוסיה בגטו אל חברי הפ.פ.או.


למרות שהסכנה לחיים הייתה מאוד מוחשית והלוחמים צויידו בנשק, ניתנה הוראה ע"י המטה לא להפעילו נגד היהודים. הפורעים חזרו והתקיפו, .הסתערו בחימת זעם, אליהם הצטרפו באותו שלב גם סתם יהודים, שהאמינו באמונה שלמה לדברי ההסתה של ראש הגיטו, שאנשי הארגון הלוחם ממיטים עליהם שואה ורק הסגרתו של ויטנברג לידי הגסטאפו תציל את חייהם מכלייה. הציבור המוסת התנפל על הלוחמים בחימת זעם, בכל שמות הגנאי. קראו לנו בוגדים, סיקלו באבנים ובכל חפץ שנקרה בדרכם. כאשר חלפו מספר שעות וויטנברג בכל זאת לא נמצא, זימן מפקד הגיטו את מנהלי קבוצות העבודה ביחידות הגרמניות והודיע להם שהגסטאפו פקד לאסוף את האנשים עם בני משפחתם. במקומות העבודה מחוץ לגיטו. קמה בהלה: הציבור היה בטוח שהגיעה שעת הקץ. המצווים לצאת עם משפחותיהם העירה, חשדו שהגרמנים מתכוונים לחסל אותם שם, כפי שהיו לכך תקדימים בעבר. הנשארים האמינו שדווקא אותם מתכוונים לחסל. אלה וגם אלה חברו לקהל אחוז טרוף, שרק הסכנה בפניו נעמד ייצר הקיום, יכול היה להולידו.


הרחוב דמה לשדה קרב. נשקפה סכנה מוחשית מאוד ללוחמי פ.פ.או., אלא אם כן יפעילו את נשקם נגד היהודים הנסערים. הלוחמים ניסו בסכנת חיים להסביר לקהל המוסת והזועם שאין הארגון הלוחם גורם לחיסול הגיטו, אלא מגן על קיומו, שהסגרתו של המפקד רק תחליש את הגיטו ותאפשר לגסטאפו לחסלו ללא התנגדות. פרט למקרים מעטים, לא הייתה להסברתנו הקשבה. הפחד המיידי בפני המוות. הסתיר את הבינה. לא אבו לשמוע. נוצר מצב של משטמה ועוינות שעלול היה להצית מלחמת אחים. הפעם הייתה ידם של מפקדי הגיטו על העליונה.


מה קרה הלאה וכיצד נפלו הכרעות, אינני יודעת. צעירה מדי ומרוחקת מאותו רובד בו נפלו ההכרעות, המשכתי לשוטט ברחובות בדומה לחברי. הרחוב המה בני אדם חרדים ומבולבלים. פתאום פשטה שמועה שויטנברג החליט להסגיר עצמו לידי הגסטאפו. נרגעו במידת מה הרוחות, הציבור נשם לרווחה, הורגשה הקלה מהולה בתחייה. סירבתי להאמין. – מסערת קרב לכניעה לרוצחים? המפקד מושיט צווארו לתליין?


התרחשויות לא השאירו בידינו זמן לתמיהות ותהיות, המפקד ויטנברג אמנם צעד עייף, בצעדים מדודים, מלווה שוטרים שהובילוהו לשער... המוני יהודים ואנו פיקודיו בתוכם, ליווינו את המפקד במבט מבוייש. פרצתי בבכי. היום אני יודעת שהייתה זו נקודת שבירה, בה התמוטט לראשונה עולמי הנועז.


למחרת נודע לנו שהמפקד נמצא מת בתאו, בטרם הספיקו אנשי הגסטאפוט לחקור אותו. בגיטו נרגעו לזמן מה הרוחות, הורגשה הקלה-הציבור חש ברגשות אשם ואני בתוכו. האבל היה כבד, כבד ותובע עלבון - היה זה הקרב האבוד הראשון שלא התקיים וצילו הארוך מעיב עד עצם היום הזה. הדבר היה באמצע יולי 1943 .


הייתי באותה עת בת תשע- עשרה, בגרתי ובשלתי באותו פסק זמן של מבחנים,לבטים וחישולים. המבחנים בפניהם הציבו אותנו קורות הימים ההם היו חומרים והרי גורל, מעבר למה שהיינו כשרים להתמודד בהצלחה באותו זמן. את מטרות הארגון וציפיותין מלוחומיו, אני רואה תקופות גם 38 שנים אחרי התרחשות המאורעות.


היה זה ארגון פ.פ.או. בגיטו וילנה שהגה, ניסח לראשונה את רעיון ההתנגדות הפעילה להשמדה וקרא למאבק מזויין בתוך הגיטו: נוכח חיסולו. אלה היו שליחינו שהעבירו את הקריאה למרד לגיטו ורשה, ביאליסטוק ומקומות אחרים, בצורת כרוז שהגה וניסח אבא קובנר, חבר מטה פ.פ.או. וממנהלי השומר הצעיר בווילנה. הקדימו אותנו להגשים את המרד על גופם לוחמי גיטו ורשה. חיסול גיטו ורשה ובעקבותיו המרד, קדמו בשישה חודשים את חיסול גיטו וילנה. הידיעות על עמידתם בגבורה בקרב מול אוייב אדיר, חמוש וחזק לאין שיעור, רוממה את רוחנו וחיזקה את צידקה דרכנו. חשנו גם באהדת, הזדהות וגאוות יהודי גיטו וילנה לעמידתם ועוז רוחם של הלוחמים בוורשה. ידענו שאותו גורל צפוי גם לנו. אמורים היינו להפיק לקחים מהמאורעות שם ולפעול לאורם.


ראשי הגיסטפו למדו לקחים מהמרד בוורשה ומהסכנה הצפויה להם מקיומו של כוח לוחם מאורגן, במקרה של חיסול הגיטו. הם החליטו להקדים ולחסל את הכוח הלוחם בגיטו וילנה בשלבים, לפני שיגיעו לביצוע מטרתם הסופית.


קשה היום לשפוט מה היו הסיבות להתפתחות כה שונה בגיטאות ורשה ווילנה. יתכן ומנהיגות גיטו ורשה הייתה חזקה יותר. אולי היה זה החשש של ארגון פ.פ.או. למלחמת אחים ויתכן וחברו כאן יחד כמה גורמים.


אחרי מספר ימי היעדרות חזרתי מתוסכלת, עיפה ונטולת שינה למה שקראו אז הביתה. אתי חברי לייבקה. שפעל אז בכל שלבי המאורעות. אמי לא טרחה אפילו לשאול למקום היותנו ולמעשנו. היא שמעה וידעה בוודאות ורחשה לנו בוז על שסכנו את הגטו ובסוף לא העזנו. היא לא אחת זילזלה ובזה בקול רם להשקפותי ולשכמותי. אמי ראתה באידאליסטים אנשים שטרם בגרו או פוחזים, ומשום כך ראתה סכנה במעשינו.


לא ניסיתי להצדיק או להסביר, מה עוד ולא הייתי שלמה עם עצמי ודרכי, כמוני חברי ארגון רבים, עת התפקחנו ביום המחרת. הרחוב נרגע לעת קצרה, לכאורה חזר הכל למקומו. נותר רק היגון, השכול, המועקה והעצב המשתק. נעלמה תחושת הלחץ של אלימות הרחוב ואחריות לאומית לפרוץ מלחמת אחים, שתחת השפעתה פעלנו ושאין לתאר חומרתה ממרחק של זמן.


אחרי מות המפקד ויטנברג, לא חזרו עוד הדברים להיות כתמול שלשום. היינו חשופים לעיני כל כתוצאה מהמאורעות האחרונים. כל ילד ברחוב ידע להצביע על לוחמינו שרק אתמול עמדו חשופים במאבק אכזר, מגונים ומותקפים. משטרת הגטו הגבירה את המעקב והתחקתה אחרי כל מעשי כל אחד מאלה שהתנגשו בהם במאבקים האחרונים.
מפקדי הגטו והמשטרה צברו כוח, יוקרה ובטחון עצמי, אחרי שהצליחו להביא להסגרתם של מפקד הארגון הלוחם ולהטות את אהדת הציבור לצדם. היהודים, חרדים שמא יידרשו לשאת באחריות לקיומינו ומעשינו, שיתפו פעולה עם המשטרה. היו מוכנים לדווח להם על כל תנועה שנראתה חשודה בעיניהם. הציבור החרד ומוסת בגטו, נהיה חשדן, עויין ומוכן לכל מסירה. פעולת הארגון הלוחם נעשתה קשה שבעתיים ומסוכנת.


בין הלוחמים פשטה רוח נכאים, דכאון וחוסר אמונה שיהיה בכוחנו לבצע את המשימה שהטלנו על עצמנו בבוא חיסול הגטו, שנראה עכשיו מוחשי וקרב. גברו ניגודי הדעות בין חברי הפ.פ.או בדבר הלוחמה בתוך הגטו, אז העברתה ליער.
מה עוד, ונדרשנו לצאת ליער ע"י המפקדה הפרטיזנית הארצית, שהיו זקוקים גם לתוספת כוח ביערות נרוץ', בהם התרכזו באותה עת קבוצות פרטיזנים. חברי המפלגה הקומוניסטית ואנשי המטה מתוכם, ראו חובה לקבל מרות ולציית להוראות מוסדותיהם. קרצה לחלק מהלוחמים המחשבה שביער יש אפשרות רבה יותר לשרוד בחיים, כאשר ימי הגטו נראו ספורים, ההשמדה ודאית ואפשרות הקרב מוטלת בספק.


הוצאת קבוצה לפרטיזנים:

בפני מטה פ.פ.או עמדה באותה עת בעיה מיידית קשה, הקשורה בסכנת חיי הלוחמים, כאשר רובם חשופים היו ומצויים תחת מעקב משטרת הגטו.חברי המחתרת עלולים היו כל רגע להיות נדרשים להסגרה ע"י הגסטאפו.



המטה החליט באופן דחוף, להוציא פלוגה ליער, מבכירי הלוחמים שצפוייה הייתה להם סכנה, מצויידים במיטב הנשק והתחמושת שעמדו באותה עת לרשות הארגון. היעד היה יערות נרוץ', מהם הייתה דרישה לשלוח לוחמים, שם אמורים היו ליצור בסיס לקליטת יתר הלוחמים אם וכאשר יגיעו. אחרי הכנות קצרות ופעולות הטעיה לגבי משטרת הגיטו והאוכלוסייה, עזבה ב-24 באוגוסט פלוגה בת 21 לוחמים, בראשה עמד יוסף גלזמן.


הקרב:
לא היינו שוב אותו כוח כבעבר, אך נשארה עדיין קבוצה אידאית שלא הייתה מוכנה נפשית לזנוח את רעיון המערכה בגיטו, שמא בכל זאת יווצר מצב נוכח חיסולו הקרב של הגיטו, שיאפשר לפקוח את עיני היהודים בגיטו ולהטותם למרד בעקבותיו. הייתי אכולת תסכול לגבי ההחלטה לצאת ליער ונשארתי עם האחרונים בגיטו . תרמו לכך גם רגשות אחריות לגבי אמי. אמי עדיין לא זנחה את אמונתה באפשרות להעביר את הזמן הקשה שנותר במחבוא בעיר ואני הייתי להם לאבן-נגף. היציאה ליער וזניחתם נראתה בעיני פשיטת רגל מוסרית , בפניה התגוננתי בכל מאודי.


הארגון הלוחם לא הספיק עדיין להסתגל למצב בו קבוצת חברים בעלת משקל סגולי מיוחד עזב אותנו לפרטיזנים, וכבר למחרת הגיעתנו הידיעה שהפלוגה עלתה על מארב שטמנו להם הגרמנים לא הרחק מווילנה. מבין העשרים ואחד נפלו בקרב באותו מארב תשעה לוחמים. היתר הגיעו ליערות נרוץ' אחרי ימים ולילות ארוכים של תלאות, קרבות והתנגשויות עם כוחות גרמנים.


הידיעה שנתקבלה בגיטו אמרה, שהייתה זו מסירה של משתף הפעולה, מפקד המשטרה היהודית דסלר. מייד באותו יום, הגיעו לגיטו אנשי הגסטאפו ופקדו על המשטרה לאסור את כל בני המשפחה של הקבוצה שיצאה יום לפני כן לפרטיזנים. הם מצאו רשימה מדוייקת של שמות המשפחה ודרשו לקבל לידיהם את כל בני המשפחות, אף שהיו ביניהם בני משפחה פיקטיביים. למעלה משלושים איש נאסרו ע"י המשטרה היהודית ועוד באותו יום הוצאו להורג בפונאר ע"י אנשי הגסטאפו.


האבל בגטו על הרבים שנפלו ועל בני המשפחה שנרצחו באותה יממה היה כללי ומהמם. המשטרה ניצלה יפה את האווירה העוינת והגבירה את ההסתה נגד הארגון הלוחם כאחראי במות הנרצחים, ביניהם 5 מנהלי עבודה שתחת אחריותם עבדו הלוחמים שיצאו לפרטיזנים.


הענישה על האחריות הקולטיבית קיבלה עכשיו משמעות חריפה ומוחשית בשטח. היהודים שבסיס אמונתם הלך ונשמט מתחת רגליהם בהיותם בתוך תהליך מואץ של חיסול הגטו, נאחזו בקש שהושיט להם מפקד הגטו, על מנת להציל את שארית התקוה. הריגול וההלשנה הפכו לחובה ורבים מלאוה בנפש חפצה.


חיסול גטו ורשה ובעקבותיו המרד, תרמו להתעוררות של אהדה למאבק בין הצעירים. ארגון פ.פ.או. קלט אז לתוכו חברים, שלא ראו את העיקר במאבק בתוך הגטו.


רוח הלוחמים הושפעה לא מעט מהאווירה שאפפה את האוכלוסיה הצעירה בכללה. אלה דיברו על רכישת נשק, על יציאה ליערות, העברת בסיס המאבק מחוץ לגטו. חדירת רוחות אלה לתוך הארגון הגבירה את האמביבלנטיות לגבי מטרותיו.


פ.פ.או היה ארגון אידיאי בעל אמות מידה מוסריות יחידות במינן בגטו. באותה עת התקיימו גם קבוצות נוספות, שאף הן דגלו בהתנגדות. דרכן הייתה פשוטה ומובנת יותר. לא היו להם התלבטויות בחירה בין המאבק על החיים והכבוד הלאומי בתוך הגטו או מחוצה לו. ההישרדות הייתה להם למטרה מרכזית, אם גם היה לשם כך צורך לאחוז בנשק, הרי היו נכונים. לנוער המצוי בגטו הייתה זו מחשבה ודרך פעולה פשוטה, מובנת ומובילה לייעד מוגדר ובטוח יחסית.


אחרי נסיונות חוזרים לפתות את היהודים להתייצב מרצונם לנסיעה למחנות באסטוניה, לא הצליחו מוסדות הגטו לספק את מספר "המתנדבים" שדרשו הגרמנים. אנשי הגסטאפו עצמם לקחו את העניינים לידיים. בבוקר השכם הקיפו את הגטו כוחות מוגברים של חיילים ליטאים ואסטוניים. חלקם פרצו לתוך הגטו וחטפו את כל מי שנקרה בדרכם.
לא התייחסו לאישורים ממקומות עבודה, משום שהמגמה הייתה לחטוף רבים ככל האפשר. על יד השער עצרו קבוצות יהודים שהיו בדרכם לעבודה והובילום לתחנת הרכבת. אותו דבר עשו באותו יום במספר מקומות עבודה בעיר: סגרו על הקבוצות בכוחות צבא, עוד לפני שהספיקו להבין מה אמור להתרחש. את כולם הובילו לתחנת הרכבת והסיעום ישר ל"יעדם". באחד מפרברי וילנה עבדו בשדה תעופה יהודים במשך השנתיים של קיום הגטו. באותו יום של הטיפות, הובא צבא רב לשדה התעופה עם בוקר, הקיפו את הקבוצה לפני שהספיקו להתפזר כל אחד לעבודתו וצוו על היהודים ללכת בעקבותם. נשמעו מייד קריאות ליהודים להתנגד, להימלט לכל עבר, לא לתת אמון בהבטחות משום שמובילים את כולם להשמדה, לפונאר. ההיענות לקריאה הייתה מיידית והיהודים הסתערו בידיים ריקות על חגורת החיילים, על מנת לפרוץ להם דרך לבריחה. הגרמנים אמנם הופתעו, אולם פתחו מייד באש חזקה והפילו חללים רבים. חלק מהבורחים מצאו להם מחבוא בעיר, אחרים שוטטו במשך שעות בלי למצוא להם מקום מקלט, חזרו לגיטו ונעצרו ע"י החיילים בשער והובלו מייד לרכבת. אחרים שהגיעו לשער הגיטו עם ערב, בלית ברירה מסרו את עצמם לידי המשטרה היהודית, בהאמנים שלא יסגירו אותם. הפקודה באותו יום הייתה לאסוף את כל מי שיימצא ולשלוח לאסטוניה. השוטרים היהודים ניסו לשכנע את הנתפסים שאין הם אלא מובילים לעבודה לאסטוניה. רבים לא שוכנעו ונכנסו למאבק עם השוטרים. בתוך המהומה הצליחו אי אלה לחמוק מידיהם ולהיעלם בסימטאות הגיטו.


היה זה מקרה ראשון של ניסיון קיבוצי להתנגד בכוח למשלוחים, שהוכתר בהצלחה יחסית, אם כי עשרות הרוגים נותרו באותו יום בשדה התעופה.


גם ימים לאחר מכן, המשיכו הגרמנים לאסוף יהודים ולהובילם לאסטוניה. קבוצות ובודדים המשיכו לצאת גם לפרטיזנים.


עבדתי באותם ימים במנסרה עם יהודים, לא הרחק מווילנה. כרגיל, יצאנו בקבוצה לא גדולה עם בוקר בליווי מנהל המנסרה הגרמני שנהג לבוא ולקבל אותנו לעבודה בשער הגיטו. באותו בוקר של חטיפת יהודים לאסטוניה, הגיע הגרמני כרגיל לשער. עברו השני של השער המה אנשי גסטאפו, ליטאים ואסטונים. בעת שעברנו את השער התנפלו עלינו החיילים האסטונים. צופפונו והצעידו אותנו בחיפזון, כנראה על מנת למנוע בריחות. לפנינו וגם אחרינו עשו ביהודים את אותו הדבר. ידענו מייד שאנו מובילים לרכבת. כל אחד מאתנו ניסה לחמוק מידיהם. אחרי שני ניסיונות שכשלו והחזירוני לטור, עלה בידי לעלות על המדרכה בקרבת מקום ביתי לשעבר. תלשתי משמלתי את הטלאי הצהוב, העמדתי פנים והתערבתי בין עוברים ושבים. סייע בידי לבושי, ששמרתי עליו תמיד שיהא מסודר ככל האפשר, מטופח ולא ימשוך תשומת לב. ניסיתי את ידית שער ביתי, היה נעול. המשכתי בדרכי שלא היה לה נדמה לי סוף באותו יום. עברתי ברחובות שידעתים לשעבר ולא פגשתי נפש מוכרת. דימיתי שרבים מסתכלים אחרי. עשיתי את דרכי מספר פעמים באותו מסלול עד הערב בראותי חיילים על יד שער הגיטו התרחקתי מהמקום. הבדידות, הניכור והערב הכריעוני, ניסתי מזלי שנית והצלחתי. על ידי השער הורגשה הרפייה. השתלבתי בקבוצת עובדים חוזרת ונכנסתי לגטו ללא בעיות הדבר הפתיעני.

חטיפת אחי
בניגוד לשעות היום היו באותה עת על יד השער שוטרים בודדים בלבד החיים בחוץ זרמו כרגיל. מעברו השני שרר מתח רב. עדת בני אדם דווייה וחרדה צבאה על השער. ציפו עדיין לבאים המעטים, שאלו את כל אחד מהחוזרים אם שמעו או ראו את החסרים. היו אלה משפחות החטופים באותו יום. ביניהם הייתה גם אמי. היא דאגה ואני זוכרת שהופתעה, אף על פי שציפתה לי. מסיפורה נודע לי שביכתה באותו יום את אבדן אח ואותי. אחי נחטף ביום ההוא ולא חזר עוד לעולם והוא עדיין בן עשרים. הידיעה היחידה על דרך מותו הגיעתני אחרי שובי מהפרטיזנים, עם שחרור וילנה ע''י הצבא האדום.

אחי עבד באחד ממקומות העבודה בתוך הגיטו שסידרה לו אמי במאמצים רבים. היא האמינה שהעבודה בגיטו תסכן אותו פחות. באותו בוקר יצא כרגיל לעבודתו, כאשר חיילים אסטו נים חסמו בפניו ובפני אחרים את הדרך. לא הקשיבו להסברים, לא התייחסו לאישורים ממקומות העבודה. חטפו את כל מי שניקרה בדרכן ואחרי שאספו כמה עשרות יהודים, הוציאום בחיפזון מהגיטו. מכרה שנוכחה במקום, מיהרה להודיע על כך לאמי. אחי הוצא מהגיטו בטרם הספיקה אמי להגיע למקום. כל האמצעים לאתרו לא עלו הפעם יפה. לאן הובל באותם ימים לא ידענו. אמי לא נרגעה עד יומה האחרון. היא לא האמינה שיהיה בכוחותיו לשרוד, אם גם הובל למחנה עבודה. היא לא נמנעה מלהאשימני בגורלו. יש להודות שראתה מראש את הנולד. הידיעה היחידה שקיבלתי על גורלו של אחי הייתה מפי אדם שחזר אחרי השחרור ממחנה עבודה באסטוניה, בה שהה יחד עם אחי במשך תקופה קצרה. אחי לא עמד בתנאי המחנה והעבודה הקשה שהטילו עליו, ירד מכוחותיו, הפך למה שכינו בשפת המחנות למוזלמן וחוסל בשלב מוקדם של שהייתו במחנה.
המשלוחים לאסטוניה לא ירדו ימים רבים מהפרק. הגרמנים המשיכו לטעון שהיהודים נחוצים להם שם לעבודה ומוסדות הגיטו חיזקו את טיעונם זה. ואמנם הפעם נשלחו רובם למחנות עבודה. דרך המשלוחים נעשתה הפעם בצורה ממוסדת וברובה בידי שלטונות הגיטו: נוהל רישום מוקדם, שלחו הודעות, השפיעו על האנשים בדברי "נועם" מוסווים באיומים. הגיעו דרישות שלום ומכתבים מיהודים שנחטפו מהרחובות וממקומות עבודתם בשלבים מוקדמים יותר, מתוכם השתמע שהתנאים ועבודתם במחנות סבירים והפצירו בבני משפחותיהם להצטרף אליהם. לא מעטים הסכימו מרצונם,
במיוחד נשות החטופים. אחרים, תוך שיקול שאולי מובטחת להם הפעם עבודה, קיום וגם סיכוי להיוותר בחיים, בזמן שלנותרים בגיטו צפויה הייתה רק כליה. הגרמנים, כמו כן שלטונות הגיטו עשו כמיטב יכולתם על מנת לחזק תחושה זו. עד סוף אוגוסט 1943 המשיך זרם קטן של יוצאים לאסטוניה "מרצון", למרות הכול לא היה בכך די. שלטונות הגיטו לא הצליחו להגביר את זרם היוצאים ולמלא רצונם של הגרמנים.

בראשון לספטמבר 1943 עם הנץ השחר, מצאנו עצמנו בגיטו מוקפים צבא גרמנים רב. כל מבואותיו נסגרו. איש לא הורשה באותו יום לצאת לעבודה. לתוך הגיטו חדרו מאות חיילים ליטאים ואסטונים. פטרולים הוצבו בקרנות הרחובות, אחרים פשטו מבית לבית. המשטרה היהודית קיבלה פקודה לסייע בידי החיילים להוציא את כולם ממחבואים.

נפילת הבטליון השני:
הידיעה על הפעולה פשטה בגיטו כהרף עין. רוב היהודים נעלמו מייד מעל פני השטח למחבואים שהכינו מראש. אחרים מצאו עצמם כלואים במלכודות. לוחמי פ.פ.או. נקראו מייד ע"י המטה להתגייס ולהתייצב במקומות המיועדים לכך, בהתאם לתכנית קרב ערוכה מראש. על הקירות הודבקו כרוזים שקראו לאוכלוסייה להתנגד, לא ללכת: לצאת מהמחבואים, להצטייד בכל הבא ליד ועשוי לשמש נשק. כל אחד נקרא להתגונן במקום בו תשיג אותו יד הקלגסים. בקיצור, להצטרף למאבק מזויין על החיים, על הכבוד הלאומי ולנקום את דם הנרצחים.

לא זכור לי שהמונים נענו לקריאתנו. עם זאת, ניסו בודדים וגם קבוצות צעירים להטות שכם. בחלקם מצאו קשר אל לוחמי פ.פ.או. והגיעו למקומות ריכוז הלוחמים. אחרים ויתרו אחרי שלא קבלו הנחיות חד משמעיות כיצד, מתי ואיפה יקיימו את הקרב. האמת היא שפ.פ.או. לא עשתה די על מנת להלהיב נוספים, משום שגם לנו לא הייתה תשובה חד משמעית והעתיד להתרחש יעיד על כך.

עמדת גיוס הבטליון השני, שחברי ואנוכי היינו מלוחמיו, נמצאה רק במרחק שתי סמטאות מביתנו. ברחובות לא נראה איש, פרט לחיילים ושטרים יהודים ששוטטו והפצירו ביהודים לצאת ממחבואיהם ולנסוע למחנות העבודה באסטוניה. הגענו למקום גיוסנו המיועד במעברים בין בתים ומצאנו כבר במקום את רוב הלוחמים, כמאה במספר. החצר הייתה צרה להכיל את כולנו, היינו נטולי כל נשק, שאמור היה להגיע ע"י חוליה מיוחדת ממקום סתר. עוד בטרם התארגנו וקבלנו הנחיות כיצד לפעול, מצאנו את עצמנו מוקפים חיילים מצויידים בנשק אוטומטי כאשר לועיהם מופנים אלינו.
צווינו ע"י החיילים להסתדר בטור עורפי, לצאת מהחצר וללכת בעקבותיהם. ניסינו להתנגד, אך לא היה לכך כל סיכוי, בידיים ריקות ולכודים בצפיפות במקום צר. החיילים פעלו במהירות. כל תקוותנו הייתה שבמשך הצעידה לעבר השער תגיע הפקודה, הנשק, או כל עזרה על מנת לחלצנו. הדבר לא קרה. מפקד הבטליון שהיה בינינו נתן הוראה להתפזר ולברוח ככל שנצליח. ניצלתי הזדמנות אחרונה בקרבת השער דרכו הוצאו הלוחמים, בתוכם ידידי, חברי לתא, ליחידה ולקבוצה בתנועה. לא נורתה ירייה ורוב אנשי הבטליון השני חלק נכבד מלוחמי פ.פ.או. באותה עת הוצאו ללא קרב והובלו עם יהודי וילנה האחרים לאסטוניה.היה זה כשלון נוסף שנחת על הארגון הלוחם והחליש מיידית את כוח עמידתנו. אינני זוכרת היום את הדרך בה הגעתי למקום ריכוז יתרת הכוח הלוחם. פגשתי בו חברים נוספים מהבטליון השני שהצליחו להתחמק ולהגיע לעמדות. הידיעה על שביית הבטליון השני הכתה את כולם בתדהמה. לא הייתה שהות אלא להתרכז ולהמשיך בעשייה. קבלנו הוראה להישאר במקום ולחכות לפקודות. בידי חלק ניכר מהלוחמים היה באותו שלב כבר נשק. היתר בתהליך של חלוקה.
כל כוח הלוחמים שנותר בגטו התרכז, לפי פקודת המטה ברחוב אחד במספר עמדות, במרחק בנין או שניים בין עמדה לעמדה. כאן אמורה הייתה להתחולל המערכה.

העמדה בסטרשונה:
העמדה הקדמית עליה פיקד איליה ובה כוח איכותי ניכר, אמורה הייתה לפתוח באש ראשונה, אחרי כניסת הגרמנים לעומק הרחוב, כך שהעמדות סוגרות עליהם. בעקבותם חייבים היו לפתוח באש משתי עמדות חיפוי על מקום ריכוז הלוחמים הנותרים ומטה הקרב. שתי עמדות אלה ממקומות היו אחרי העמדה הקדמית. הרחוב היה ריק מאדם, פרט לקבוצת חיילים אסטונים שהופקדו על קרן הרחוב, ממנו הייתה להם תצפית נוחה על הנעשה בתוכו. מדי פעם נשמעו צעדי יחידים בתפקיד. האוויר היה רווי מתח רב וגם חרדה לבאות. המידע זרם טיפין-טיפין מידי אנשינו במשטרה ובמוסדות הגטו. הציפייה ארכה שעות, דומה לא היה לה קץ.
רק אחרי הצהריים חדרה קבוצת חיילים גרמנים חמושים לרחוב והתקדמה לעבר הבית בו שכנה העמדה הקדמית. הלוחמים היו דרוכים לקראת בואם. איליה, אמנם בטרם עת, נתן את האות ופתח ראשון באש. בעקבותיו נשמעו מספר יריות והתפוצצויות רימונים. הגרמנים השיבו אש יעילה לעבר מקורות הירי ואיליה מפקד העמדה הקדמית נפל במקום. מספר לוחמים נפצעו. האש השתתקה, לא היה לה המשך. הגרמנים עזבו את הרחוב. אומרים שלקחו עמם פצועים. הלוחמים פינו את גופתו של איליה ואת הפצועים. רובם נסוגו למקום בו היו מרוכזים הלוחמים ומטה הקרב. מייד נשמעו מספר התפוצצויות אדירות: הגרמנים פוצצו את הבניין בו שכנה העמדה הקדמית ומספר בניינים נוספים.

שעות היינו שרויים בצפייה לבאות ובאבל על החללים והפצועים. הגיעה ידיעה שהגרמנים עזבו את הגטו, הוציאו את החיילים האסטונים והשאירו רק את החיילים המקיפים את הגטו. את המשך הפעולה לצורך הובלת היהודים לאסטוניה השאירו בידי מועצת הגטו ובידי המשטרה היהודית, כנראה על מנת למנוע התפתחויות דרמטיות בגטו.
המשטרה היהודית נטלה את העניינים בידיים והפעם היו לכך תוצאות לא מבוטלות. הציבור החרד לבאות החל ללכת. קרוב למחצית האוכלוסייה באותה עת, כשבעת אלפים יהודים עזבו באותם ימים את הגטו ונסעו למחנות העבודה באסטוניה. אומרים שהייתה זו התערבות מפקד הגטו גינס, שהבטיח לספק לגסטאפו את מספר היהודים שבקשו, אם יעזבו החיילים הגרמנים את הגטו וירגיעו את הרוחות. הוא אומנם הצליח לפרק את הפתיל מחומר הנפץ שהיה טעון בכוח לוחם מגוייס בתוך אוכלוסייה נרדפת, סוערת, ע"י שביטל את מצב החרום. בכך הוריד את המתח ונטרל אותנו, הארגון הלוחם, בהשאירנו ללא עורף באוכלוסייה.
בהופעה מחודשת בפני היהודים הנותרים בגטו, הסביר גינס את המצב שלדעתו ניתן היה עדיין לארגן את החיים בגטו מחדש. השתרר שקט יחסי. יהודים לא עבדו בעיר, פרט למספר בלוקים בהם חיו ועבדו אנשי מקצוע יהודים שתפרו מדי צבא ופרוות לגרמנים, ובאחרים, אנשי מוסך שטיפלו ברכב צבאי. מצבם נראה היה איתן באותו זמן ורבים מיהודי הגטו שאפו להצטרף אליהם בכל דרך אפשרית. למעשה, חוסלו יהודי בלוקים אלה אחרונים. חודשים רבים אחרי חיסול הגטו וצאתנו לפרטיזנים, היוו בלוקים אלה בסיס לשם הגיעו קשרינו מהיער והוציאו קבוצות יהודים שהתארגנו לצאת לפרטיזנים.
למרות ההרפייה והשקט שהשתרר לכאורה, איש לא האמין שקיומו של הגטו יימשך. הכל הצביע על תהליך חיסול שנמצא בעיצומו. בכל זאת הוצב סימן שאלה גדול שאיש לא ידע להשיב עליו באופן חד משמעי: האם מובלים היהודים לאסטוניה לשם עבודה ומה הסיכונים לשרוד בחיים?
לגסטאפו היה ידוע מעבר לכל ספק, על קיומו של הארגון הלוחם בגטו וקיימת סברה שהייתה זו עצתו של משתף הפעולה מפקד המשטרה דסלר, לשנות את השיטה: במתינות ובעזרת מוסדות הגיטו לבודד ולנטרל את הארגון מהאוכלוסייה וע"י כך להוציא לפועל את תכניתם ללא מהומה וקרבנות מצידם. גם הידיעות שהגיעו באותה עת מהחזית המזרחית. עוררו גל של תקוות. אף על פי שהקרבות בחזית מזרחה לנו ארכו עוד קרוב לשנה עד אשר הגיעו לווילנה, נראתה הגאולה קרובה. היהודים ניסו כל אחד על פי יכולתו "להתחכם" עם המוות ו"להערים" על הגרמנים.

הגרמנים השיגו את מבוקשם והיהודים הכשרים לעבודה הגבירו את קצב יציאתם לאסטוניה, כמעט מתוך "בחירה". לנו אבד הסיכוי לזכות בתמיכתם, אחרנו את המועד. נוכח חוסר הסיכוי החליט המטה להוצאי את כל הלוחמים לפרטיזנים. מפקד הארגון מסר ללוחמים את החלטת המטה ואת השיקולים שהכריעו לקבלתם. היה זה חוסר הסיכוי לגרום להתנגדות המונית בתנאי ניכור ובידוד, כאשר אוכלוסייתו הכשרה לעבודה של הגיטו יוצאת למחנות באסטוניה מתוך "הסכמה". רוב הלוחמים קיבלו בשביעות רצון את ההכרעה, מה עוד וזו הייתה ברובה פועל יוצא של הלך הרוחות שקנה לו תומכים בפ.פ.או., כתוצאה ממספר גורמים יחדיו ותוארו לעיל.
עדיין נותרו קבוצת לוחמים שראתה בנטישת הגיטו באותו שלב פשיטת רגל אידיאולוגית וחתרה להיות בין אחרוני העוזבים, שמא ישתנה המצב כל עוד נשארו יהודים בגיטו. החלטתי הייתה נחושה להיות בין האחרונים, אף שהתוצאה הסופית לא הייתה כפי שקיוויתי לה.

מכל משפחתי נשארה לי אמי בלבד. אמי חשה במורת רוחי וקיוותה שתצליח להניעני מ"מאוויי הילדותיים", כפי שהשמיעה זאת באוזני, אחרי שאיווכח שאין כל סיכוי להגשימם. בחששותיה לחיי ובראותה בהשקפתי יצר הרס עצמי,
לא ראתה טעם לחייה לאחר שאבדה לנו כל המשפחה. היא ידעה לאורך כל דרכה לוותר על צרכיה לטובת יקיריה, שהחזק ביניהם היה ייצר החיים.

מטה פ.פ.או הוציא באותם ימים בדחיפות קבוצות לפרטיזנים. היות והגטו היה סגור, שמור היטב ויהודים מעטים מאד המשיכו לצאת ממנו העירה לעבודה, התעורר קושי בהוצאת הלוחמים והנשק מהגטו. הקבוצות נאלצו לצאת דרך עליות גג ומרתפים סמויים, לעבור את העיר בסכנת נפשות ולהגיע לבית הקברות היהודי בפרבר העיר, על מנת להצטייד בנשק שהובא לשם מהגטו קודם לכן בעגלות שהובילו גוויות והוטמן ע"י "קברנים" מלוחמי פ.פ.או.
תוך תקופה קצרה מאוד יצאו את הגיטו עשרות לוחמים ליערות נרוץ', משם עדיין התקבלו ידיעות מעודדות, על אפשרות להקים בהם בסיס פרטיזנים ללוחמינו.

באמצע ספטמבר 1943, סמוך מאוד ליציאת קבוצות הלוחמים לפרטיזנים, נקרא מפקד הגיטו גינס לגיסטאפו והוצא להורג במקום.
הייתה זו מהלומה ליהודים בגיטו, שאיש לא ציפה לה. רובנו חשבנו ששרותיו הרבים, ידידיו וקשריו הטובים בין הקצונה הגבוהה הליטאית. שהיה אחד מהם, יעמדו לו גם בעת צרה. פשטו שמועות שהגסטאפו האשימוהו במתן סיוע ללוחמים לצאת לפרטיזנים. החשד נפל על מפקד המשטרה דסלר, שציפה לשאת חן בעיני אדוניו - אנשי הגסטאפו.

גם ימיו של דסלר לא ארכו. הוא עזב את הגיטו למחבוא למספר ימים מאוחר יותר, מחשש פן צפוי לו סוף דומה. ואמנם השיגוהו ידי הגסטאפו והוציאוהו להורג מאוחר יותר.

רבים מבין שרידי יהודי וילנה נוטים להאמין עד היום שכוונותיו של מפקד הגיטו גינס היו טובות, שלא ניצל את אפשרויותיו הרבות להציל את חייו וזאת מתוך דבקות במטרה, להציל ככל שניתן שארית - פליטה של יהודי הגיטו. בדרכו עמד לו כשטן, משתף הפעולה המשטרה דסלר.

הגיטו נותר ללא מנהיגיו המסורתיים להם התרגלו לציית, אם אפילו לא תמיד "באהבה", בהם נתנו מבטחם שישכילו לנווט את האנייה הרעועה בים הסוער ולהביאה לחוף מבטחים.
סילוק השניים גרם למהפך ואנדרלמוסיה בין היהודים. היהודים ראו בכך אות שהסוף ודאי וקרוב. גם אנשי משטרת הגיטו איבדו ביטחונם ששרותיהם הטובים את הגרמנים יעמדו להם בזמן החיסול הגיטו. היה זה שבוע לפני חיסולו הסופי. לאיש לא הייתה עוד אמונה, האשליות נמוגו כלא היו. נותרה רק אימה וחרדה, והפעם אחזה גם בבוטחים עצמם. לא הורגשה עוד יד מכוונת, נעלמה כל מרות וסמכות. השוטרים אף הם נעלמו מהרחובות וכל אחד ביקש דרך להציל את נפשו ובני משפחתו. איש לא ניסה להכחיש שהפעם זה חיסול הגיטו. שליט הגיטו, מפקד הגסטאפו, הודיע שאין יותר צורך ביהודים בווילנה, ומשום כך יוסעו לאסטוניה ולגיטאות אחרים. שם זקוקים לעבודתם. היהודים כמובן לא האמינו, מה עוד ונותרו בגיטו על פי רוב נשים, ילדים, זקנים וחולים. ברחובות הגיטו התרוצצו חיילים ליטאים, אסטונים וגרמנים ועשו סדרים כדרכם. הפצירו ביהודים לארוז חפצים ולצאת לרחוב. ואמנם התמלא הרחוב יהודים גוררים את צרורותיהם ומתרכזים לא הרחק משער הגיטו. אלה שהחליטו לא לתת אמון בהבטחות הגרמנים והכינו לעצמם מקומות סתר, ירדו למחבואים. ברחוב נותרו אלה שטרם החליטו לצאת לאסטוניה, אך גם לא נותרה להם ברירה. הם היו לכודים בגיטו. אלה ציפו לעצה, הדרכה, או כל אשליה שתוצא להם ויוכלו לאחוז בה.

זו הייתה שעת-כושר אחרונה לארגון הלוחם לצאת לרחוב ולהורות לנבוכים את הדרך למאבק. לוחמי פ.פ.או. נקראו על ידי המטה להתגייס, להיות נכונים. הפעילות בשטח הצביעה על כוונות לארגן את המאבק. בעצם היינו מגויסים בלאו-הכי באופן בלתי פוסק. איש מאיתנו לא חזר לביתו על מנת להישאר. אנשי המטה ישבו בדיונים ממושכים ואנו הלוחמים, ציפינו להוראות. הייתי סרה לדקה קלה לוודא את שלום אמי. היות ולא היו בפי תשובות לשאלותיה שהיו בהחלט ענייניות, הייתי מסתלקת וחוזרת למקום בו רבצנו, שם התנהל דיון בלתי פוסק וויכוח מקביל על הנושאים שדנו במטה.

הפרידה מאמי


הזמן באותה עת היה נזיל ביותר. האירועים התחוללו במושגים של דקות. אין בכוחי לתאר את הטרגיות בה ראיתי את אמי באותן דקות ספורות: בודדת, יחידה נותרה בציפייה למעשי, כאשר כל דיירי אותה חצר לא היו עוד בביתם, כולם ירדו למחבוא אותו הכינו מראש בכוחות משותפים, בהם השתתפה גם אמי. היא לא ירדה, כל עוד לא ידעה לאן מועדות פני.

היו אלה שעות בוקר ארוכות, מתמשכות ומורטות עצבים. לקראת הצהריים הסתיימו דיוני המטה. ללוחמים המצפים בחוץ נמסרה ההחלטה שכל הכוח הלוחם הנותר עוזב את הגיטו לפרטיזנים. תוכן הדברים וההוראות נשמעו בערך כך: בגלל אופי חיסול הגיטו – הובלת היהודים למחנות העבודה באסטוניה כמעט מרצונם, נוצר מצב של חוסר סיכוי להטותם למאבק. מיעוט הכוח שנותר בגיטו, אף הוא היה לגורם. מטרת היציאה ליער, לשם המשך המאבק בנאצים ולשמו בלבד. איש לא נוטל עמו את בני משפחתו, ויהיו אלה אפילו בעלי כושר קרבי. על כולם להצטייד מיד בנשק ותחמושת ולהתייצב במקום בו נמצא פתח כניסה לתעלות הביוב, דרכם אנו אמורים לצאת מהגיטו. הורשתי ליטול פרידה קצרה ביותר מאמי, כך גם יתר הלוחמים. הזמן דחק, פעולת חיסול הגיטו הייתה בעיצומה.

פרט לשברון ותסכול אידיאי, אמורה הייתי להחליט בחיפזון על נטישת אמי. פרצתי בבכי כמעט ילדותי. הייתי בדרך "הביתה" ובלבי עדיין לא גמלה ההחלטה, אותה השארתי לפגישה פנים אל פנים עם אמי. בדרך סר הבכי מפני, יבשו הדמעות. את דרכי הקצרה עשיתי ברחובות הומים בבני-אדם נבוכים, מבולבלים, עמוסי צרורות. נשים נושאות תינוקות על זרועותיהן, הטף נגרר בשובל האם. כל אלה נפלו תחת הפקודה לפנות את הגיטו וחיכו שיובילום לכתובת שלא הייתה ברורה כל עיקר. פרצתי בריצה לחצר ביתי הריקה מאדם, דרך חנות ששמשה כניסה מהרחוב לחצר. דילגתי על המדרגות בקפיצה ונתקלתי במבטה של אמי. היא עמדה צמודה מאחורי דלת זכוכית, בודדה, מבטה בוהה ונטול חיים. נותרה בבנין בודדה מבין כל דיירי הבית. כולם כבר ירדו למחבוא, היסוו את פתח הכניסה מבחוץ, אטמו מבפנים והתרו באמי שלא יותר עוד לאיש לצאת ולבוא לתוכו. אמי החליטה לא להסתתר כל עוד לא ידעה מה קרה אתי. באותו רגע ידעתי כבר שבאתי לבשר לה שאני יוצאת עם כל הלוחמים לפרטיזנים. לה, לא היה בפי מה להציע. הבחירה לצאת מהגיטו העירה לא עמדה עוד לפניה, להצטרף הוגדר באיסור מוחלט, עליו לא היו עוררין בלבי באותו שלב.

לאחר כשנה ביערות, גדושה פעילות פרטיזנית, קרבות וסכנות, שבתי לעיר וילנה עם חברי הפרטיזנים בעקבות הצבא האדום.
לעיר רפאים דמתה וילנה - ריקה מאדם. יהודים לא חיו בה עוד. תושביה האחרים ברחו לכפרים הסמוכים, עד אשר יוכרע גורל העיר בקרבות. קבוצות חיילים גרמנים עדיין התבצרו בחלקי עיר, מעבר לנהר הויליה. הפגיזו את העיר בתותחים, הפציצו מהאוויר. הצבא האדום דהר תוך קרבות מערב, לעבר ברלין. במקום השאירו כוחות לביעור קני הגרמנים. אותנו הפרטיזנים שיבצו בתפקידים חיוניים, להחזיר את העיר וילנה לחיים תקינים.

ליום המחרת לכניסתי לעיר, עדיין חמושה, לבושה בגדי היער הבלויים, מיהרתי למקום בו עמד פעם ביתי. אולי שרד איש ממשפחתי, או שאל לשלומי? איש לא שרד!

פניתי בריצה למקום מגורי בגטו, בו נפרדתי לפני כשנה מאימי. כאן הופתעתי ע"י צל אדם: אישה שיצאה ממחבוא, בו היתה מוסתרת כשנה ונותרה בחיים. לא זיהיתי אותה, אם כי קראה בשמי. נרעשתי מ"תחיית המתים"- כך נראתה האישה. מפיה שמעתי שעוד באותו יום של חיסול הגטו, הסתננה למחבוא הידיעה על לכידת חיים ארבעת לוחמינו ותלייתם בכיכר לפני עיני קהל היהודים שרוכזו בכיכר, לפני שמוינו ושולחו לפונאר, ביניהם לוחמת פ.פ.או ושמה אסיה (כשמי).

אמי שהיתה במחבוא, בהיותה בטוחה שזו אני, בתה, לא עמדה בצערה! עזבה את המחבוא בכוח, בניגוד להסכמתם של המוחבאים שמא יתגלו. הצטרפה לעדת היהודים שהובלו מהגטו לכיכר. מוינה לשמאל- והוצאה להורג בפונאר.
אינני יודעת מאיזה מקור שאבתי כוחותי (או חולשתי?) להיפרד ממנה באותו מעמד, להשאירה בודדה, אחת ממשפחה, בסכנת חיים, אותם זרקה מנגד והיא רק בת ארבעים ושלוש. תחושתי היום, שהייתה זו חולשת חיי. היעפתי מבט נוסף בפני אמי, הדבקתי לה נשיקת פרידה, היא לא השיבה. ביקשתי שתעשה דבר מה להצלתה, לא היה בזה ממש במצבה. ירדתי בריצה מהמדרגות, עזבתי את החצר הריקה מאדם ובחללה את אמי, בלי להחזיר מבט לאחור ומצפוני מייסרני ורודף אחרי (ואולי גורלי) עד עצם היום הזה. נגמר פרק מאוד מהותי בחיי.

היום, 38 שנים לאחר המאורעות, אני חשה שהייתה זו ההכרעה הקשה ביותר בפניה הוצבתי, עליה הכרעתי בצורה שאינה נותנת מנוח לנפשי.

חוסר מנוח זה ונקיפות מצפוני, הם שמניעים אותי ליטול את העט לידי, לרשום קורותי, לבטי, על מנת להנחילם לאלה שעשויים למצוא עניין, ללמוד ולשפוט את בעיות המוסר החריפות בפניהן הוצבנו בתקופה ובתנאים שספק אם הצלחתי ולו גם חלקית, להמחישם.

כאמור, הייתי צעירה מרדנית, קיצונית, מחמירה עם עצמי וסביבתי. חונכתי בתנועה אידאית, לפי אמות מידה מחמירות עם הפרט גורסים הסתפקות במועט, מעשים למען החברה והקרבה למען העם והמעמד. בטרם בגרות, לא היו בידי עדיין הכלים לשפוט את ה"צווים" ואת ה"לווים". אמות מידה אלה, הם שעומדים היום לבדיקה, לאחר שלא עמדו במבחן יכולתו של הפרט לחיות על פיהן.

היציאה מתעלות הביוב
מספר דקות הפרידו בין הפרידה מאמי ובין פתח תעלות הביוב, דרכם יצאנו באותו יום מהגיטו. על יד הפתח הצטופפו עדיין כמה עשרות חברים, אחרים נבלעו כבר בתוכם מתחת לפני הקרקע.

איש לא שם לב למצב רוחי, מצב דומה היה מנת חלקם של רבים בינינו, שהותירו אחריהם הורים ואחים. מה גם, וחברי הקרובים לא היו עוד. הם נלקחו לאסטוניה עם הבטליון השני, שלושה שבועות קודם לכן. בהגיע תורי לרדת לתעלת הביוב, השחלתי את עצמי דרך פתח הצינור פנימה. תחת רגלי הייתה תהום, לפני אפילה, הבלתי נודע ואבדן הדרך. מאחורי נותרה אמי וכל חוסני, שהיה באותו שלב שביר מאוד. תוך דקה מצאתי עצמי מקופלת בתוך התעלה שקוטרה לא איפשר לי עמידה זקופה. רגלי שקעו ברפש שהלך והעמיק. הזוהמה חדרה עד לעצמותי. הצחנה חנקה את הנשימה וצרבה את העיניים. לא היה זמן לתחושות. לא הייתה דרך לאחור, אחרי ירדו לתעלה נוספים, הטור זחל קדימה.

הסתגלותי למצב הייתה מהירה. מכיוון שלא יכולתי להמשיך ולהלך מקופלת, מצאתי עצמי זוחלת על כל ארבע בהונותי, כשהרפש הנוזלי עולה ואני שוקעת בתוכו.

מצבי היה קל יחסית, בגלל קומתי הנמוכה. לחברים שממדי גופם היו גדולים, הייתה זו משימה קשה שבעתיים. הדרך אף היא ארוכה הייתה. פתחה השני של התעלה דרכה אמורים היינו לצאת, נמצא מהלך מפתח כניסתנו. ואמנם, התעלף אחד החברים וסתם בגופו את התעלה. הטור נעצר, אי אפשר היה להתקדם וגם לא לסגת, דומה היה, זה סוף הדרך. חוסר המוצא לכאורה הוא שהוליד את התושייה וגופו המעולף של החבר נגררה ובחלקה נדחפה והוסטה לתעלה צדדית ובתוכה רשת חדירה למי גשמים, אך גם לאוויר ולאור. הטור המשיך להתקדם בזחילה. המעולף התאושש, חזר לטור והמשיך בכוחותיו, שהיו קרובים לאפס.

הימים היו ימי סתיו. הגשמים החלו לרדת וקיימת הייתה סכנת הצפה לכולנו, במקרה והגשם היה מתגבר. לא הייתי בחזקת אדם שולט במעשיו. המחשבה לא תפקדה, היא הייתה מעורפלת, החושים נוטרלו ופעולותי נעשו לא רצוניות. יש להניח שהייתה זו השפעת הרעלים והגאזים של הביוב. אך עדיין שכן בתוכי יצר החיים הפרטי והקבוצתי. הייתי חלק מגוף מורכב, נתון בסכנה, אשר היעד ויצר הקיום הניעו את מעשיו הקולקטיביים, לקראת היחלצות מהמצוקה והשגת היעד.

אינני יודעת היום להעריך את אורכה ומשך הדרך שעשינו בתעלות הביוב וגם לא את מקום המוצא, דרכו יצאנו לאוויר העולם.

כשעלינו על פני הקרקע, הייתה זו שעת דמדומים, על גבול החושך. האוויר הצונן והצח היווה ניגוד קיצוני ומעורר. גפי לא צייתו לי זמן מה, לאט חזרו לפעולה ועמם החושים. חשתי צינה, רטיבות וטחב בגדי ספוגי הרפש הכבידו על תנועותי והעלו צחנת צואה. לא ידעתי היכן אני מצויה, המקום היה אי שם בתוך העיר, דומם ושומם. ליד פתח היציאה מהביוב קיבלנו הוראות להסתדר מהר בזוגות ולהתרחק מהמקום. את בן זוגי ל"טיול" אינני זוכרת. את הדרך ליעד לא ידעתי. נצטווינו לשמור על קשר עין בין הקבוצות. הרחובות היו מוארים למחצה, ואחרי האפלה בתעלות הביוב הם היוו שוני מסנוור עיניים. גשם דק ירד ונגע קלות בעיסה המצחינה שהייתה דבוקה לבגדי. הוא לא היה חזק דיו שיוכל לשטוף אותה.

העוברים ושבים לא היו רבים יחסית לעת ערב גשום, וביניהם נראו אנשי צבא גרמנים וליטאים. הייתה סכנה סבירה מאוד למשוך תשומת לב ולעורר חשד בלבושנו, שהיה יותר ממבחיל ומבהיל במראהו ובצחנה שהפיץ סביבו.

מאוחר יותר נודע לנו שדרכנו עברה בקרבת הכיכר, בה ריכזו הגרמנים את היהודים שהוציאו באותו יום של חיסול הגיטו. החזיקו אותם עד שהוציאו את כולם ומיינו: מי לחיים- נשלח לעבודה באסטוניה ומי למוות- נשלח לפונאר. קרוב לעשרת אלפים יהודים מויינו באותם שלושה ימים. הושיבו אותם כעדר תחת כיפת השמיים, רעבים, ללא מים, תחת גשם סוחף, חדורי קור וחרדים כל אחד לגורלו ולגורל משפחתו... ולפניהם מטלטלות שלוש גוויות שנתלו לעיניהם ע"י הגרמנים, על מנת שיראו וידעו היהודים שכך יעשה לכל מי שיעז להפר את הפקודות וינסה להיאבק נגדם.

היו אלה גוויות שלושה מלוחמינו שיצאו יחד אתנו דרך הביוב מהגיטו. בדרך נתקלה הקבוצה בגרמנים שביקשו לזהותם. לוחמינו הפעילו את נשקם, אך נלכדו חיים ע"י הגרמנים ונתלו בכיכר לעיני בני עמם. היה זה 23 לספטמבר 1943.

למרות הסכנות שארבו לנו הדרך, הגעתי עם בן זוגי ל"טיול" למקום התכנסותננו, ביציאה מהעיר. היה זה מרתף בארמון שומם ע"ש פושקין, שאת הקשר אליו קיבלנו באמצעות חברי המפקדה הפרטיזנית בעיר. עת הגענו, החברים בחלקם היו כבר במקום, אחרים חסרים היו. היינו ישובים על הקרקע. שכבת האבק העידה שלא הייתה נפש חיה במרתף זה שנות דור. התקרה הייתה נמוכה וכורי העכביש נגעו בראשים והציקו לעיניים. לא היו בו חלונות וגם לא חשמל, השתמשנו בנר. רק למחרת עם שחר חדרו לתוכו קרני אור מעטים. היינו רטובים וצחנת בגדינו מילאה את כל חלל המרתף. מפינותיו נשמע מדי פעם בכי חרישי. חברינו ביכו את שארי בשרם שהותירו אחריהם בגיטו. העברנו את כל הלילה בערים, בצפייה לחברים החסרים. לאט המשיכו להגיע זוגות בודדים, אחרים תעו, אבדו את הדרך והגיעו למחנה "קייליס" מאוחר יותר הובאו ע"י הקשרים אל מקום הריכוז. עדיין חסרים היו שני זוגות: היו אלה ארבעת לוחמינו שנתפסו בדרך ע"י הגרמנים ונתלו בכיכר לעיני היהודים. ביניהם שני אנשי ה.פ.פ.או.: הקומוניסט יעקל קפלן וחבר הבונד, אברשה חבויניק, צבי- בנו של המפקד ויטנברג, והלוחמת אסיה ביק, שלימים, אחרי השחרור, נקשר שמה וסיפור מותה במות אמי.
אסון תלייתם של חברינו בידי הגרמנים העביר בנו חלחלה. למרות הזעזוע והצער, לא ניתן היה בתנאים שנוצרו אפילו להתאבל כנהוג. הזמן דחק, השהייה במקום הייתה מוגבלת והאחראים עלינו האיצו בנו לעזבו. עברו שני לילות מאז הגענו למקום ומן הנמנע היה לשהות בו לילה נוסף. לא היה לנו מורה-דרך כמתוכנן, שאמור היה להגיע מהפרטיזנים. מבואות היער היו שמורים באותו יום יותר מהרגיל, הגרמנים הציבו מארבים ומן הנמנע היה להבקיע את הדרך מהיער אלינו. הייתה זו פעולה משולבת, למנוע מהבורחים להגיע ליער ובאותה עת, לחסל את בסיס הפרטיזנים שהחל רק עתה להתארגן, כ-50 קילומטר מהעיר וילנה.

קיבלנו פקודה מהמפקדה הפרטיזנית, להעביר את שארית הכוח מהגטו ליערות רודניקי, לאחר שרוב לוחמינו יצאו ליערות נרוץ'. אף על פי שהדרך ליערות רודניקי הייתה קרובה יותר, נוחה יותר להגיע, נוצרה בעיית הניתוק ממרבית לוחמינו, שהלכו ליערות נרוץ'. רק מאוחר יותר, בהיותנו ביערות רודניקי, נודע לנו שהגרמנים שמו מצור על יערות נרוץ' במטרה "לטהר" את האזור מהפרטיזנים, שהלכו והתרבו וגרמו אבידות לגרמנים. רבים מאוד מבין לוחמינו ביערות נרוץ' נתקעו בטבעת הכיתור ומצאו את מותם בידי הגרמנים, ביניהם יוסף גלזמן. אחרים נפלו מידי קבוצות לוחמים פולנים-לבנים ואוקראינים, שהיו עוינים את היהודים וברית המועצות, אך גם מידי רוסים אנטישמיים.

כאמור, נאלצים היינו לעזוב בחיפזון את מרתף ארמון פושקין, אם כי את המסלול ליער לא הכרנו, מורה דרך לא היה לנו ובהתאם למידע שהתקבל, צפויים היו מארבים של הגרמנים במבואות היער. עם רדת הלילה עזבנו את המקום בקבוצות קטנות וברווח זמן ניכר בין הקבוצות. הנשק חולק בין הלוחמים, הוסתר על הגוף, דרוך ומוכן לפעולה. כמקום המפגש הקרוב, נקבעה חורשה מחוץ לעיר. הגשם המשיך לרדת, הגביר את עוצמתו ולאט הפך להיות סוער. בשבילנו היה בכך יתרון רב: הוא הבריח מהרחובות את שארית ההולכים. מי שלא הספיק עדיין להסתלק, המשיך בריצה מכורבל בתוך מעילו. עברנו את רחובות העיר בשלום ופנינו מועדות היו דרך הפרבר לחורש. לפניו נאלצים היינו לעבור על פני גשר שבדרך כלל שמר עליו זקיף. צעדנו שלובי-זרוע ובמלוא כוחנו. הייתי זקוקה לכוחות רבים על מנת להתקדם בניגוד לכיוון הרוח, כאשר הגשם הסוחף דחף את גופי אחורה. המטר לא הותיר חוט יבש בבגדי. הוא חדר וזרם מלמעלה ומילא את המגפיים בשלוליות. מגפי ספוגי המים השמיעו צפצוף עם כל הרמת רגל והכבידו מאוד על הצעידה. הפעם המיסו ושטפו מי הגשם את כל הזוהמה שדבקה בבגדי ובגופי. הייתה זו הרגשת טהרה וזיכוך. אני זוכרת את עצמי מפעילה את צעדיי בכוח, משרבבת לשוני החוצה וגומעת לקרבי מי גשם מלוא קיבול גרוני. היה זה גשם ברכה, מהמועט שידענו באותם ימים, הוא היה בעזרנו.

כמתוכנן, הגיעו כולם לחורשה. העצים היו רכים, דלילים ומוצפים שלוליות, כיסו את פני הקרקע. הרגליים שקעו בבוץ עמוק. לא היה מנוס מלהחליף כוח וישבנו בתוך השלוליות. מסביב הייתה אפלה, מאחורינו השארנו את אורות העיר הישנה. השתהינו במקום וחיכינו לבוא הסיור, שיצא ללמוד את הדרך שלפנינו ואת המכשולים שעליהם חייבים היינו להתגבר.

לפנינו היה נחל. כרגיל, לא היה עמוק. בגלל גשמי הזעף שירדו מספר ימים ללא הפוגה, גאו מימיו ועלו ולא היה עביר ברגל. נאלצים היינו לעלות על הגשר, לא ניתן היה לעוקפו ולפי המידע, שמור היה ע''י זקיפים.

המנוחה, ריענון הגשם והצלחתנו הקודמת, נסכו כנראה ביטחון באנשי המטה והפקודה הייתה שכולנו נצעד בסך, בטור עורפי. נעבור את הגשר עם נשק דרוך לפעולה, אם ניאלץ.

אחרי חצות יצאנו לדרך. האפילה עדיין הייתה מלאה, הגשם המשיך לרדת וההליכה בסך נסכה בנו רוח טובה. צעדנו בביטחון, אף על פי שהסכנות והבלתי נודע היו רבים. הגענו לגשר, עברנו אותו בלי שנזדקק לנשקנו. איש לא שמר על הגשר ודבר לא הפריע את המעבר, אם כי היה מואר במלואו. עלולים היינו להוות מטרה נוחה לפגיעה, לולא נעזב ע''י שומריו.

המשכנו דרכנו בשביל מקביל לכביש, שעבר בין שיחים על סף חורשה, עד אשר הגענו לפרשת דרכים. השחר החל להפציע. ממרחק נראו סימני יישוב, עליו הכריזו נביחות הכלבים. חששנו שמא הרגישו בנו ונכנסו לתוך החורשה פנימה. לא יכולנו להמשיך בדרכנו מפאת אור היום. השתטחנו על הקרקע הבוצית. לא היינו עוד רגישים לשלוליות ורטיבות, היינו כבר חלק ממנה. הגשם האיט בינתיים את זרימתו. היינו רעבים, צמאים ועייפים מצעידת לילה. לא אכלנו דבר במשך שתי יממות, פרט לגמיעת מי-גשם. לרבים מאתנו התפרקו הנעליים וסבלו מפצעים זבי דם. מגפי עדיין החזיקו מעמד ועצרו בתוכם את המים. חלצתי אותם, שפכתי את המים, לא נותרו בי עוד כוחות. נרדמתי מיד. כמוני עשו זאת רבים. אם כי צפויה הייתה סכנה שיגלו אותנו במקום, נשארנו בחורשה כל אותו יום. ייבשנו את נעלינו ובגדינו. במידת מה הרפה כאב הרגליים, החלפנו כוח. אחדים מבינינו יצאו לבדוק את מהות היישוב, להשיג מים, לחם ומורה דרך. ואמנם, השגנו את כל אלה, כולל מורה דרך שאמור היה להיות בקי בדרכי הסביבה. תמורת תשלום ניכר, הסכים להובילנו ליעד.

הסתבר שדרכנו לא הייתה פשוטה כלל. אף על פי שמצויים היינו לא הרחק מהשטח בו שלטו הפרטיזנים, עמדו לפנינו קשיים לא מבוטלים.

בכפרים לאורך הכביש שכנו פלוגות צבא גרמני בשמירה על מבואות היער. כאן היו בסיסיהם. נאלצים היינו לעקוף את היישובים והדרך היחידה האפשרית עברה בשטחי ביצות טובעניות, שהשתרעו על פני כברת ארץ ארוכה. הגענו לביצה וכבר בראשית צעדינו התחלנו לשקוע. במבט על פני השטח, נראה כשדה בור רחב משתרע, מכוסה צמחייה מוריקה שסייעה להסוות את בוגדנותו. עם כל הצבר רגל על הקרקע הטובענית, הייתה פוערת פיה, שוקעת מתחת לרגליים ומושכת לתוכה, לכאורה, לתהום שאין לה קרקעית. מצאנו עצמנו מועדים, נופלים ושוקעים. כל צעד נוסף העמיק טביעתנו. תחילה עד המתניים, עז החזה ואז עד הצוואר. היה קושי רב להיחלץ מתוכה. רבים הותירו בה את הנעליים, גרביים ואת כל מה שנשאו עימם. ברשותי לא היה דבר, פרט לנשק קצר. מי שניסה להניף את נשקו מעל לראש על מנת להעבירו יבש, מעד ונפל לתוך הביצה וקיימת הייתה סכנה ממשית לאובדן הנשק וטביעה.היינו מפוזרים על פני השטח וכל אחד בכוחותינו ניסה להיחלץ. היינו באפיסת כוחות. לא מעטים, על סף יאוש. איש מאתנו לא ידע את הדרך, היכן יציב את רגלו ובמה יאחז. ידענו שקיימת "דרך" בה עברו לפנינו, אך גם מורה הדרך לא ידע למצוא אותה. מספר חברים שעדיין עמד להם הכוח, יצאו לחפש את ה"שביל" הגואל. ואמנם מצאוהו בעמל רב. הייתה זו שדרת גזעי עצים צעירים, זרוקים באלכסון על פני הביצה, אד אחרי השני, בצורה שרמזו על כיוון. רוחבם הספיק בקושי בשביל להציב רגל. עברנו בקפיצה מקורה לקורה. מי שמעד נפל, שקע והיה צורך לחלצו באמצעות מקלות שבינתיים הצטיידנו ולמדנו לעשות בהם שימוש. את "הדרך" עשינו במשך כל אותו יום. חייבים היינו להגיע ליבשה לפני שיחשיך. היינו מותשים, רבים בינינו פצועים ויחפים. הבגדים טבולי בוץ, הכבידו על התנועה. החלשים בינינו היו על סף התמוטטות. רגש האחריות לחיי הקבוצה כולל הוא שתרם לאימוץ שארית הכוחות להמשיך בדרך, שבכל זאת הגיעה לקיצה עם ערב. איש לא נשאר בדרך, כולם החזיקו מעמד.

ביבשה, מעבר לביצות, השתרע יער עבות. השטח היה כאן בשליטת הפרטיזנים. הגרמנים נזהרו כבר באותו שלב לחדור לתוכו. הצבא הגרמני התבסס בישובים על סף הכניסה ליערות, ששכנו לצידי כביש שהקל על התנועה של צבא סדיר.

בסיסי הפרטיזנים ביערות רודניקי


בסיסי הפרטיזנים שכנו בעומק ביער. על פי רוב על אי מוקף ביצות, נהגו לשמור עליהם הרחק מהבסיס, לבל תחדור לתוכו רגל אוייב.

היות והייתה כבר שעה מאוחרת והסיסמה לא הייתה בידינו, עשינו את הלילה הראשון על סף היער, שנראה היה באפלה מאיים ואגדי גם יחד. עלי עבר הלילה בשינה עמוקה, כמעט תהומית.

עם עלות השחר, עת התחילו להתפזר הערפילים, יכולנו להבחין שאנו מצויים על דרך עפר רחבה, לצידו של קיר חי גדול ממדים, עצי עד קלועים זה בזה. עליהם טיפסה לגובה צמחיה סבוכה. לרגלי העצים שיחים נדירים בפראותם, מכסים את עין העצים, יוצרים יחד רקמה צבעונית לא מצוייה, דרכה חודרים קרני אור מסוננים ומגלים את קברו האפל של יער עבות. היה זה חזיון מופלא, כדוגמתו שמעתי רק באגדות, בהיותי ילדה.

להפתעתנו ושמחתנו הרבה, היו ראשוני הפרטיזנים שקיבלו את פנינו והביאונו לבסיס פנימה, חברי פ.פ.או. שיצאו קודם לכן ליערות נרוץ' והגיעו רק לאחרונה לבסיס החדש ביערות רודניקי. מבחינתי, היו החיים והפעילות הפרטיזנית ביער, חוויה שונה במהותה. אם בגטו לא ראיתי עוד תקווה לשרוד בדרך החיים "תמות נפשי עם פלשתים", הרי ביער חברו יחדיו החתירה למאבק ונקם, כאשר בקיצו גם התקווה לחיים.

לא הייתי עוד אותה צעירה נלהבת ומאמינה. רבים מה"כלים" נופצו, טרם הגלידו פצעי המצפון על שהפקרתי את אמי והפשרה, עם כל הקשור במטרות המוצהרות, להן נשבענו אמונים, הכשירוני לפשרות נוספות. המציאות החדשה ביער תבעה מאמץ ועשייה בלתי פוסקים, באשר להסתגלותנו לתנאים, הבטחת תנאי קיום מינימליים והשתלבות במערך לוחמה פרטיזנית, שהיא ורק היא עשויה הייתה לפצות חלקית על עזיבתנו את המתרסים בגטו.

כאמור, בעת בואנו ליערות העד של רודניקי, היה הבסיס בשלבי התהוותו. אמנם היו בו קבוצות לוחמים, בחלקם רוסים, ליטאים ובני עמים אחרים, עם זה שערקו מהשבי הגרמני, או ברחו מכפרים בהיותם מזוהים עם המפלגה הקומוניסטים, או נושאים בתפקידי מפתח לשעבר. ביניהם גם מבוקשים על עבירות פליליות. יהודים מעטים שנמלטו מעיירות הסביבה בעת חיסולן. אנשי קבוצות מאבק שונות, שהגיעו ליער מהגטו ביניהם כאלה ששהו בו כמחצית השנה וגם אנשי פ.פ.או. מעטים שהגיעו מיערות נרוץ' בקבוצה מעורבת כחיל חלוץ של הבריגדה הליטאית, במטרה לארגן בסיס פרטיזני ליטאי ביערות רודניקי. באותו שלב התקרב מספר היהודים כאן למאה. לא היתה ליהודים עדיין מסגרת אחת, לא יד אחת מכוונת ואף לא ציפיות זהות. אלה היו קבוצות שחנו בנפרד וניהלו חייהם על בסיס שונה. מספר יהודים השתלב כבר באותה עת במחנה הליטאי, בפיקודו של איש צבא שהוצנח ממוסקבה- קבוצה בעלת צביון לאומי פוליטי. יהודים בודדים, בעלי כושר קרבי מובהק, נקלטו בקבוצת פרטיזנים מובחרת, על פי רוב רוסים מנוסים בלוחמה פרטיזנית, מצוידים בנשק רב ומגוון. קבוצה בלתי תלויה במפקדה המקומית, קיבלו את הוראותיהם ישירות ממוסקבה.

ביו היהודים המעטים שנקלטו בקבוצות הצנחנים, השתלב גם גיסי לעתיד, לולקה ורשבצ'יק. בהיותי ביער, טרם היכרתיו. על אופיו וכושרו הקרבי שמעתי רק אחרי שנהרג, בהיותו בדרכו לפעולה. הם היו שניים, רכובים על עגלת חורף, עלו על מארב שטמנו להם לוחמים פולנים "לבנים". חברו נהרג במקום. בהעמיסו את גופת חברו על העגלה, פגעו בלולקה שני כדורים. פצוע קשה וזב דם הצליח לחמוק מהמארב ולהגיע לבסיס מרוחק עשרות קילומטרים מהמקום. לולקה מחוסר הכרה וגופת חברו עמו. את שארית הדרך עשה הסוס בעצמו, בלי שאיש ינהג בו. בגסיסתו הספיק לתאר את המאורעות, על המקום ותאר את התנקש. אחרי 24 שעות, הוציא לולקה את נשמתו.

לולקה הגיע אל היער מהגטו בשלב מוקדם, עם קבוצת הראשונים. אשתו ובתו היחידה נשארו בגטו עם הוריו. בתו נרצחה עם כל משפחתו, בזמן חיסול הגטו ואילו אשתו נותרה בחיים. בהיות לולקה ביער איש בודד ואמיץ לב, בעל כושר קרבי נדיר, כמיהה ללחום ולנקום, נקלט בקבוצת הצנחנים. עוד בראשית דרכו זכה להערכה והערצה בקבוצה על גבורתו. הוא רכש לעצמו מעמד נכבד בין חבריו הלוחמים, אף שהיו ביניהם אנטישמים רבים. לולקה נהיה לחבלן מעולה. לזכותו נזקפו רכבות של צבא גרמני וציוד שהורדו מהפסים. היה מומחה למארבים, בהם המשיך ללחום פנים אל פנים, עד שחיסל את אויבו. על הישגים אלה הוצב אחרי מות לאות הגבורה של ברית המועצות.

קבוצת הצנחנים הייתה בעלת סטנדרטים קרביים גבוהים והחמירה בדרישות מלוחמיה. אם כי היו בקבוצה יהודים מעטים, שלטה בה האנטישמיות. שניים מהלוחמים היהודים בקבוצה הוצאו להורג בפקודת מפקדם. אחד על אשר נרדם בשמירה, השני- על אובדן הנשק בשעת פעולה קרבית. החוק הפרטיזני העניק למפקד את הרשות לשפוט את פיקודיו כראות עיניו, אף שהפעיל סמכותו הקיצונית רק לגבי יהודים. אם כי היה מקובל להעניש בחומרה על עבירות כגון אלה, איש לא שילם על כך בחייו, פרט ליהודים.

בבואנו ליער, מצאנו יהודים שהגיעו עם בנות זוגם, בחלקם עם הורים. אף על פי שהיו בכושר קרבי, לא הסכימו להיפרד מבני המשפחה, כתנאי להצטרפותם לקבוצה לוחמת, כפי שנדרשו לעשות ע"י המפקדים. אלה טרודים היו בהשגת נשק ובמיוחד מזון, שהייתה משימה קשה ומסוכנת ביותר. מה עוד, וכל נטילת רכוש מאיכרי האזור הפרטיזני, הגבירה את עוינותם ודחפה אותם לבקש הגנה מידי הגרמנים.

בשלב ראשון, בהיותם מעטים, לא העזו היהודים לקחת את מזונם מהאיכרים בכוח הנשק, רכשו אותו בכסף או בשווה כסף. עם גידול המחנה, הצטמקו המקורות וגברו הקשיים לספק את המזון.

בעיה נוספת היוותה מצוקת הנשק. רוב היהודים הביאו עמם ליער נשק קצר, מוגדר כאישי. עם זה שהיה נשק הגנה, קל יותר להשיגו, להסתירו ולהעבירו. ביער לא הייתה לנשק זה משמעות קרבית, אלא סמלית בלבד. בחלקם החליפו היהודים את נשקם הקצר עם הרוסים, שהיו מצויידים בנשק רב. הם חמסו את הסמלים וייחסו לנשק אישי סימני יוקרה. מקור נשק זה היה כמובן מוגבל. מאידך, מצוי היה נשק בידי הכפריים. הם הסתירו אותו היטב והשתמשו בו בדרך כלל נגד הפרטיזנים, שבאו להצטייד במצרכים. יערות העד של רודניקי השתרעו על פני עשרות קילומטרים, לאורך כביש וילנה-גרודנו, ובתוכם איי אוכלוסייה כפרית ניכרת. רוב הכפרים היו מאוכלסים ליטאים וגם פולנים. הכפרים הליטאיים הצטיינו בעושרם. אוכלוסייה זו לא אהדה את ברית המועצות ומטבע הדברים, לא את הפרטיזנים. רבים מהם שתפו פעולה עם הגרמנים.

הכפריים הפולנים שנאו את הגרמנים וגם את ברית המועצות. בניהם התגייסו לקבוצות לוחמות נגד שניהם וגם נגד הפרטיזנים. בראש וראשונה בערה שנאתם לפרטיזנים יהודים.

עם גבור נצחונות הצבא האדום בחזית המזרחית ונוכח סבירות גוברת של התקדמותם מערבה, החליט השלטון במוסקבה להקים בריגדה פרטיזנית בעלת צביון ליטאי לאומי, בלב ליבה של ליטא, הכבושה ע"י הגרמנים. תפקידה של הבריגדה הפרטיזנית-ליטאית היה, פרט ללוחמה בגרמנים, להכשיר את הקרקע להקמת רפובליקה סובייטית ליטאית לכשתיכבש. לשם כך שלחו ליערות רודניקי אנשי מפלגה, קומוניסטים ליטאים שהוכשרו לתפקידם במוסקבה. משימתם, בין היתר, הייתה לקרב את האוכלוסייה הליטאית, להגביר את אהדתם לברית המועצות ולמצוא בניהם בני ברית. היה זה חלק מתוכנית פוליטית נרחבת, להקים משטר קומוניסטי במדינות הכבושות ע"י הצבא האדום. בהתאם לכך, ניתנה גם הפקודה להעביר פרטיזנים ממוצא ליטאי, מיערות נרוץ' ליערות רודניקי. ביניהם גם לוחמינו שם. בהתאם לאותה מדיניות, קיבל גם מטה פ.פ.או. בגיטו וילנה את ההוראות מהמפקדה הפרטיזנית הכלל ארצית, להעביר את שארית הכוח ליערות רודניקי.

כאמור, קיבלו את פנינו בבואנו ליער, לוחמים יהודים, ביניהם לוחמי פ.פ.או. שהגיעו לפנינו מיערות נרוץ'. הייתה בכך הקלת מה, תחושת עידוד, "אכסניה" לימים הראשונים. היינו באותו שלב למעלה ממאתיים לוחמים יהודים.

הגשמת מטרות המאבק שלשמן באנו ליער, הצריכו התארגנות מהירה. כהמשך היות פ.פ.או. בגיטו חטיבה יהודית לוחמת של תנועה פרטיזנית ליטאית, שמטעמה הגענו ליער, עתידים היינו לקבל את מרותה, החלטותיה וסדרי מוסדותיה. במידה לא מעטה התנגשו סדרים אלה במטרות הספציפיות של החטיבה היהודית.

בהיותינו ארגון בעל זיקה לאומית ותודעת מחויבות לשרידי היהדות הגוססת באזור, הבאנו זיקה זו עמנו גם ליער. חתרנו להמשיך להתקיים כחטיבה לוחמת יהודית נפרדת בתוך הבריגדה הפרטיזנית הליטאית. לארגן את רוב הקבוצות, היהודים בתוכה ולהביא ככל האפשר יהודים רבים יותר ליער. הדבר סתר את מדיניות המפקדה. אמורים היינו להיאבק מחדש כל יום על זכות קיום זו. היווינו יחידה לוחמת ושמרנו על רוחה. אך לאחרונה הייתה דאגתנו נתונה להצלת יהודים נוספים. כמובן מאליו, סתר מתן מפלט ביער לשלא בעלי כושר קרבי את עקרונות התנועה הפרטיזנית, שבנויה הייתה על טהרת האדם הלוחם ושללה מתן מחסה לנמלטים ומחוסרי נשק. היו לכך השלכות שהכבידו על הבטחת מקורות המזון ללוחמים. ליהודים, לא הייתה כמובן ברירה. לא היה לנו עורף.

גם כאשר שוכנעה המפקדה הפרטיזנית בדבר הצורך במתן מפלט לבני משפחות הלוחמים, ביקשו להפריד בין הלוחמים והמשפחות, אותם דרשו לשכן על בסיס שונה. מדובר היה על פי רוב בנשים צעירות שהתלוו לבעליהן, אם גם לא במטרה להילחם.

מטה פ.פ.או. שאף לכלול במחנה היהודי הלוחם את רוב היהודים המצויים ביער, להכשיר את כולם ולהטיל תפקידים חיוניים לקיום המחנה הלוחם. בעיות ספציפיות אלה הכתיבו ויכוח עם מפקדת הבריגדה הפרטיזנית, בדבר הצורך לקיים חטיבה נפרדת, בעלת מבנה ופיקוד משלה, תופעה יוצאת דופן בתנועה הפרטיזנית. הוויכוח הוכתר בהצלחה, הודות לעמידה מלוכדת ואיתנה של חברי מטה פ.פ.או., ביניהם קומוניסטים ותיקים, בעלי עבר וזכויות במחתרת לפני פרוץ המלחמה, מקרה נדיר בתולדותיהם. יש לציין זכותם זו, בהיותם בעלי ההשפעה על חבריהם במפקדה של הבריגדה. היה זה פרי גורל, ניסיון ושתוף פעולה בגיטו, בו גובשה ובשלה התודעה בדבר הצורך בארגון מאבק משותף נגד הנאצים של כל הארגונים היהודים על הבסיס הצר של היותנו יהודים.

אם כי הגענו (לוחמי פ.פ.או.) ליער כקבוצה מאורגנת ומצאנו בו בין היתר, קבוצות יהודים שהקדימו להגיע, ביניהם נושאי נשק ובעלי כושר קרבי, לא הייתה להם מדיניות אחת ואף לא ציפיות זהות. בהיות פ.פ.או. ארגון לוחם אידיאי, בעל מטרות לאומיות ותחושת אחריות, ראה לעצמו חובה וגם זכות, ליטול יוזמה ולעצב את המסגרת, להשפיע על המטרות, המבנה ורוח המחנה, להאציל את תודעת השליחות הקרבית והנקם, על הלוחמים היהודים כולם. הייתה זו משימה לא קלה וקשורה בשינוי ערכים, שהייתה צריכה להיעשות בד בבד עם ביצוע משימות ותפקידים ארגוניים וקרביים. אנשי פ.פ.או. השתמשו לשם כך בסמכות שהוענקה להם ע"י מפקדת הבריגדה הפרטיזנית ליטאית, בהיותנו חלק ממנה.

בהתחשב בעובדה שלא כל היהודים שהגיעו ליער נחונו ברוח קרבית, לא לכולם הייתה תודעת שליחות, או הרצון לקבל על עצמם חובות מעבר להכרחי לקיים את גופם, נבין שלא הייתה הסכמה כללית להגשמת המטרות, כפי שהציבו זאת מטה פ.פ.או.. היו גם יהודים שהתנגדו למשטר צבאי קשוח, כפי שהתחייב מהיותנו מחנה לוחם. אף על פי כן, הוחלט לא להפריד בין הלוחמים ובין מחוסרי הכושר הקרבי, כולל נשי לוחמים, שלא כולן ראו את עצמן כלוחמות ומשום כך לא היה לרוחן המשטר הצבאי והתפקידים שהוטלו עליהן לביצוע. הייתה זו התנגשות בין שתי תפיסות.

אחרי חיסול הגיטו המשיכו עדיין להתקיים בווילנה מספר בלוקים בהם עבדו אנשי מקצוע יהודים. בבלוקים אלה התקיימו גם תאי לוחמים של פ.פ.או. קויים בהם קשר בין החטיבה היהודית הלוחמת והמפקדה הפרטיזנית בעיר. דרכם קיבלנו מידע, תרופות, הוראות ומדי פעם גם נשק. בלוקים אלה היוו כתובת ליהודים המעטים שנמלטו מהמשלוחים ולא היה להם לאן ללכת. אחרים הגיעו לשם על מנת לצאת בדרך זו לפרטיזנים. את משימות הקישור, הולכת קבוצות היהודים ליער, הבאת הנשק ופעולות חבלה בעיר, עשו נאמנה ובסכנת נפשות מספר חברות שחזותן לכאורה עשויה הייתה לא להסגיר את יהדותן. הן צויידו בתעודות מזוייפות, ועשו דרכן הלוך וחזור מהיער ואליו פעמים רבות. לא אחת הטילה עליהן מפקדת הבריגדה תפקידי חבלה ברשת החשמל, המים והקישור. קרה ונפלו לידי המשטרה, נחלצו והמשיכו בשליחותן.

בין לוחמי פ.פ.או שהגיעו ליער מ"קייליס", הייתה גם לנה. היחידה שנותרה מקבוצתי בתנועה לפני המלחמה. את תקופת הגטו עשתה ב"קייליס", בהיות אביה מומחה לעיבוד עורות. אביה מת בינתיים ולנה נשארה עם אמה. לפני פרוץ המלחמה היינו בנות רקע תרבותי שונה ואף לא בקשרי קרבה. אף על פי כן, בתנאים שנוצרו ביער, הייתה משמעות ייחודית להיותנו חברות בקבוצה אחת לשעבר, בתנועת השומר הצעיר. מכנה משותף זה הספיק באותה עת על מנת לקרב בינינו ועשה אותנו ל"בנות זוג" בעיני לוחמי המחנה, שקשרו בין שמותינו, בבטאם בנשימה אחת כאילו היינו תאומות, או לכל הפחות אחיות. הדבר תרם להפנמת יחס זה. בשבילי הייתה לנה באותה עת אובייקט לקרבה ואהדה. מצאתי אותה קרובה באשר להשקפת עולמי, דרכי ההתנהגות, ערכים, לוחמת אמיצה, דבקה במטרה וכנה עם סביבתה. חברה שניתן היה לחלק עמה מצוקה בעת צרה. עמה חלקתי גם את משכבי, שעשוי היה מספר קלונסאות. גם את כסות הלילה, מעיל בלוי, חלקנו מאוחר יותר אדרת עור. היינו גם שותפות לביגוד הדל שלגופינו. הייתה זו לי לראשונה תחושת משפחה, מאז נותרתי יחידה. מאוחר יותר הובאה מ"קייליס" גם אמה, לה העברתי את הכמיהה לאם, שלא הייתה לי עוד.

הגענו ליער בתחילת הסתיו. תוך מספר שבועות הוא הגיע לשיאו. תחילה התמקם המחנה על פיסת קרקע מוקפת ביצות. לא ניתן היה להתחפר בה, כמקובל אצל הפרטיזנים, מתחתיו עמדו מים. הגשמים, הרוחות העזות והקור חדרו עד לשד עצמותינו. לרבים נתבלו מזמן הנעליים, או אבדו במסע הביצות, כרכו סמרטוטים לרגלים וקשרום בחבלים. עדיין הייתי מצויידת בחצאי מגפיים, שהכינה לי אמי בגטו לקראת הסתיו הקרב. הן היו עשויות עור רך ועדין והצטמקו מספיחת רטיבות בלתי פוסקת שלא הספיקה להתייבש עד שהתפרקו. דבוקות לרגלי הם עצרו בתוכם את המים. לא חלצתי את מגפי זמן רב, פן לא אוכל להחזירם לרגלי. לפי הנוהג הפרטיזני, חייבים היינו לישון במגפיים. חליצתם מותרת הייתה בשעות היום, לצורך טיפול ברגליים. מאוחר יותר מצאתי פיתרון: חתכתי פתח מוארך במגפיים, מבית השוקיים עד מתחת לקרסול. בצורה זו הרחבתי אותם ויכולתי מדי פעם לחלוץ ולנער מתוכם את המים ולהחזירם לרגלי.



באותם שבועות ראשונים, שימשו לנו קורת גג יחידה, סוכות זרדים קלועים בצורת אוהל. כיסינו אותן בענפים ועל הקרקעית הוספנו שכבת אזוב, כל צמחייה מצויה, שעשויה הייתה להגביה את ה"משכב". כל סוכה שיכנה בתוכה קרוב לעשרים לוחמים. היא לא עמדה בפני הגשמים ובוודאי לא בפני רוחות עזים שפקדו אותנו באותם ימי סתיו. לעתים קרובות הפתיע גשם עז וסוחף באישון לילה. היינו מתעוררים לצלילי המטר והמים הזורמים מתחתנו בלא להותיר חוט יבש. עמלנו כל פעם מחדש בהקמה ותיקון סוכות . המפלט היחיד מהקור, הרטיבות והגשם, הייתה לנו מדורה, אם כמובן רק ניתן היה להבעירה. הגשם הדולף והרוח הסוערת , חיבלו במאמץ להזין את אש המדורה. טרחנו קשה לבל תדעך. המדורה שימשה לנו מטרות רבות ומגוונות והפכה למרכז חיי המחנה. זו הייתה "אש התמיד" עליה בישלנו את "הדיסה", סעדנו סביבה, ייבשנו את בגדינו, נעלינו, חלצנו עצמותינו והתחממנו. אל המדורה ברחנו באישון לילה מה"משכב" הרטוב על מנת לגרש את הקור מהעצמות. לידה פרקנו בלילות את העצב הפרטי; על-ידה סופרו השמועות והרכילות. סביבה שרנו שירי מולדת וגעגועים. מאוחר יותר נרקמו סביבה גם אהבות. היה, ובהתגבר הגשם והרוח, נהפכו לסערה. הרעמים והברקים החרישו את האזניים. עצי עד נדירים בגודלם, קרסו ועקרו מתחתם גושי אדמה ענקיים עם השורש. במקום השורשים, נוצרו בורות ושלוליות מים עכורים ודלוחים, ובתוכם שרצים, יתושים ומיני זבובים. שלוליות אלה שימשו לנו תקופה ממושכת יחסית מקור מים יחיד לשתייה, בישול, רחיצה וכביסה.

אחת הסערות באותה עת עלתה על כולן בעוצמתה, הותירה הרס במחנה והיכתה את כולנו בתדהמה. לראשונה עמדנו מחוסרי אונים בפני איתני טבע משתוללים ואין מושיע. הגשם הזועף סחף את כל שנקרה בדרכו. הברקים והרעמים האירו בחופזה את השטח והפילו אימה. הסערה השתוללה, מוטטה את הסוכות כאילו היו בתי קלפים. עצי עד אין ספור קרסו וכיסו מתחתיהם את פני השטח ואת כל "רכוש" המחנה. בורות נפערו בקרקע וגושי אדמה ניצבו בגובה קיר. אלה שינו את המצב הטופוגרפי עד בלי הכר. חברים נפצעו, ביניהם שניים קשה, מעצים שקרסו עליהם וגרמו לשברים בגפיים וחלקי גוף אחרים. החפצים והמזון המועט הושחת, לא נותר סימן לסוכות. את האש לא ניתן היה להבעיר. השבילים שובשו ונסתמו. אף שהסערה הלכה ונחלשה, עדיין דלף גשם ולא היה לאן להימלט מפניו. עוד בטרם שוך הסערה, הוחל בפינוי השטח וחילוץ הפצועים. סולקה הרופא, איש החטיבה, הגיש עזרה לנפגעים וביצע ניתוחים מסובכים בתנאים ואמצעים שעמדו בניגוד לכל כללי הרפואה. רק עם שוך הסערה, נהיה ברור שלא נוכל לשהות עוד במקום, והוחל בהכנות להעברת המחנה לבסיס חדש.

הבסיס החדש נבנה על גבעה מוקפת ביצות, קרחה יחסית לצמחייה הסבוכה סביבה. הגבעה יצרה אי בתוך צמחיית עצי עד ושיחים. מצדו הוא חד, במורד הגבעה, הובילה דרך שנוצרה כתוצאה מכריתת עצים, דרכה התנהל הקשר בין המחנה הפרטיזני והעולם החיצון. שטח הגבעה היה קטן ולא ניתן היה לשכן עליו את כל לוחמי החטיבה היהודית הלוחמת, שמספרה התקרב באותה עת ל-400 לוחמים. התחלנו בעבודות חפירה מאומצת. חלק מהאנשים עבר לשם כך כבר מראשית העבודות, לשטח החדש.

הפעם התחפרנו: בנינו מחפורות ארוכות, כל אחת מהן שיכנה בתוכה כשמונים לוחמים (אוטריאד). לאורכן של המחפורות, משני צידיהן, הותקנו משטחי השינה. אלה כוסו בקלונסאות מגזעי עצים צעירים, לא מהוקצעים. באותה צורה כוסו שטחי האדמה משני צידי המעבר, על מנת למנוע מפולת אדמה, עצים וענפים, כך שלא יהיה ניתן להבחין בה ממעוף ציפור. משני קצותיה הותקנו פתחים עם דלתות עשויות מקלונסאות. באותה שיטה נבנתה גם מחפורת המפקדה, "חדר" לטיפולים רפואיים. מאוחר יותר, גם מחסן ובית מלאכה לנשק, מאפייה ו"בית מרחץ". בעת ובעונה אחת יצאנו לפעולות חבלה , הצטיידות בנשק ובמזון וקלטנו קבוצות יהודים. המחנה גדל מהר וצריך היה לספק את צרכי כולם, אף שלא כולם היו כשרים לצאת לדרך. איש מאתנו לא הלך בטל. כולם שובצו בעבודה, אף לחולים לא ניתנה חופשה. אלה שחזרו מפעולות לילה, הורשו לישון מספר שעות בלבד והוקמו לעבודה. לצורך בניית הבסיס החדש, חולקו האנשים לקבוצות עבודה. אלה שעבדו בכריתת העצים, התרחקו מהמחנה על מנת לא לחושפו. קבוצה אחרת טרחה בהבאתם של העצים, אחרים בחפירות ו"בניה". בהתחשב בתנאים וחוסר הניסיון, הייתה התוצאה משביעה בהחלט רצון. מעתה היה גג לראשינו. הרגשנו בטוחים יותר ומוגני במידת מה בפני פגעי הטבע.

לילה לפני העברת המחנה לבסיס החדש, ירד השלג הראשון ובשפע. התעוררנו עם בוקר ולא מצאנו עוד את היער של אתמול. הייתה זו תמונה מרהיבה ביופיה ועוצרת נשימה: שיכבת שלג עבה כיסתה בלובן את הסביבה כולה, עד לקוו השמים ויצרה משטחים פיסוליים, כיד הדמיון הטובה. אחרי שחלפה התפעמות, נותרה הבעיה: השלג שיבש לנו את העברת המחנה, כיסה את השבילים והעלים את עקבותיהם. בין המחנה הישן והבסיס החדש, זרם פלג מים. עצי עד אין ספור קרסו משך שנים ללא סדר ויצרו "גישור" לאורך הפלג, מעבר בקפיצה מגזע עץ לגזע. הפעם עטה הפלג שכבת שלג עבה שהסתירה את העקבות. היה צורך לעשות את הדרך תוך גישוש. גם צמחיית גדות הפלג הייתה עבותה ומשום כך לא עבירה. נאלצנו ללכת עם תוואי המים. כל אחד העמיס על גבו מהמלאי הדל שבמחסן המחנה, כמות שהיה מסוגל לסחוב. וזאת תוך מעידה ונפילה לתוך המים הקרים, דרכם התקדמנו. הבחירה הייתה מסוכנת יותר: להיחשף רטובים מכף רגל עד ראש לטמפרטורה מתחת לאפס. השק ספוג מים, הוסיף אל משקלו והיה קושי רב לגררו על קרקעית הפלג המרופד במכשולים. ובכל זאת, לא עלה על דעתו של איש לזנוח את המשא, בזמן שהמחנה סבל ממחסור חמור במזון. היה זה מסע בפרך ובלתי נשכח, שאף הוא הגיע אל קיצו, עם הגיענו לבסיס קפואים ובשארית כוחותינו.

למרות הצפיפות במחנה, המחסור בנשק ובמזון, קשיים ארגוניים- חברתיים, המשיכו לוחמות החטיבה להביא קבוצות יהודים ליער. הייתה זו משימה "בוערת", כל עוד לא חיסלו הגרמנים את הבלוקים בעיר, ומצויים היו יהודים מוכנים להצטרף לפרטיזנים. עם חלוף הזמן, הלך ופחת מספרם.

על גורל אימי לא ידעתי באותה עת, ניסיונותיי לברר לא העלו דבר. האמנתי ביכולתה להגיע למקום מבטחים, אם רק הצליחה להינצל בזמן חיסול הגטו.

עם אחת הקבוצות מ"קייליס" הגיע ליער בן- זוגי לעתיד, חילק. אף שהיה בן עירי, בן גילי וגדל באותו הרובע, לא הכרתיו קודם לכן. היינו בעלי רקע וחינוך שונה, בגרנו ובילינו לא באותה חברה. המבדיל בינינו ביותר באותה העת, הייתה אולי תנועת הנוער, שלא היה שייך לה ושכה הטביעה חותמה על דרך מחשבתי והתנהגותי. באחד מימי חורף קריר, בהיר ויבש, כאשר היער עטה לובן. מבהיק, עבדתי עם מספר לוחמים במרחק מה מהבסיס, בכריתת עצים למחפורות. שקועה במלאכה, הופתעתי לראות צעיר לא מוכר הולך ומתקרב. לפי כללי היער, אסור היה שנהיה מופתעים ובתוככי המחנה. מראה הצעיר לא דמה לאחד משלנו. בחזותו לא היה דבר שיצביע על היותו יהודי. לבושו היה נקי ומטופח, מגפיו מבריקים, דבר לא מצוי במצבנו. מעילו ומכנסי הגליפה (רכיבה) תאמו את גזרתו, לעומת לבושנו שהיה לרוב מקרי ובלוי. צעיף לצווארו, מוצר לא מצוי בינינו ולראשו, כובע מצחייה כחול. זכור לי שהבחנתי בעיניו הכחולות מאוד. הופעתו החיצונית נראתה בעיני מגוחכת כלשהי במציאותנו. הוא סיפר שהגיע זה עתה מ"קייליס" עם קבוצה והוצב לעזור בעבודה לקבוצתנו. חילק עבד בחריצות, היה אדיב, מתחשב וחברי מעל למצופה, עד כי התנהגותו משכה את תשומת ליבי. נהיינו חברים. יחס דומה שרר גם בינינו ובין לנה. מאוחר יותר לא איכזב: המשיך להיות חברי, אוהד, תומך ומוכן להושיט כל עזרה ולהתחלק בכל.
שני אחיו המבוגרים של חילק הקדימו אותו לבוא ליער עם קבוצת לוחמים מאורגנת, זמן מה לפני בואנו. לולקה, אחיו הבכור, כמסופר לעיל, נהרג בדרכו לפעולה סמוך מאוד אחרי בואו של חילק ליער. הוא הספיק לראותו רק מספר פעמים לפני מותו.

הירשקה אחיו, גדול ממנו בשנתיים, הגיע ליער מהגיטו עם אשתו פניה, כזוג צעיר. כמו רוב אנשי אותה קבוצה שבאו עם בנות זוגן, לא הסכים להיפרד מאישתו כתנאי לקבלתו לקבוצת הצנחנים. הם התארגנו לקבוצה נפרדת, מינו מפקדים מתוכם, דאגו להשיג נשק, מזון וביצעו מדי פעם פעולות חבלה. עם הגיע קבוצת פ.פ.או. ליער והקמת חטיבה יהודית לוחמת, צורפו רוב לוחמי הקבוצה ובתוכם הירשקה ופניה, ושובצו באוטריאד השלישי.
חילק, הצעיר מבין שלושת אחיו, נשאר באותו שלב עם הוריו בגיטו, ועמם אשתו ובתו הקטנה של לולקה. אף לחילק הייתה חברת נעורים בגיטו, אותה אהב ולה אם ואחות צעירה. חילק קיבל על עצמו בגיטו את הדאגה לצרכי שתי המשפחות. עם גבור הסכנה לחיסול הגיטו, יצא העירה עם חברתו, כאשר פניה מועדות לבית משפחה ליטאית(שכנים לשעבר) שהסכימו להסתירה.

חילק יצא מהגיטו במטרה לארגן מקום סתר בעיר לשתי המשפחות. לשם כך נעזר במשרתת ביתם לשעבר, שעבדה בשירות המשפחה עשרות שנים בנאמנות, וגידלה את שלושת הבנים. במשך זמן שרותה בביתם התחתנה, הקימה בית והמשיכה לשרת במשק ביתם. כאשר נעקרה המשפחה מביתה והובלו לגיטו, נשאר חלק מרכוש המשפחה בידי המשרתת. היא לא התכחשה להם, נשארה מסורה, נאמנה ויחד עם בעלה המשיכו לדאוג לצרכי המשפחה. לא אחת סכנו את חייהם בעשותם כך .חילק הגיע עכשיו לבית המשרתת מהגיטו, במטרה לשכור דירת מספר חדרים בכספי המשפחה, בעלת מבנה שיאפשר להסוות חדר ולהתקינו למחבוא למשפחה, כאשר משפחת המשרתת עתידה הייתה לשמש כלפי חוץ כבעלי הבית. חיפושי דירה מתאימה שתענה על הצרכים בשכנות ביתם לשעבר, בחסות הכומר, ידיד המשפחה איש נאור וחסיד אומות העולם. גם ברשותו השאירה המשפחה חלק מרכושה. לא אחת פתח הכומר את שערי הכנסייה ליהודים נרדפים, בלי שיכירם אישית. באחד הימים הלך בעלה של המשרתת להיפגש עם אביו של חילק בגיטו ולהיוועץ בדבר הדירה המבוקשת. הוא נתפס על יד שער הגיטו ונאסר. התכנית ירדה מהפרק. חילק נאלץ להסתלק מביתם, פן יבואו הגרמנים לביתם מפחד כנופיות הפולנים "הלבנים" שפעלו בסביבה ואיימו על מסתירי יהודים. הכפריים ציידו את חילק במזון ומעיל פרווה ושלחוהו להסתתר ביער הסמוך לכפר. אחרי שהתגלגל שלוש יממות יחידי, בבדידות נוראה, מתחת לכיפת השמים ומתחת רגליו שלג, במזג אויר חורפי ובפחד פן יתגלה ויוסגר, לא עמד לו עוד הכוח להמשיך ולהיסתתר יחידי ביער. חילק חזר לווילנה על מנת לחזור לגטו למשפחתו, אך אחר את המועד. הגטו היה כבר מוקף צבא ובשלב של חיסול סופי. חילק המשיך להסתובב נע ונד בין בית המשרתת, הכומר ובית הקברות, שם ישן בלילות. בלית ברירה, הגיע ל"קלייליס" בו פגש חברים של אחיו, מפיהם נודע לו על מקום הימצאם ביער. הם הבטיחו ליצור לו קשר עם הפרטיזנים, בתנאי שישיג נשק. חילק יצא שוב העירה, הפעם אל הכומר. אחרי שסיפר לכומר את האפשרות להצטרף לפרטיזנים אם ישיג נשק, צייד אותו הכומר באקדח וברכו לשלום. חילק שם פעמיו לבית הליטאים, שם הסתתרה חברתו, על מנת להציע לה להצטרף אליו ולצאת לפרטיזנים. אך היא הרגישה נוח בבית הליטאים ומוגנת דיה, סירבה להצטרף בטענה, שהינה חלשה מדי על מנת לעמוד בתנאי היער. בעלי הבית האיצו בחילק להסתלק מהמקום, מה עוד ובן משפחה נתן בה עיניו. חילק חיזר מאוכזב ל"קייליס" בגפו. שלא במקרה פגש את קשרית החטיבה היהודית הלוחמת, שבאה מהיער במטרה לקבל רובים מאנשי המחתרת בעיר ולקחת עמה את היהודים הכשרים ומוכנים לצאת ליער. יחד הם היו ארבעה. הם יצאו למקום בו חיכה להם הנשק. זה היה בבית מגורים, באחת הסמטאות במרכז העיר. הארבעה חילקו בניהם את הציוד שהיה לקחת. את הרובים החביאו על גופם, כאשר הקנה תקוע במגפיים והקת מוסתרת מתחת למעיל ומגיעה עד הצוואר. תנאי מזג האוויר החורפי יצרו מצב מתאים להתכרבל במעיל חורף, להגביה צווארון ולהסתיר תחתיו את הנשק, בלי למשוך תשומת לב. לעומת זאת, הכביד הנשק מאד על הצעידה ועלול היה להסגירם. ואמנם, החליק אחד מהם ונשקו מתחתיו. כשהרובים על גופם, התקשו חבריו להתכופף ולבוא לעזרתו. לתימהונם הגדול, עשו זאת שני חיילים גרמנים שהזדמנו במקום והקימוהו על רגליו. הוא הודה להם, ברכם לשלום, והארבעה ההמומים מהאירוע, המשיכו בדרכם והגיעו עם הנשק ליער בשלום. היה זה שילוב מקרים מיוחד במינו, שהמאמין, יראה בו את יד ההשגחה העליונה.

באותו שלב סבלנו מחוסר נשק חמור. בידי כל החטיבה היהודית הלוחמת, שמנתה באותה עת קרוב ל-400 לוחמים, היו רק כשלושים רובים מסוגים שונים. לחלק מהם, רק כדורים בודדים. בגלל מיעוטו, אוחסן הנשק במאגר משותף לכל המחנה. לפני כל פעולה חולק ליוצאים בהתאם לתפקידם. עם תום הפעולה, הוחזר נקי למחסן. אותו סידור היה עם מספר מקלעים ורובים אוטומטיים. רק אקדחים, כארבעים במספר ורימונים, הושארו ברשות בעליהם או ברשות מי שזכה באקדח על ציון לשבח. הלוחמים החשיבו מאוד את הנשק ביער, ורחשו לו חיבה בדומה לרעיה. גם כינוהו "אשתי". היו מקרים ובעלי נשק סרבו למאגר, עד כי היו נכונים לעזוב את המחנה.

הנשק המועט שבבעלותנו , שימש מספר מטרות בעת ובעונה אחת. פרט לפעולות קרב וחבלה, היה צורך דחוף להפריש כל פעם כוח הולך וגובר לפעולות כלכלה. עם בוא קבוצות יהודים ובודדים מהעיר, רובם מחוסרי נשק, נעשו פעולות הכלכלה שכיחות יותר, מרוחקות מהבסיס ומסוכנות מאוד. לא כולן הביאו את התוצאות המקוות. לעומת זאת, נחשפו הנותרים במחנה, לסכנה מעבר למותר, כאשר נותרו בבסיס רק עם רובים מעטים , על פי הרוב הפחות יעילים ומעט תחמושת.

התגלה צורך דחוף להשיג נשק מכל מקור אפשרי. עם זה מהכפריים, בכוח. במארבים, מהצבא הגרמני ובהתקפות על תחנות המשטרה. התגלו גם מקורות לקניית נשק מידי מתווכים למיניהם. לשם כך פנה המטה בדרישה לאלה מבין הלוחמים שהביאו עמם ליער זהב או דברי ערך מביתם. לא כולם הסכימו למסור מרצונם. במקרים מסוימים היה צורך לערוך חיפושים ולקבלו באיומים. הדבר יצר מתח ועוינות מצד הסרבנים, ויחס של בוז וביקורת למסרבים, מצד רוב הלוחמים.

היחס השונה לרכוש אפיין את הלוחמים גם התחומים נוספים, שלפיהם נקטו עמדות אנשי קבוצות שונות במחנה.

עוד בראשיתו חולק המחנה לשלושה אוטריאדים, כשמונים לוחמים בכל אחד. עם גידול האוכלוסייה, נוסף אוטריאד רביעי. את הפיקוד על החטיבה היהודית הלוחמת קיבל אבא קובנר, מטעם מפקדת הבריגדה הליטאית, שהיינו חלק ממנה. כמו כן, פיקד אבא על גדוד "הנוקם".

לנה ואנוכי שובצנו בגדוד "לניצחון", שמפקדו היה שמואלקה, מבכירי לוחמי פ.פ.או. האוטוריאדים חולקו כל אחד לקבוצות קרביות ובכל קבוצה מספר קטן יחסית של לוחמות. לשמחתנו שיתפו אותנו ברוב הפעולות. לא אפריז אם אציין, שהייתה מצדנו חתירה מתמדת לא לפגר אחרי הגברים. לשם כך, התנדבנו לעתים לפעולות, שלא נכללנו בהן מראש ונזהרנו שלא לגלות חולשות, שמטבען היו מצויות. תכונה זו אפיינה את רוב לוחמות פ.פ.או. ולא מעטות מנשים אחרות ביער. חלק מהאנשים איישו קבוצה משקית, אשר הייתה רובה נשים. את הקבוצה המשקית חייב אותו משטר, משמע, מסדר בוקר ואמוני נשק. קבוצה זו ביצעה את רוב תפקידי המשק במחנה. רבים מהקבוצה המשקית עשו את תפקידן באהבה והקרבה. הייתה לכך תרומה משמעותית לשיפור האווירה, לרוח האחווה, השיתוף והעזרה לזולת. באמצעות הקבוצה טופל המטבח, מחסן המצרכים, תיקוני נעלים וגם כביסה של בודדים, שלא כולם ידעו לעשותה. מאוחר יותר,גם המאפייה.

המצרכים המעטים חולקו שווה ובהתחשב בצרכים הספציפיים. החולים והחלשים קיבלו תשומת לב מיוחדת, בהתאם להוראות רופא החטיבה, שהרחיב עם הזמן את שירותיו לכל הפרטיזנים ביער. בגלל תזונה לקויה ובלתי מספקת, פשטו במחנה מחלות הקשורות בחוסר ויטמינים. במיוחד פשטו פצעים מוגלתיים ומחלות מעיים. הכינמת הייתה בת לוויה של כל דיירי היער, קנתה אחיזה בינינו מעל המשוער. בהתחלה הותקפנו בה כולנו, מי פחות ומי יותר. חוסר סבון, ביגוד להחלפה, הרטיבות, הקור העז ומי רחיצה דלוחים ובהם שרצים, מנעו מרבים את הניקיון הבסיסי. גם אם התגבר הפרט על קשיים אלה וניסה לשמור על ניקיון, פלשו עליו בשיירות כני שכנו למשכב. פרוות הכבשים המעטות שהיו ברשותנו, עברו מיד ליד. לא היה ניתן לוותר עליהם בקור העז, לעתים עשרות מעלות מתחת לאפס. במיוחד בשמירה. פרוות אלה היוו מקור בלתי נדלה לכינים. יום יום, אם רק נשארנו בבסיס, התרחקנו עם לנה לעומק יער ל"טקס" השמדת כינים. שפשפנו גופנו בשלג, ללא סבון, ובינתיים תלינו את לבושנו על העצים המושלגים. הקור העז היה מקפיא אותך מיד והכינים היו נושרות על הקרקע המושלג, עם ניעור הבגדים. בגמר ה"טקס" היינו רק מספר שעות נטולות כינים. בדרך כלל הן הציפו אותנו מחדש וביתר שאת עם ערב. היו כאלה שהשלימו עם קיום "דיירי המשנה". אחרי זמן מה רכשתי נסיון ולמדתי לאבחן את מקור הכינים, בהתאם לסימני היכר. באותה תקופה, פשטה במחנה מחלת הגרדת, והיה צורך דחוף למצוא לה פיתרון, על מנת למנוע התפשטות המחלות.

עם בואו ליער, שובץ גם חילק באוטריאד השני. יצאתי אתו לא אחת באותה קבוצה לדרך ולאותן פעולות. זכור לי שלא חסך את עורו, ניסה להקל על הזולת ורץ קדימה. הייתה לי תמיד תחושה שניתן לסמוך על עזרתו, שלא ינטוש חבר בצרה. בפעולות כלכלה, היה בעל תושייה ומצא תמיד פריט כלשהו שחסר לחברו. אם מצא בבית איכר כוס חלב או פרוסת לחם, חילק אותם שווה בשווה עם חברו. הייתה זו תופעה יוצאת דופן בין הלוחמים שלא מיוצאי פ.פ.או. לא אחת קרה, שהלוחם לא עמד במבחן המצוקה, והחביא מתחת למראשותיו פרוסת לחם, קורט מלח או חפישת סבון, בהם השתמש בהיחבא.

החברות הייתה תכונה מאוד בולטת בהתנהגותו של חילק. מה עוד, ולא היה חניך תנועת נוער ואף לא חבר בארגון לוחם לשעבר, מהם היו לי ציפיות שונות. תכונה זו אצלו משכה את תשומת לבי. התפתחה בינינו ידידות אשר הייתי מגדירה, יחסי אחווה. לא זכור לי שיחסינו ביער היו מעבר לכך. בלבי נשמרה באותה עת נאמנות לחברי לשעבר, שאולי מצוי אי שם. יתכן והיא בלמה את רגשותי. לא היו לנגד עיני באותו שלב ערגות לעתיד. הווייתי הייתה נתונה להווה, לפעולות המאבק ולמציאות שנרקמה ביער. הייתי שלמה עם התוצאות האפשריות המתבקשות מאורח חיים זה. לא עשיתי למען הישרדותי מעבר לכך.

חילק המשיך לאהוב את חברתו, שהייתה מהולה באכזבה. הקדיש לה מחשבה ולא אחת שיחה, בה סיפר ונתן ביטוי לאהבתו וגם לאכזבתו מדרכה. השתתפתי בכנות בשברון לבו. כאמור, הייתי צעירה רומנטית ורחשי לבו היו קרובים לי. אף על פי כן, נעשו חיי קלים יותר ומסגרת הנפשות הפועלות בתוכם התרחבה. לראשונה חרגתי ממסגרת חברי בתנועה ובארגון הלוחם.

הייתי באותה עת בעלת מרץ. תוססת ופעלתנית. עבדתי קשה, ושאפתי כל פעם לעשות יותר. כמו רבים בינינו, הסתפקתי במספר שעות שינה מועט ביממה. גופי צרך דלק רב. גם קיבתי הבריאה, לא עמדה לי למכשול. תאבוני הבריא, לא בחל בתבשיל הדוחה, העמידני בשורה אחת עם גברים חסונים. לא אחת חשתי לא בנוח, כאשר הטבחית הציעה לי מנת "דיסה" נוספת, שאחרים ויתרו עליה משום שלא מסוגלים היו לעכלה. המזון באותה עת היה מועט ביותר. עם גידול האוכלוסייה במחנה, הוא הלך ופחת. בתקופה ראשונה היה מזוננו מבוסס על בליל קמח שחור, בלתי מנופה, מבושל בדליים במי שלוליות וללא מלח. מי שיכול לעכלו כדוגמתי, אכל אותו ברעבתנות. היו לוחמים שפיתחו מחלות קיבה, אחרים בסבלו מגירויי גרון והקאות. לא ראינו באותם ימים צורת לחם, מלח, על אחת כמה וכמה ירקות. יחד עם הכינמת, גרדת והתת תזונה, נחלש הגוף ועמידתו בפני מחלות מצויות.

אם כי פעולות הכלכלה הלכו ורבו, לא תמיד הייתה בצידן הצלחה. פרט לאי רצונם הטבעי, התקשו גם האיכרים לספק מזון למחנה הפרטיזנים הולך וגדל. אלה מבין האיכרים שלא נזקקו לעזרתם של הגרמנים, התלוננו בפני קבוצות פרטיזנים אחרות על היהודים, שמרוקנים את אסמיהם. התעוררה תרעומת אצל הפרטיזנים שראו בנו מתחרים על תחום מחייתם המוגבל. תחילה הצטמצמנו ככל שיכולנו. חיינו על סף הרעב ובתת תזונה חריפה. היה צורך להתגבר על המכשלה והרחקנו לנדוד, כל פעם לכפרים מרוחקים יותר, לשטח עויין, שעל פי רוב שכנו בהם או לצידם גרניזונים גרמני.

כאמור, היו פעולות ההצטיידות במזון, הקשות והמסוכנות ביותר. איבדנו בהן את טובי לוחמינו. היות והכפרים בהם מותר היה להצטייד במזון שכנו עשרות קילומטרים הרחק מהבסיס, עברנו על פני כפרים עוינים רבים שבשליטת הגרמנים. האיכרים נטלו יוזמה, התארגנו למאבק נגד הפרטיזנים, זכו לסיוע מידי הגרמנים בנשק וארגון. הם הקימו קשר בין הכפרים, הציבו משטרות והזעיקו את הכפרים הסמוכים, עוד לפני שהגענו ליעד. לא אחת, גם את הגרמנים. היינו נאלצים לצאת לפעולות הכלכלה עם מירב האנשים ומיטב הנשק. לעקוף את הכפרים בדרך, ולחסל כל מכשול משוער, שעלול היה לסכן את הפעולה. חלק מהלוחמים היוו את האבטחה בכניסה וביציאה מהכפר. הכניסה לכפרים גדולים, הצריכה מספר חוליות נוספות לאבטחה . בדרך כלל דאגנו שיהיה לנו מודיע דרכו למדנו את מידת העירנות בכפר. הנשק, וגם חיסול אנשי הקשר עם הגרמנים. אחרי שרכשנו ניסיון במחיר יקר, נהגנו לצוות אל האיכר לרתום את הסוס לעגלה, להעמיס את הדרוש ולהסיע את העגלות עד למבואות היער. שם עתידים היו האיכרים להמתין לקבלת עגלותיהם, אחרי שפירקנו את השלל בבסיס והחזרנו להם את העגלות. הפעולה כמובן נעשתה תחת איום בשריפת הבית או נטילת ראש המשפחה, במקרה שיזעיקו את הגרמנים או יפתחו באש. כאמור, היו אלה אמצעים פרי ניסיון רצוף קרבנות, ואף הוא לא תמיד הבטיח הצלחה. לא אחת נחשפנו לאש תופת מצד הגרמנים שהוזעקו וארבו לנו בדרך. במקרה כזה, חזרנו לבסיס ללא שלל ועל פי רוב קרבנות בנפש.

התארגנות הכפריים נגד פעולות ההצטיידות של הפרטיזנים השתכללה, ומספר קרבנותינו הגיעו לשיאו, מה עוד והשלל לעתים נותר על העגלות בדרך. לא היה מנוס מפעולת עונשין מרתיעה, אם כי אכזרית גם לפי אמות מידה של הפרטיזנים.

לשם כך בחרה מפקדת הבריגדה בכפר, בו נפלו קרבנות רבים ובתוכו שכן מרכז הפעולה של הכפריים. שובצתי בפעולת עונשים זו ולדאבוני, בחוליית הצתה. קבוצת הפרטיזנים שנשלחה לפעולה הפעם גדולה מכרגיל. ניתנה פקודה להקיף את הכפר, להעלותו באש בבת אחת מכל קצוותיו, לקטול ביריות את כל מי שינסה להימלט.

הפעולה נעשתה בעזרת מוטות עטופים סמרטוטים טבולים בחומר דליק, ששימשו לצורך זה אבוקות. מה עוד, וגגות בתי העץ כוסו נצרים וקש, נדלקו ממגע אש ראשון.

אם כי הייתי סבורה באותה עת שזהו כורח המציאות ואין מנוס מפעולת העונשין, נקלעתי למצב נפשי פתולוגי, כאשר נפל בחלקי להיות בחוליה שמתפקידה היה להצית קצה מהכפר. זכור לי שנקפתי פרפורי עווית עת הצתתי את הגג הראשון. תוך דקות בער הכפר מכל עבריו. לנגד עיני עלו וחלפו מאורעות ימי ילדותי, בעופי וארצה משמים בוערים ככבשן לוהט. השמים הבוערים, החום הלוהט והגיצים המתעופפים סביבי, החזירוני למאורע הטראומטי, עת כילתה השריפה את ביתנו ולי טרם מלאו שבע.

פעולות עונשין מסוג זה, נעשו בפקודה, או הסכמת המפקדה של הבריגדה, לפעמים בהשתתפות לוחמים מרוב קבוצות הפרטיזנים.

לא מעטים ויקרים היו קורבנותינו כתוצאה מטעויות אנוש, כאשר לוחמים נפלו מכדורי חברים לנשק. קבוצות שונות של פרטיזנים נהגו לצאת לפעולות ולחזור, ללא תיאום בין הקבוצות, לרוב גם לא מצויידים בסיסמת הזיהוי שהייתה מחייבת. לפעמים יצאו לאותו כיוון, או אפילו לאותו כפר, באותה עת לפעולות שונות.

בדרך זו גם נפל חברנו דנקה, לוחם פ.פ.או. מסור, חבר יקר לקבוצתי ושכני ושכנה של לנה ל"משכב". אם כי לא הייתה לכך שום משמעות ארוטית או מינית, הברית הייתה. דנקה היה חבר המפלגה הקומוניסטית, בחור רגיש, ישר הליכות, ממיטב האדם בארגון. יצאתי עמו בקבוצה אחת, לאותה פעולת הצטיידות במזון, ממנה לא חזר. הפעולה התבצעה בכפר גדול ורוחק יחסית מהבסיס. הלוחמים חולקו לחוליות בהתאם לתפקידים שאמורים היו לבצע. חלק אבטח את מבואות הכפר, פן יסתלק איכר ויזעיק את הגרמנים. אחרים פטרלו לאורכו והיתר פשטו במהירות לבתי הכפר, העמיסו על העגלות הרתומות לסוסים את המזון שמצאו ונחפזו לעזוב את הכפר, ממנו עתידים היינו לנוע יחד חזרה. עדיין חסרו לנו מספר לוחמים. היה זה נוהג להמתין לאחרון ולא להותירו מאחור. לפתע נשמע מטח יריות מכיוון אחד הבתים ונדם מייד. מספר לוחמים חזרו לכפר, נגשו לאותו בית ממנו נשמעו היריות ומצאו בתוכו את גופתו של דנקה בלבד. היתר נעלמו. העמסנו את גוויתו של דנקה על אחת העגלות וחזרנו לבסיס אבלים ודוויים. היינו בטוחים שנפל חלל מידי אחד האיכרים. הייתה זו אחת האבדות מבין חברי הלוחמים שהשפיעה עלי קשה. זכור לי שהורקתי בדרך לתוכי כמות ניכרת של ייש, ובהיותי שתוייה, איבדתי את השליטה על תגובותי לצערי, שחשתי בו קשה. התאבלתי על אבדן דנקה ימים רבים, אם כי לפניו ואחריו נפלו רבים. מאוחר יותר נודע לנו שדנקה נפל בטעות מכדורי פרטיזנים, שיצאו באותו יום לחפש אחרי משתף פעולה עם הגרמנים. הם התקרבו לבית בו פעל דנקה. בראותם אותו חמוש, לא הספיקו לזהותו והרגוהו.

כבר באותו שלב מוקדם, פשטו והתרבו באזורונו קבוצות לחומים פולנים, עוינים את הפרטיזנים. פולנים "לבנים" אלה היו רובם אנשי צבא מאומנים, חמושים ומצוידים היטב ונהנו מעורף איתן. היו ביניהם בני איכרים פולנים מהאזור, וגם קציני הצבא הפולני שהובס ע"י הגרמנים, בזמן ההתקפה על פולין. קבוצות לוחמים אלה היו קשורות לממשלת פולין הגולה בלונדון.נצחונות הרוסים על הגרמנים בחזית המזרחית והסיכויים לתזוזות הצבא האדום מערבה, הגבירו את פעולתם באזור. קבוצות פולנים "לבנים" אלה ראו בברית המועצות אוייב, בדומה לגרמנים. הם נלחמו נגד כיבוש אדמותיהם, על פולין עצמאית ובלתי תלויה. לשם השגת מטרות אלה היו מנצלים מדי פעם אוייב אחד נגד השני, הכל בהתאם לתועלת זמנית. הם התנגדו לרוסים ולמשטר הסובייטי, מה עוד, ושטחים אלה היו מאז ומתמיד שנויים במחלוקת: הפולנים וגם הליטאים תבעו את בעלותם על השטחים והרוסים צידדו בליטאים, קידמו את ענייניהם, הכשירו קדרים של קומוניסטים ופוליטיקאים, משום כך גם הקימו את הבריגדה הפרטיזנית ליטאית ובתוכה פוליטרוקים ואנשי מפתח שעתידים היו להיות חוד החנית להקמת הרפובליקה הליטאית. הרוסים גם מימשו תכניות אלה אחרי שכבשו את השטח מידי הגרמנים, הקימו רפובליקה סובייטית ליטאית.

כאמור, נלחמו קבוצות פולנים אלה נגד הפרטיזנים, וביתר שאת בפרטיזנים יהודים, בהיותם אנטישמים. נתקלנו בהם כל פעם יותר, וגם קרבנותינו מידיהם היו רבים. לולקה, אחיו של חילק וחברו, גם הם נפלו קרבן לפולנים "לבנים", בהיותם בדרכם לפעולת חבלה ברכבת. קבוצות פולנים אלה, פעלו גם באזור יערות נרוץ', נהנו מתמיכת האוכלוסייה הפולנית, מתוכם גם התגייסו לוחמים לשורותיהם. אף כאן היה זה מאבק על עתיד האזור.

אחרי בואנו ליערות רודיניקי, בתחילת דרכנו, חיפשנו קשר על לוחמינו ביערות נרוץ', לוחמי פ.פ.או. שיצאו לשם לפני חיסול גיטו וילנה ובצורה זו נפרדו דרכינו. היו ביניהם מבכירי לוחמינו, עם מיטב הנשק שהיה באותה עת ברשות הארגון. אחים, חברים לרעיון, לנשק ולמאבק, להצלחות וכשלונות, ביניהם מפקדים ואנשי מטה לשעבר.

בהתאם למה שהובא לידיעתנו, נפלו חברינו אלה תחת ההוראה מהמפקדה, להעביר את לוחמי הבריגדה הליטאית ליערות רודניקי, וצפויים היו להגיע כל יום. הידיעות שהגיעו אלינו היו אומנם חלקיות, לפעמים סותרות, ביניהן עגומות ביותר.

עם בוא פיקוד הבריגדה הליטאית מיערות נרוץ' אלינו ליערות רודיניקי, ניסו אנשי המטה לברר מה עלה בגורלם של לוחמינו שם, לזרז את בואם, על מנת לאחד את הכוחות לחטיבה יהודית לוחמת גדולה וחזקה, אך רק בודדים מהם הגיעו.

בהיותי במקום זה ברשימותי לגיורא - הוא הלך לעולמו ב17/11/81 והוא בן 30,
ומטרת רשימותי תמה.

אמא
חסיה.






הצבא האדום משחרר את וילנה

מסלול הפרטיזנים ב-23 בספטמבר 1943



View Larger Map


מקרא
קו שחור מייצג את נתיב היציאה בתעלות הביוב
קו כחול לכיוון מזרח מייצג את נתיב ההליכה לארמון פושקין
קו כחול לכיוון דרום מערב מייצג את נתיב ההליכה למחנה קייליס

מערכת הניקוז מתחת לווילנה העתיקה

ב-23 בספטמבר 1943 מחסלים הגרמנים את גטו וילנה. כ-11,000 יהודים מוצאים מהגטו לכיכר רוסה שם הם ממויינים לחיים או למוות.
באותו יום בשעות אחר הצהריים יוצאים מן הגיטו דרך מערכת הביוב העירונית כ-120 מחברי פ.פ.או. בראשות אבא קובנר לכוון יערות רודניקי. בספר הפרטיזנים היהודים כרך א' עמוד 51 מתוארת דרמת ההליכה/זחילה בקטע שבין פתח הכניסה ברחוב רודניצקה 9 לפתח היציאה ברחוב איגנטובסקה 5.


ניסיתי לדמיין ולחוש את שעבר על הפרטיזנים הצעירים שנפרדו דקות ספורות קודם לכן משארית משפחתם (הפקודה אסרה את גילוי מקום היציאה אפילו מבני המשפחה) באותן שעות בעת שעברו בקטע שאורכו בסך הכל כ-800 מ'. שמעתי את סיפורו של אחד המשתתפים במסע אומר בין השאר כי באחד מרגעי הייאוש שם בביוב: "רציתי לירות לעצמי כדור בראש אלא שחששתי כי גופתי תחסום את המעבר לחברי".




התחלתי בגוגל תמונות וחיפשתי sewer vilnius ומיד מצאתי צילום. התחקיתי על מקור הצילום וגיליתי כי הוא 1 מתוך 29 צילומים שאוחסנו ב Picasa (אלבום תמונות של גוגל). התמונות הועלו ע"י צעיר בשם Henrikas. האלבום מכיל סדרת צילומים המתעדים סיור בקוי הביוב והניקוז של וילנה ושצולמו במסגרת "טיול" שערך עם חבריו באוגוסט 2008 באזור שמתחת לווילנה העתיקה. שם כזכור, הוקמו בזמנו 2 גטאות וילנה.
מאחר ואלבומי Picasa מאפשרים השארת הערות הקלדתי באלבום את הבקשה הבאה: התוכל לתאר במדוייק את נתיב הליכתכם ?
עברו כחודשיים ובתיבת הדואר שלי מצאתי את מכתבו של Henrikas ובו התנצלות על האיחור במתן התשובה ומפה המתארת את נתיב הליכתם שאמנם השיק לגבולות גטאות וילנה.
עותק מהמכתב נשלח גם למדריך שהוביל אותם באותו סיור תת קרקעי. ובתוך יומיים מצאתי בתיבת הדואר שלי את הודעת הדואר של Daumantas חוקר חרקים מווילנה שלצורך עבודתו יורד פעמים רבות לוילנה תחתית ומעת לעת הוא גם מדריך טיולים :) בביוב.
מתברר, כי הוא מכיר היטב את סיפור ונתיב יציאת הפרטיזנים מהגטו. הוא קרא את עדותו של שמואל קפלינסקי שהוביל אז את קבוצת הפרטיזנים (שמואל , חבר המחתרת הכיר היטב את מבוכי הביוב כיוון שבמסגרת תפקידו לפני המלחמה היה אחראי מטעם העיריה על תחזוקת מערכת הביוב והניקוז באותו אזור). Daumantas מצרף למכתבו צילומים נוספים, עותק מספר (בפורמט PDF) שעוסק בווילנה תחתית ההיסטורית ובו פרק מיוחד על מחבואי נשק ומלינות משפחתיות (מלינה = מחבוא) מתקופת הגטו ושנמצאו ב "וילנה תחתית". את ההפתעה הוא שומר לסוף: סרט שצילם המתאר לדעתו את נתיב הליכתם המשוער של אבא קובנר וחבריו.
את הסרט דובר הליטאית שלחתי לד"ר אהרון עינת מאיגוד יוצאי וילנה והסביבה בישראל שדאג לתמללו ולתרגמו לעברית.
את הסרט המיר אברהם - אחראי מעבדת המחשבים של "אולפנת צביה הרצליה" לקובץ במבנה שאיפשר לי להוסיף את כיתוביות התרגום לעברית בגוף הסרט.






"מנהרות הביוב" - הסרט ששלח Daumantas






עבודת החקר של נטע
הצעתי לנטע תלמידת אולפנת צביה שם אני מלמד לחקור את סיפור יציאת הפרטיזנים ליערות רודניקי ביום חיסול הגטו ב-23 בספטמבר 1943. את העבודות עושות התלמידות כיחידה שלישית בבגרות בהיסטוריה (מיזם רילשיונט הוכר כיחידה בהיסטוריה) ולצורך כך אותרה ונקבעה פגישת ראיון עם חסיה טאובס - ורשבצ'יק שהיתה שם ומתגוררת היום ברמת גן.
ליוויתי את נטע והשתתפתי בראיון המצולם בוידאו.
כבר עם תחילת הראיון סיפרה לנו חסיה כי העלתה על הכתב את שעבר עליה בגטו וילנה וביערות רודניקי במסמך הנקרא "רשימותי לגיורא" אותו רשמה לבקשת בנה גיורא ושהוקלד במכונת כתיבה בשנת 1981. בביתה היו 4 עותקים המחזיקים כ"א 92 עמודים. את "רשימותי לגיורא" הפסיקה לכתוב כאשר בנה גיורא נפטר טרם זמנו. ("בהיותי במקום זה ברשימותי לגיורא - הוא הלך לעולמו ב17/11/81 והוא בן 30, ומטרת רשימותי תמה.").
ביקשנו עותק לקריאה ונענינו תוך הבטחה להחזירו מיד לכשנסיים.
הראיון המתוכנן התפתח מעבר למצופה וזכינו לשמוע תיאורים מופלאים. הנה אחד מהם: התייסרות (וידאו)
במהלך הראיון הצגנו לחסיה את מסלול היציאה המשוער של הפרטיזנים ע"ג גוגל מפות ואת הסרט "מנהרות הביוב" ששלח דאמנטס.


תגובת חסיה לאחר שצפתה בסרט







מבצע הקלדת 92 עמודי "רשימותי לגיורא"
חזרנו לכיתה וסיפרנו לתלמידות את קורות הראיון עם חסיה והצענו כי כל תלמידה תקדיש מזמנה כדי הקלדת עמוד אחד-שניים. התלמידות נענו, צילמנו את העותק שהבאנו, פתחנו בלוג ובתוך זמן קצר רשימותי לגיורא פורסם באינטרנט. חסיה השתתפה באופן פעיל מאד בבדיקה ותיקון שגיאות ההקלדה.



[- בירור עם רחל קסטניאן מנהלת המוזיאון היהודי בווילנה אודות מיקום נתיב היציאה המשוער של הפרטיזנים. היא צופה בסרט ומאשרת את דברי חסיה.]
- היחסים עם דאמנטס מתפתחים ולאחר שמצאתי קצת מידע אודותיו, את אתר האינטרנט שלו וסרט בו הוא מצולם בפעולה (להלן: Daumantas בפעולה) אני מעלה בפניו הצעה לבדוק אפשרות (טכנית) לשחזר את מסע הפרטיזנים.
דאומנטס יוצא לשטח ומוצא כי אמנם הכניסה לביוב ברחוב רודניצקה 9 חסומה וכנראה הרוסה (ומאשר בכך את דברי מנהלת המוזיאון). אבל בהמשך רחוב Vokiečių המערכת שלמה והוא מחליט לסייר בה.










Daumantas בפעולה




בינתיים...


- איגוד יוצאי וילנה בישראל פותח בהרשמה למצעד החיים בווילנה.
- דאומנטס בודק את הנתיב הנכון ומאשר כי את חלקו אפשר לסייר.
- נבדקת האפשרות כי תלמידי בית הספר היהודי "שלום עליכם" בווילנה יצעדו ב-22 באפריל 2009 באופן סמלי מעל לנתיב הפרטיזנים. מרחוב רודניצקה 9 לפתח היציאה ברחוב איגנטובסקה 5
- באיגוד יוצאי וילנה נרשמים מספיק אנשים והמסע מתוכנן לצאת אי"ה ב 19/4/09 . אני מקווה שגם חסיה תוכל להשתתף.
- דאומנטס מצלם (1/4/09 ) את הנתיב התחתי ברחוב Vokiečių



מצעד החיים בווילנה צעד לפונאר ב-21 באפריל ואני הצטרפתי. ב-14:00 התקיים טקס ממלכתי רשמי ליד האנדרטה הכללית בהשתתפות נשיא ליטא. טכס מכובד מאד בו צויינה בין השאר העובדה כי נציגי ממשלת ליטא עזבו את אולם הכינוסים בדרבן כשאחמניג'אד נאם יום קודם.
אח"כ ערכנו טכס יהודי ליד בורות ההריגה טכס בו השתתפו כ-50 איש מיוצאי וילנה וצאצאיהם, השר יצחק בוז'י הרצוג, שגריר ישראל בליטא מר עברי ועוד. מילות "אל מלא רחמים" נישאו במקום ללא רחמים בו נטבחו כ-80 אלף מיהודי וילנה והסביבה.

למחרת השתתפנו בטקס יום השואה בבית הספר היהודי "שלום עליכם". התלמידים מוריהם ומנהלם הציגו באידיש מסכת מרגשת שגרמה לרבים בקהל להזכר בימי ילדותם בווילנה ולהזיל דמעה(ות). גם דאומנטס השתתף בטקס "פעם ראשונה בחיי ששמעתי אידיש ועברית" כך אמר בהתרגשות.
את התלמידים (כתות ח') פגשנו מיד לאחר הטכס בכיתת ה"עברית" בבית הספר. סיפרנו והצגנו להם את סיפור יציאת הפרטיזנים מהגטו ליערות רודניקי דרך תעלות הניקוז באמצעות מפות וסרטים שדאומנטס תאר ברוסית, הפגישה תוכננה לשעה אבל נמשכה כשעתיים, כל התלמידים והתלמידות הביעו את רצונם להכנס איתנו למערכת הביוב שתוכננה לאותו יום בצהריים.



בקרוב תאור שחזור המסע ...







צביקה שורצמן